סיפור האבולוציה של בני האדם הוא במידה רבה סיפור האבולוציה של המוח שלנו. המין המוקדם ביותר שנחשב לחלק מהסוג הביולוגי שלנו, הומו הביליס, התאפיין במוח גדול משמעותית ממיני האדם שחיו לפניו - גם אם עדיין קטן בהשוואה למוח של אדם מודרני. פירוש שמו הוא האדם המוכשר, שכן לצד המאובנים שלו נמצאו כלי אבן רבים. החוקרים קשרו מיד, כמובן, בין גדילת נפח המוח ליכולת הקוגניטיבית, שמתבטאת בייצור הכלים. מינים מאוחרים יותר, כמו הומו ארקטוס, הציגו מוח גדול עוד יותר, וראיות ליכולות קוגניטיביות מפותחות עוד יותר: כלים משוכללים, שליטה באש ועוד. לשיא אנחנו מגיעים, כמובן, עם האדם המודרני, בעל השפה והטכנולוגיה. טוב, נכון שלניאנדרטלים היה מוח גדול לפחות כמו שלנו, אבל גם הם הראו יכולות מתקדמות, כמו אמנות ושיתוף פעולה בציד.
מציאת השרידים ב-2015
המסקנה מכל זה ברורה: המוח הגדול שלנו הוא שאיפשר לנו לפתח שפה, טכנולוגיה, תרבות וחברה. הוא הבסיס למה שאנחנו, ומה שמפריד אותנו מהחיות. אי אפשר לתאר מין אנושי שמסוגל ליצור אמנות או לפתח טקסים, ללא המוח הגדול.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
אבחנה עם בינה
התשובה המגנטית נישאת ברוח
החיידקים של הפרעות האכילה
זו בדיוק הסיבה שמאמרים חדשים,העתידים להתפרסם בכתב העת eLife וזמינים כרגע באתר bioRxive, מעוררים רעש גדול בקהילה המדעית. החוקרים מארצות הברית, מבריטניה ומדרום אפריקה עצמה, בחנו את האתר שבו נמצאו שרידי אדם מהמין הומו נאלדי (Homo naledi), והגיעו למסקנה שהם קברו את מתיהם, השתמשו באש וחרטו על קירות המערה, אולי כצורה של אמנות. אלא שנאלדי היו בעלי מוח קטן ביותר, כשליש מנפח המוח של אדם מודרני. איך הגיעו לרמה כזו של תרבות עם מוח כה קטן? חוקרים אחרים סבורים שהתשובה פשוטה: הם לא עשו זאת. הם טוענים שהראיות לקבורה וליצירת אמנות אינן משכנעות, ושכותבי המאמרים מפריזים מאוד בהערכת היכולות הקוגניטיביות של אותם בני אדם קדומים.
לא משתלב בפאזל
הומו נאלדי התגלה לראשונה לפני עשר שנים בלבד. חוקרי מערות גילו את המאובנים בעומקה של מערכת מערות בשם "הכוכב העולה" (Rising star), בדרום אפריקה, לא רחוק מיוהנסבורג. הגישה לחללים שבהם נמצאו העצמות קשה ביותר, וכוללת זחילה דרך מעברים כה צרים, עד שצוות החוקרים גייס במיוחד סטודנטיות קטנות ורזות שיוכלו להשתחל פנימה הן מצאו שם יותר מ-1,500 עצמות, שהיו שייכות ל-27 בני אדם לפחות, בהם ילדים, מבוגרים וזקנים.
הבדיחה הישנה טוענת שבתחום האבולוציה של האדם יש הרבה יותר חוקרים מאשר מאובנים. בדרך כלל זה די נכון. מאובנים של מיני אדם קדומים נדירים מאוד, ולרוב כוללים עצם שבורה או שתיים, ואם יש לנו ממש מזל, חלק מגולגולת. כשמתגלה חצי שלד, כמו זה של לוסי המפורסמת, זו סיבה לחגיגה. מציאת שלדים רבים כל כך באותו מקום – זה דבר שפשוט לא קורה. התגלית הנדירה של הומו נאלדי, אם כך, הסעירה את הקהילה המדעית מרגע שהוכרז על קיומו של מין זה.
אך ככל שלמדנו יותר על אותו מין, כך היה קשה יותר להבין כיצד הוא מסתדר בתמונה הגדולה של אבולוציית האדם. נאלדי חיו לפני כ-240-330 אלף שנים לפני זמננו – בערך באותו זמן שבו החל המין שלנו, הומו ספיינס, לעשות את צעדיו הראשונים בחלקים אחרים של אפריקה. היו לאנשי הנאלדי זרועות ארוכות משלנו, וחלק מהמאפיינים שלהם דמו לאלו של מיני טרום אדם מוקדמים יותר, כמו אוסטרלופיתקוס. לעומת זאת, חלקים אחרים של השלד נראו ממש כמו אלו שלנו. אין שום ספק שהם הלכו על שתיים. וכאמור, המוח שלהם היה קטן באופן מפתיע עבור מין שחי לפני זמן קצר כל כך, יחסית – כ-600-450 מיליליטר, קטן משמעותית אפילו מזה של הומו ארקטוס, שהקדים אותו ביותר ממיליון שנים.
קבורה – או משהו אחר?
אחת השאלות הראשונות שנשאלו לגבי המאובנים היא: איך הם הגיעו לשם? האם כל העצמות הללו נשטפו אל המערה בעקבות גשמים או הצפה? או אולי הייתה זו פעולה מכוונת של האנשים הקדומים, שהביאו את קרוביהם המתים למנוחה אחרונה בעמקי המערה - שככל הנראה הייתה נגישה קצת יותר לפני 300 אלף שנים?
הרעיון שאנשים אלו, עם מוחם הקטן, דאגו למתים שלהם והביאו אותם למקום מיוחד לאחר המוות, היה פרובוקטיבי כשלעצמו. אך במאמר החדש החוקרים הולכים רחוק עוד יותר, וטוענים שהומו נאלדי קברו את מתיהם באדמה. הם מצאו בשלושה מקומות שלדים בבורות רדודים ומכוסים בעפר, ולא נראה שזה קרה באופן טבעי: היה הבדל ברור בין האדמה בתוך ה"קבר" לבין הקרקע מסביבה. באחד המקרים השלד נמצא בתנוחה עוברית, בדומה לשלדים רבים שנמצאו בקברים מוקדמים של בני המין שלנו. במקרה אחר אבן, שאולי שמשה כלי, נמצאה סמוך ליד של אחד השלדים.
הקבורה המוקדמת ביותר שתועדה במין שלנו היא מלפני כ-78 אלף שנים, במזרח קניה. באירופה נמצאו קברים מוקדמים עוד יותר של ניאנדרטלים. אך הניאנדרטלים היו בעלי מוח גדול מאוד, ואנחנו יודעים שהייתה להם תרבות מפותחת למדי. האם הומו נאלדי מצטרף לקבוצה המצומצמת של מינים בעלי תודעה מתוחכמת מספיק בשביל קבורה ולוויות?
לא בטוח. כמה מהחוקרים שהיו אחראים לגילוי הקבר של הומו ספיינס בקניה פרסמו מאמר באתר The Conversation, ובו טענו שצוות המחקר של הומו נאלדי לא הצליח למצוא ראיות משכנעות מספיק לקבורה של ממש.
"בקבורה מתוכננת השלד לרוב שלם, וכל תזוזה של העצמות יכולה להיות מוסברת על ידי תהליכי הריקבון של הגופה", הסבירו החוקרים. "הסיבה לכך היא שבקבורה מכסים מיד את הגופה באדמה, וזה מגן על השלד". אך במאמרים החדשים אין ראיות לשלדים במצב כזה במערות הכוכב העולה. "לכל היותר, הם מספקים ראיות לכך שכמה חלקי גוף נמצאים זה לצד זה".
מייקל פטרליה (Petraglia), אחד החוקרים החתומים על המאמר ב-The Conversation, אמר בראיון לניו-יורק טיימס שעם כל הביקורת שלו, הוא עדיין "אופטימי לגבי הסיכוי שמדובר בקבורה" – הוא פשוט לא חושב שאפשר לקבוע זאת כרגע. "הבעיה היא שהם מתקדמים מהר יותר מהמדע", אמר.
קווים וצורות על הקיר
לי ברגר (Berger) מאוניברסיטת וויטווטרסרנד בדרום אפריקה הוביל את צוות המחקר מההתחלה, אך במשך שנים נאלץ להסתפק בתמונות מהמערה ובמאובנים שהוצאו ממנה. כאדם גדול ממדים, הוא לא יכל להשתחל במעברים הצרים שהובילו אליה. בסופו של דבר הוא החליט שהוא צריך לראות בעיניו שלו את המקום שבו נמצאו השלדים. הוא השיל 25 קילוגרם ממשקלו, ובקיץ שעבר הצליח לזחול פנימה ולעמוד בעצמו בחלל שאותו חקר עד אז מרחוק. זה עוד היה החלק הקל: לצאת החוצה היה קשה יותר. "כמעט מתתי", אמר ברגר לניו-יורק טיימס, אך הוא הצליח לצאת בשלום, ו"רק" קרע גיד בכתפו.
המאמץ לא היה לשווא. ברגר היה זה שהבחין בחריטות על קיר סמוך למקום בו נמצאו המאובנים, קווים שנפגשו וחצו זה את זה ליצירת צורות גיאומטריות שונות. כשהראה את הצילומים שלהם לשניים מעמיתיו, שחיכו לו בפתח המערה, שניהם חשבו אותו דבר: החריטות נראות דומות מאוד לאלו שנמצאו בגיברלטר, ושהיו ככל הנראה מלאכה של ניאנדרטלים. אנחנו לא יודעים מה החריטות האלו נועדו לייצג, ומדוע הן נמצאות דווקא שם. אבל הנוכחות שלהן, טוענים החוקרים, מלמדת אותנו שהומו נאלדי עסקו בסוג של אמנות, ממש כמו בני המין שלנו וכמו הניאנדרטלים.
כדי ליצור צורות וקווים בעמקי המערה, ובעצם גם בשביל לקבור בה את המתים, הומו נאלדי היו זקוקים לתאורה. החוקרים גילו שאריות פחם במערה, שמעידים לטענתם על כך שהאנשים הקדומים שלטו באש, והביאו אותה איתם למערה כדי להאיר את דרכם. אמנם מינים שונים של אדם השתמשו באש כבר לפחות 800 אלף שנים, ואולי יותר ממיליון, אך היו אלו מינים בעלי מוח גדול יותר.
"זה מאתגר את התפיסה שלנו על מה זה אומר להיות אנושי", אמרה ג'נביב פון פצינגר (von Petzinger), מומחית לאמנות מתקופת האבן שלא הייתה מעורבת במחקר, בראיון לסיינטיפיק אמריקן. "מה זה אומר להיות אינטליגנטי מספיק בשביל ליצור אמנות, מה זה אומר לתקשר באמצעים גרפיים".
למה צריך מוח גדול?
גם הטענות הנוגעות לחריטות על קירות המערה ולשימוש באש אינן חפות ממחלוקת. "הבעיה היא שאין תארוך שלהם", כתבו פטרליה ועמיתיו בביקורת שלהם. "למרות שחלקי השלדים והחריטות נמצאו באותו חלק של המערה, כרגע אין דרך לחבר ביניהם ישירות", הרחיב פטרליה בראיון לסיינטיפיק אמריקן. מישהו – אולי בן המין שלנו – עשוי היה להיכנס למערה בשלב כלשהו מאז שנטמנו שם מאובני הומו נאלדי ועד שהמערה התגלתה, וליצור את הסימנים שעל הקיר. ייתכן שהם היו גם אלו שהביאו לשם את האש. "אין לי סיבה להאמין, בשלב זה, שהומו נאלדי שלט באש", סיכם פטרליה. "אני מחכה לראיות מדעיות משכנעות שיוכיחו שזה אכן קרה".
הטענות של החוקרים, אם כך, לא התקבלו - לפחות בינתיים - על הקהילה המדעית בכללותה. כדאי לציין גם שהמאמרים עדיין לא עברו ביקורת עמיתים, תהליך שהוא חלק מהמסלול לפרסום מאמר מדעי ובו מומחים מהתחום בוחנים את הראיות והמסקנות במחקר. החוקרים מבטיחים שכאשר הביקורת הזו תתבצע, היא תתפרסם כדי שכל החוקרים בתחום, כמו גם הציבור הרחב, יוכלו לקרוא אותה.
מחלוקות כאלו אינן נדירות במדע בכלל, ובתחום האבולוציה של האדם בפרט – תחום שמתאפיין כבר עשרות שנים בתגליות מעטות שעליהן נבנות טענות סנסציוניות, באגו גדול של חוקרים ובמריבות עמוסות טינה אישית. כל זה לא אומר, כמובן, שהטענות של ברגר וצוותו אינן נכונות. נצטרך לחכות למחקרים נוספים, ואולי למבט של חוקרים נוספים על המאובנים, לפני שנוכל לדעת בוודאות.
5 צפייה בגלריה
(צילום: ROBERT CLARK/NATIONAL GEOGRAPHIC, LEE BERGER/UNIVERSITY OF THE WITWATERSRAND)
אם יתגלה שהומו נאלדי אכן שלטו באש, יצרו אמנות וקברו את מתיהם, ועשו זאת עם מוח בנפח שליש מזה שלנו, זה ישנה באופן מהותי את מה שאנחנו יודעים על האבולוציה של האדם, ואולי גם על פעולתו של המוח שלנו. תגלית כזו תחייב אותנו לנסות ולהבין מה יכול לאפשר התנהגות מורכבת כזו ללא מוח גדול ומורכב, אמר אוגוסטין פואנטס (Fuentes), אחד מעמיתיו של ברגר, והוסיף "אנחנו יודעים הרבה פחות ממה שחשבנו שאנחנו יודעים".
דיטריך סטאוט (Stout), חוקר מוח מארצות הברית, שם את האצבע על מה שהיא אולי הנקודה החשובה ביותר, כשהתראיין לניו-יורק טיימס: "אני חושב שהשאלה המעניינת היא, עבור מה בדיוק אנחנו צריכים מוחות גדולים?"
ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
