הרי כורדיסטן, שנות ה-70. בלב אזור עוין והרחק מעיני הציבור, מתנהלת מלחמה חשאית. סוכני מוסד וקציני צה"ל פועלים בצללים כדי לסייע למורדים הכורדים נגד עיראק. באחד הלילות הקרים, בתוך אוהל מבצעי מרוחק, הופיעה דמות לא צפויה. לא מדובר היה באויב, במרגל או במתנקש, אלא בסוד ביטחוני מסוג אחר לגמרי: גור דובים סורי חום, בן 7 חודשים, שעתיד להפוך לאחד הסודות המוזרים והשמורים ביותר של מערכת הביטחון הישראלית.
עיתונות חופרת
פרק 26- השבוע עם הדוב הסודי של המוסד
46:17
הדוב הגיע ממנהיג הכורדים, מולא מוסטפה ברזאני, שזימן אליו את היועץ הצבאי מטעם המוסד, תא"ל (במיל') צורי שגיא וביקש להודות לו אישית על העזרה שהוא מספק לאנשיו. כאות הוקרה על חברותם ארוכת השנים מאז 1966, הגיש לו ברזאני מתנה יוצאת דופן: גור דובים קשור בשרשרת, שגדל עד לאותו רגע בבית פרטי בהרי כורדיסטן.
דוב שחושב שהוא כלב
שגיא שחשש שסירוב לקבל את המתנה שהעניק מנהיג המורדים באופן אישי, עלול להיתפס כעלבון ויפגע במרקם היחסים עם המורדים הכורדים, התייעץ עם איש המוסד ששהה עמו בשטח, והשניים החליטו להמתין להגעתו של ראש המוסד דאז, מאיר עמית, כדי לקבל החלטה הרת גורל לגבי עתידו של הדוב, שקיבל בינתיים את השם "שאמו".
"עיתונות חופרת": סיפורו של הדוב שאמו
אבל עד שעמית הגיע, שאמו הפך ללוחם מן המניין. במשך חודשיים תמימים הוא ישן באוהל עם שלושת הסוכנים הישראלים שייעצו לכורדים, ליווה אותם לפגישות חשאיות, והם אף חלקו איתו את קצבאות המזון שלהם. הסוכנים תיארו אותו כ"דוב שחושב שהוא כלב". כשמאיר עמית נחת לבסוף לביקור, הוא נדהם למצוא את חברי המשלחת הקשוחים משחקים עם חיית המחמד השעירה, הבין שאין שום דרך לוודא שלדוב יהיו חיים בטוחים ואין דרך לשחרר אותו לטבע, והבטיח להם: "נמצא לו פתרון".
"לא עוזבים את הדוב מאחור"
בתום שלושה חודשים של חיים משותפים, הגיעה העת של שגיא לעזוב את כורדיסטן. במהלך החפיפה עם מחליפו, ההנחיה המבצעית הייתה ברורה: "לא עוזבים את הדוב מאחור".
הסוכנים פנו להתייעץ עם איש סיירת מקיבוץ מעברות – איש המבין גם במטעני חבלה וגם בבעלי חיים. ההצעה שלו הייתה להביא את הדוב לארץ ולשלב אותו בפינת החי של הקיבוץ. למרבה מזלם של ילדי מעברות, הרעיון לגדל דוב בפינת חי שיועדה לטווס ושרקן נגנז, והוחלט שיעדו הסופי יהיה גן החיות של תל אביב (היכן שניצב כיום קניון גן העיר). המבצע יצא לדרך: בעזרת קשריו של ראש המוסד מאיר עמית, הועלה שאמו על מטוס תובלה של חיל האוויר והוטס לישראל.
לאחר כשנתיים בישראל, חזרו "האחים הגדולים" מהמוסד לבקרו בגן החיות, כשהם מלווים בצנחן המיתולוגי אהרון דוידי. השומר במקום זיהה את דוידי ולקח אותם לסיור VIP מיוחד עד לכלוב. אך המפגש המיוחל היה צונן: שאמו, שהפך בינתיים לדוב ענק, לא זיהה את הלוחמים שגידלו אותו באוהל, אפילו לא לפי הריח.
התעלומה: האם שאמו הפך ל"עקיבא"?
כאן, למעשה, מתחילה התעלומה. בכתבה שפורסמה לפני 15 שנה ב"ידיעות אחרונות" נכתב כי עם סגירת גן החיות בתל אביב, הועבר שאמו לספארי ברמת גן. על פי אותו פרסום, הוא עשה היסטוריה כזכר הראשון מסוג דוב סורי שהגיע למקום, והפך לאביהם של דובים רבים בספארי. המורשת שלו אף הונצחה כאשר חבורת הגנרלים "איינדה" (ביניהם רן פקר, אורי ירום ואורי שמחוני) הגיעה לספארי והרימה כוסית מול כלובי ה"נכדים" לזכרו של גור הדובים הכורדי.
אך האם כך באמת הסתיים הסיפור? עדויות מאוחרות יותר מטילות צל כבד על הסוף ההוליוודי הזה. מתברר כי מגן החיות הישן של תל אביב הועבר לספארי רק דוב סורי אחד, ושמו היה בכלל "עקיבא".
האם עקיבא הוא למעשה שאמו, ששמו עברת עם השנים, או שאולי מדובר בדוב אחר לגמרי? מה באמת עלה בגורלו של הדוב המוסדניק המקורי שהוטס מכורדיסטן? עד היום, איש אינו יודע בוודאות. ייתכן שהסוד האחרון של מבצע שאמו עדיין שמור היטב בארכיונים, ממתין שמישהו יפזר את הערפל.
