סוכנות החלל של ארצות הברית שינתה את המתווה של תוכנית ארטמיס, שמיועדת להנחית שוב בני אדם על הירח. בעוד משימת ארטמיס 2 מתעכבת בגלל תקלות בטיל השיגור שלה, הודיע ראש נאס”א, ג’ארד אייזקמן (Isaacman), כי משימת ארטמיס 3, שתוכננה להנחית בני אדם על הירח בפעם הראשונה מאז 1972 - לא תעשה זאת. תחת זאת היא תבחן עגינה של חללית אוריון עם רכב הנחיתה על הירח, אבל רק במסלול סביב כדור הארץ. לפי אייזקמן, זה יקרה כבר בשנה הבאה, 2027, והנחיתה הראשונה תתבצע במשימת ארטמיס 4, ב-2028.
מחלקים את האתגרים
תוכנית ארטמיס יצאה לדרך בסוף 2022 עם טיסה לא מאוישת של חללית אוריון סביב הירח. המשימה המאוישת הראשונה בתוכנית, ארטמיס 2, תוכננה לתחילת פברואר השנה, אך נדחתה לפחות לחודש אפריל, תחילה בשל דליפת דלק מטיל השיגור, ולאחר מכן בשל בעיות בהזרמת הליום בשלב השני של הטיל. במסגרת המשימה יטוסו ארבעה אסטרונאוטים בחללית אוריון למרחק של כמה אלפי קילומטרים מהירח, בלי לנחות עליו, או אפילו להיכנס למסלול סביבו. המשימה נועדה לבחון את תפקודה של חללית אוריון בטיסה מאוישת, על כל מערכותיה בהן תמיכת חיים, תקשורת, ניווט והנעה.
שיגור ארטמיס 1
(צילום: רויטרס)
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
מקצועות הבריאות: לצחוק גם ברגעים הקשים ביותר
המטוסים הבלתי נראים
החיים שבתוך האבן
אחרי ארטמיס 2 תכננה סוכנות החלל להמשיך ישר לנחיתה על הירח. בשונה מתוכנית אפולו, הפעם אין לנאס”א חללית משלה לנחיתה על הירח, והיא הזמינה אותם מספקים חיצוניים. כבר בשנת 2021 בחרה נאס”א בסטארשיפ של חברת ספייס אקס לחללית שתנחית את בני האדם על הירח במשימות הראשונות של תוכנית ארטמיס. בהמשך היא בחרה בחללית בלו מון של חברת בלו אוריגי’ן לרכב הנחיתה במשימות המאוישות הבאות.
במסגרת הזו, רכב הנחיתה - לא משנה של איזו חברה - לא ישוגר עם האסטרונאוטים, כפי שעשו בתוכנית אפולו. מדובר ברכבי נחיתה ענקיים, המיועדים לשיגור בנפרד, והם יחברו לחללית אוריון המאוישת במסלול סביב הירח. שם האסטרונאוטים יעברו לרכב הנחיתה, בעוד אוריון ממשיכה להקיף את הירח. בסיום המשימה האסטרונאוטים ימריאו מפני הירח, יחברו לאוריון ויעברו אליה לטיסה הביתה.
המתווה הזה של המשימה מציב אתגרים רבים, לכן החליטו בנאס”א לחלק אותם לשתי משימות, ואת כל נושא החבירה בין רכב הנחיתה לאוריון לבצע קודם במסלול סביב כדור הארץ, במשימת ארטמיס 3 החדשה. בסוכנות החלל מתכננים לעשות זאת כבר ב-2027, אבל לוח הזמנים הזה שאפתני מאוד. מערכת סטארשיפ, הכוללת את החללית עצמה ואת טיל השיגור הענקי סופר-הבי (Super Heavy), שוגרה כבר 11 פעמים בטיסות ניסוי מאז 2023, אך עדיין לא נכנסה למסלול הקפה של כדור הארץ; לא הדגימה יכולות קריטיות לניסוי כמו תמרון בחלל, עגינה לחללית אחרת או תדלוק בחלל; ולא בחנה את אחד המרכיבים החשובים בנחיתה על הירח - יכולת נחיתה.
גם הבלו מון של בלו אוריג’ין לא הדגים אף אחד מאלה, מהסיבה הפשוטה שהוא טרם שוגר אפילו פעם אחת. העיכובים בפיתוח של סטארשיפ הובילו את אייזקמן להודיע כבר עם כניסתו לתפקיד ראש נאס”א בדצמבר 2025, כי רכב הנחיתה שייבחר לנחיתות המאוישות הראשונות על הירח הוא זה שיהיה מוכן קודם. שינוי המתווה כעת נועד לזרז את שתי החברות לקדם את הפיתוח ולהגיע לשלב שלפחות אחד מרכבי הנחיתה יהיה מוכן בהקדם למשימת חלל מאוישת, גם אם עדיין אינה כוללת נחיתה על הירח.
3 צפייה בגלריה
שניהם רחוקים מאוד מלהיות מוכנים לטיסת חלל מאוישת. הדמיות של רכבי הנחיתה של תוכנית ארטמיס על הירח. בלו מון של בלו אוריג'ין (מימין) וסטארשיפ של ספייס אקס (משמאל)
( מקור: NASA)
השינויים במתווה התוכנית גובשו בין השאר בעקבות דו”ח של ועדה המייעצת לנאס”א בענייני בטיחות בחלל. בדו”ח שהוגש לאחרונה קבעו חברי ועדת ASAP כי לוחות הזמנים, ריבוי הדברים שאמורים להתבצע בפעם הראשונה במסגרת הנחיתה המאוישת הראשונה על הירח בתוכנית, והתלות הגבוהה שלה ברכב הנחיתה של ספק חיצוני - כל אלה תורמים לרמת סיכון גבוהה מדי. אייזקמן אישר את העמדה ואמר על התוכנית הישנה כי “זו פשוט לא הדרך הנכונה להתקדם. ללכת ישר על [נחיתה על] הירח זו לא הדרך להצלחה”.
לעשות את הבלתי אפשרי
המרכיב השני בתוכנית החדשה של נאס”א מתייחס לטיל השיגור של תוכנית ארטמיס. הטיל SLS (קיצור של Space Launch System) פותח במשך כעשור וחצי בעלות מצטברת שנאמדת בכ-30 מיליארד דולר. הטיל מבוסס על תפיסות פיתוח ישנות למדי: הוא מונע במימן, דלק בעייתי שכיום כבר כמעט לא משתמשים בו בשיגורים כאלה; הוא חד פעמי לגמרי וצריך לייצר טיל חדש בשלמותו לכל שיגור; והוא עושה שימוש ברכיבים שנבנו לתוכנית מעבורת החלל, שהחלה ב-1981.
בינתיים טיל SLS שוגר לחלל פעם אחת בלבד, במשימת ארטמיס הראשונה, אחרי הרבה דחיות ועיכובים בין השאר בשל דליפות מימן. לנאס”א היו יותר משלוש שנים לתקן את הבעיות האלה, אבל העיכובים בדרך לשיגור השני מצביעים על כך שהן לא נפתרו לגמרי.
3 צפייה בגלריה
לעבור לייצור בהיקפים גדולים יותר, ובלי השדרוג המתוכנן. טיל SLS עם חללית אוריון על כן השיגור לקראת משימת ארטמיס 2
(צילום: NASA/John Kraus)
ראש נאס”א, אייזקמן, מודאג בעיקר מקצב השיגורים של טילי SLS. אם השיגור השני ייצא לפועל כמתוכנן, זה יהיה כמעט 3.5 שנים מאז השיגור הקודם, מה שמגביר את החשש כי תוכנית החלל הסינית תקדים את האמריקנים בסיבוב הזה של המרוץ לירח. כדי להתמודד עם זה הוא החליט להאיץ את קצב הייצור של הטילים, וכן לוותר על הפיתוח של גרסה חדשה לשלב השני של הטיל, שתוכננה למשימות ארטמיס 4 והלאה, ועל שדרוג השלב הראשון שמיועד לשאת אותה.
"נאס”א חייבת לאמץ סטנדרטים אחידים, להגדיל את תדירות הטיסות באופן בטיחותי וליישם את מדיניות החלל של הנשיא. כשהתחרות מצד היריבה הגיאופוליטית העיקרית שלנו גוברת כל יום, אנו צריכים להתקדם מהר יותר, להסיר עיכובים ולעמוד ביעדים שלנו", אמר אייזקמן. "קונפיגורציה אחידה של חלליות וטילים, הגדלת קצב הטיסות ועמידה באתגרים בגישה לוגית ומדורגת, זו הדרך שבה עשינו את הכמעט בלתי אפשרי ב-1969, וכך נעשה זאת שוב".
לא בטוח שההשוואה לתוכנית אפולו עדיין רלוונטית, כמעט 57 שנים אחרי הנחיתה המאוישת הראשונה על הירח. בשנות ה-60 גייסה ארצות הברית חלק עצום מהכלכלה שלה כדי להקדים את ברית המועצות בהנחתת אדם על הירח, בין השאר מכיוון שיכולות בחלל שיקפו לכאורה עוצמה צבאית על כדור הארץ. כיום גם ארצות הברית וגם סין עושות שימוש צבאי וביטחוני רב בלוויינים ואמצעים נוספים, ולשתיהן יש יכולות רבות בתחומים אלה, אך הנחתת בני אדם לירח אינה קשורה לכך, אלא יותר ליוקרה ולכבוד לאומי.
העברת המשגר הענק בקייפ קנוורל
(צילום: נאס"א)
בעוד פרויקט הירח הסיני מתקדם במימון ממשלתי, בארצות הברית המימון תלוי בהחלטות של הקונגרס, שכבר קיצץ בשנה שעברה כעשרים אחוז מכוח העבודה של נאס”א, לפי החלטת המימשל, וגם נתון ללחצים של המגזר הפרטי. בסוכנות החלל אומרים כי כל הקבלנים שמעורבים בתוכנית ארטמיס מסכימים לתוכנית, ובכלל זה חברת בואינג, שצפויה להפסיד חוזה של מיליארדי דולרים מביטול הפיתוח של שלב שני חדש לטיל SLS, ומביטול התוכנית להגדלת השלב הראשון שלו.
מצד שני, היא צפויה לתוספת הכנסה מהגדלת קצב הייצור של הטיל, שהיא מייצרת גם את השלב הראשון שלו. "בואינג היא שותפה גאה במשימת ארטמיס, וזה כבוד לצוות שלנו לתרום לחזון של נאס”א להובלה אמריקנית בחלל", אמר סטיב פרקר (Parker) מנכ”ל ונשיא תחום ההגנה, חלל וביטחון בבואינג. "העובדים שלנו ושרשרת האספקה ערוכים להתמודד עם הגדלת הייצור".
שאלות חשובות
בנאס”א לא רק מתכננים להגביר את קצב הייצור של הטילים, אלא את תדירות המשימות לירח. הכוונה של אייזקמן כרגע היא להנחית בני אדם ראשונים על הירח בתחילת 2028, ולנסות להספיק נחיתה נוספת כבר באותה שנה. התוכנית היא שיגור של משימת ארטמיס כל עשרה חודשים בערך. ואולם, המידע שנמסר על התוכנית החדשה לא מפרט כיצד יעמדו ביעד השאפתני הזה.
3 צפייה בגלריה
חללית אוריון (מימין) חוברת לנחתת הירח סטארשיפ במסלול סביב הירח
(הדמיה: Lockheed Martin)
ראשי נאס”א גם לא הגיבו על שאלות בנוגע לכמה פרויקטים עתידיים. אחד מהם הוא מגדל שיגור חדש במרכז החלל קנדי, שנועד לתמוך בגירסה המוגדלת של טיל SLS. העלויות המתוכננות של המגדל כבר זינקו כמעט לשני מיליארד דולר, בערך פי חמישה מהתוכניות המקוריות.
פרויקט יקר עוד יותר הוא תחנת חלל במסלול סביב הירח, שנועדה להיות חלק מתוכנית ארטמיס. התחנה, Lunar Gateway (“שער לירח”), אמורה להיות מקום עגינה לחלליות אוריון שיגיעו מכדור הארץ, ולרכבי נחיתה על הירח שינועו רק בינה לבין פני השטח של הירח, וכן לסייע באספקה, תדלוק ושירותים נוספים למשימות על פני הירח. נאס”א כבר התחילה לייצר רכיבים לתחנה, אבל כעת עם ביטול הגרסה המוגדלת של טיל SLS, לא ברור כיצד ישגרו אותם לחלל, אם בכלל. בשלב זה לא הגיבו בנאס”א על שאלות בנוגע לתחנה העתידית.
בשורה התחתונה, התוכנית החדשה של נאס”א נראית מעשית יותר מהקודמת, אבל לוחות הזמנים שלה מאתגרים מאוד, וקשה לראות את סוכנות החלל ואת ספקיות רכבי הנחיתה מצליחים לעמוד בהם. סביר הרבה יותר שנראה את רכבי הנחיתה חוברים לאוריון רק בעוד כשנתיים, ונחיתה מאוישת ראשונה על הירח באלף הזה בסביבות 2030, שזה גם היעד שסין הציבה לעצמה. אפשרות נוספת היא שנאס”א תחליט – או תידרש – לוותר על חללית אוריון ועל טיל SLS, ותפתח משימת ירח שמבוססת כולה על סטארשיפ של ספייס אקס או על בלו מון של בלו אוריג’ין, כולל שיגור האסטרונאוטים מכדור הארץ. כלכלית זה כנראה יותר מעשי, אבל להחלטה כזו יהיו גם משמעויות פוליטיות מול הספקים האחרים, מפעלים שייסגרו וכן הלאה.
איתי נבו, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
