משרד החינוך והמשרד להגנת הסביבה הודיעו, סוף סוף, על כינון תוכנית לימודים אקלימית במערכת החינוך הפורמאלית והא-פורמאלית בישראל, מגילאי גן ועד יב' ובשלל תחומי דעת. זו בשורה חשובה מאוד, מפני שהמשבר האקולוגי-אקלימי שבו אנו שרויים אינו רק האתגר הגדול ביותר שעומד כרגע בפני האנושות, אלא ירושה מפוקפקת מאוד שאנחנו משאירים לילדנו. והאמת, אנחנו כבר כשלנו, ואם יש תקווה אז היא שהם ישכילו ויובילו את התיקון.
בתוך כך, חשוב לזכור ולהזכיר, שעד עכשיו משרד החינוך כמעט והתעלם מהנושא, והוא נלמד בכיתות רק ביוזמה נקודתית של מורים או תלמידים. שלא לדבר על כך שעד לא מזמן המשרד אפילו עודד לא פעם הכחשת אקלים ואיפשר לחברות תעשייתיות שפועלות למניעת שיח אמיתי ומשמעותי על המשבר והשלכותיו להיכנס לכיתות. עם זאת, לאחרונה, לאחר מאבק ממושך של ארגוני הסביבה ואין ספור כתבות בתקשורת בנושא, הוקמה ועדת מומחים שבחנה את התוכניות הקיימות, כדי לתקן את הטעויות וההטעיות ולהגדיר את החוסרים ואת הפערים.
נוכח זאת, אחת המשימות הגדולות שעומדות על הפרק היא ההכשרה של המורות והמורים בזמן הקצר שנותר לפני שנת הלימודים הבאה, והיכולת לייצר חומרים ומערכים אפקטיביים. יתרה מכך, על המורים יהיה לעבור בעצמם טרנספורמציה בחשיבה ובפעולה, כי חינוך סביבתי-אקלימי הוא בראש ובראשונה חינוך לערכים.
חינוך הוא ללא ספק משאב מרכזי לטובת הדורות הבאים, והתלמידים של היום הם ההורים, המורים, המנהלים והפוליטיקאים של מחר. אבל בשל הדחיפות הגדולה אין לנו זמן לטעת עצים ולחכות שהפירות יעלו ויבשילו, ולכן החינוך האקלימי הוא למעשה חינוך בזמן אמת ובמציאות משתנה שמחייב למידה אחרת. ולא מדובר רק על שיטות הוראה ולמידה חדשניות, אלא בעיקר על ההבנה שחייבים לחצות מהר משלב הידע והמודעות לשלב של שינוי דרכי חשיבה ודרכי פעולה, שצריך להטמיע ערכים חדשים, שחייבים לעסוק בתהליכי קבלת החלטות מבוססי מדע-אישיים, מקומיים, לאומיים ועולמיים, ושיש לעבור ממצב של אני, כאן ועכשיו לפעולה למען טוב משותף.
משבר האקלים הוא הנושא המורכב ביותר העומד כיום בפני תלמידי ישראל, ולו בשל העובדה שכל אחת ואחד מהם משפיע עליו ובו זמנית מושפע ממנו. לכן חינוך אקלימי חייב למעשה להתמקד בחניכה ולא רק בהעברת ידע והגברת מודעות. ומשימה זו קשה עוד יותר כאשר החינוך מבית, לרוב, לא מתיישב עם סט הערכים החדשים והפעולות הרבות שילדנו צריכים לסגל.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןהסוגייה הגדולה שעל הפרק היא שינוי הרגלים, כלומר מה שאנחנו אוכלים, מה שאנחנו קונים וגם מה שאנחנו זורקים, ואיך אנחנו מתניידים, והמפתח חייב להיות הפחתה במקור ולא כל מני פתרונות טכנולוגים שדוחים את הקץ או מטים את הבעיה למקום אחר ומאפשרים לנו להמשיך בשלנו. אבל חינוך אקלימי חייב להסתכל למציאות בעיניים ובו בזמן להשאיר פתח גדול לתקווה. אין טעם לעמת את תלמידי ישראל עם העובדות הקשות והמפחידות מבלי להציע להם חלופות קיימות וישימות. בד בבד, צריך לתת להם להתחבר לטבע מחדש, ליזום וליצור מציאות אחרת.
צריך לומר זאת ביושר, המשימה שעומדת בפני מורי ישראל כבדה והרת גורל, אולם המשימה שאנחנו מטילים על ילדנו גדולה עוד יותר. לכן צריך לתת לילדים לקחת את המושכות לידיים, לשאול, לחקור, להתנסות, לקום ולפול, לחלום. ויותר מכל, חשוב להציג להם את גודל השעה אבל לטעת בהם את האמונה שאת מה שאנחנו קלקלנו הם לא רק יכולים אלא מוכרחים לתקן.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
