אין הרבה פרשיות רצח ישראליות שנותרו לא מפוענחות גם אחרי יותר משלושה עשורים. בטח לא כאלה שבהן לא ברור מה המניע, לא סומנו חשודים, לא בוצעו מעצרים, ונדמה שאיש לא תובע הסברים לגבי התקדמות החקירה.
עיתונות חופרת
פרק 33- השבוע עם הרצח של בובי הדולפין בלונה פארק
34:54
בקיץ 1994, שלושה דולפינים - 2 זכרים ונקבה אחת - עושים את דרכם מהדולפינריום בקצה הטיילת בתל אביב, אל הלונה פארק בקצה של שדרות רוקח בעיר. הרילוקיישן הזה לא עובר בלי מחאות של ארגוני זכויות בעלי חיים, אבל בשורה התחתונה - מקס, בובי ופיאדורה הדולפינים נאלצים להתרגל לחייהם החדשים בצילה של רכבת ההרים המיתולוגית, ספינת הפיראטים והגלגל הענק.
לא ברור אם מה שגרם לכך היו קשיי הסתגלות, אבל זמן קצר לאחר המעבר מקס המסכן מסיים את חייו. בהיעדרו, בובי ופיאדורה ממשיכים לבדר את ילדי ישראל, וזה בדיוק מה שקרה גם בשבת של ה-22/7/1995. בצהריים של יום שבת עוד הופיע בובי בפני הילדים. למחרת, ביום ראשון בבוקר, נמצאה גופתו של בובי מוטלת בבריכת הדולפינים באתר. זמן קצר לאחר מכן נקבע: סיבת המוות - הרעלה!
"עיתונות חופרת": תעלומת ההרעלה של בובי הדולפין
בנתיחה לאחר המוות שבוצעה במכון הווטרינרי באבו כביר, נמצאו בקיבתו של בובי כ-100 כדורי עופרת של רובה אוויר. זה הזמן להבהיר שהבריכה שבה נמצאה גופתו של בובי היא סגורה למבקרים, כך שסביר להניח שההרעלה בוצעה מתישהו בין שבת בערב ליום ראשון בבוקר. חשודים, כאמור, לא ממש היו, ולמען האמת לא בטוח שאפילו התקיימה חקירה מקיפה מדי.
בובי היה בסך הכל בן 5 כשהורעל, אבל נדמה שדווקא במותו הצליח לייצר שינוי אמיתי עבור הענף שאליו השתייך כל חייו. הסיבה לכך היא שהאירוע הצית מחדש מחאות רציניות של מי שבמשך שנים מחו על השימוש ביונקים הימיים הפראיים האלה ככלי בידור להמונים.
בני שלזינגר, מעמותת "תנו לחיות לחיות" היה אחד הקולניים ביותר מביניהם. לאחר הרצח הוא הבטיח פעולות מחאה מול שערי הלונה ופארק, תוך כדי שהוא טוען שמותו של בובי מוכיח את טענת העמותה, לפיה לא ניתן להחזיק בישראל דולפינים ברמה בריאותית ותחזוקתית נאותה. "בעבר שבתתי רעב שמונה ימים במאבק לשחרור הדולפינים", הוא סיפר, "וכולם צחקו עליי ואמרו לי שהתנאים טובים. עכשיו, לצערי, מתברר שצדקתי".
פעיל זכויות בעלי החיים בני שלזינגר. הבטיח מחאה חריפה
(צילום: קובי קואנקס)
מה שכן, נדמה היה שהפעם המחאות של שלזינגר והחברים לא נפלו על אוזניים ערלות. לאחר שמנכ"ל הלונה פארק דאז, סמי יחיא, הבהיר כי הוא מתכוון להגיש תלונה במשטרה על הרעלת הדולפין שלו, הבטיחו גם בהנהלת האתר שהם לא מתכוונים לרכוש דולפינים אחרים כדי למלא את החלל שהותיר בובי, ומקס לפניו.
העניין הוא שעדיין היתה להם את פיאדורה. הדולפינה בת ה-12 נותרה לבדה בבריכה, ולמעט הנחמה הקטנה שהפיקה מנוכחותו המזדמנת במקום של כלב ים בשם "טושה", נראה שחייה הפכו קודרים יותר ויותר. חודשיים לאחר שאיבדה את בובי, הוחלט להחזיר את פיאדורה למולדתה, רוסיה.
כל הדולפינים של הלונה בפארק בתל אביב היו בעצם רכושה של האקדמיה הרוסית למדעים, שפשוט החכירה את היונקים לאמרגנים בישראל. חשוב לציין שגם מהלך החזרתה של פיאדורה לרוסיה לא היה משהו ששלזינגר והחברים בעמותה התמוגגו ממנו. העברה של בעלי חיים למיקום שבו בריאותם ושלומם עלולים להיפגע היא עבירה על אמנת "סייטס" הבינלאומית שעליה חתומה ישראל, ולדעתם גם ברוסיה לא חיכו לפיאדורה תנאים נאותים וממילא סביר שבעליה ימשיכו להחכיר אותה למופעי דולפינים מסביב לעולם.
כיום, ראוי לציין, מופעי דולפינים באתרים סגורים הם בבחינת עולם הולך ונעלם. ביחד עם העלאת המודעות לרווחת בעלי החיים המדהימים האלה - הרבה בזכות הדוקו המצוין "בלאקפיש" משנת 2013 - ברוב מדינות העולם הבינו שחיי השבי הם למעשה חיי סבל עבור יונקים ימיים בגודל כזה. למקס, פיאדורה, ובעיקר לבובי כל זה כבר לא יעזור. 31 שנה אחרי מותו עדיין לא ברור איך הגיעו 100 כדורי עופרת לבריכה סגורה בלונה פארק, ולמה בכלל מישהו רצה במותו של דולפין בן 5.
