כשמדברים על מינים זרים או פולשים, הדוגמה הראשונה שעולה לרוב הישראלים בראש היא המיינה, שהתברגה למקום השני ברשימת הציפורים הנפוצות בישראל והפכה בשל אופייה ושכיחותה לשם נרדף למין פולש. על הנייר או בתאוריה, ההגדרות של מינים פולשים ושל מינים זרים הן ברורות: מינים זרים הם צמחים או בעלי חיים שהועברו על ידי בני אדם למקום שונה ממקום תפוצתם הטבעי, ומינים פולשים הם מינים זרים שהצליחו להתבסס במקום החדש, להתרבות ולהתפשט בו ולעיתים אף לדחוק מינים מקומיים. אך ההגדרות האלה, שהן לכאורה פשוטות וחד-משמעיות, מסתבכות קצת כשמכניסים למשוואה את המרכיב האנושי והתרבותי.
כך, למשל, עבור רוב הישראלים הסברס, מין זר שהגיע הנה ממקסיקו, נתפס לא רק כמין מקומי אלא כסמל לישראליות ול"צבריות" הקרויה על שמו. ובאופן דומה ישראלים רבים יתקשו לקבל את הגדרתו של החמציץ הנטוי, שהיה חלק מנוף ילדותם, כמין פולש.
רגשות עזים למינים פולשים
את הפער הזה בדיוק חוקר ד"ר לירון שני, מהמחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. יחד עם הסטודנטים שלו הוא מבקש לבחון את התפיסות התרבותיות של הגירת מינים זרים ואת ההשלכות התרבותיות והפוליטיות של הקביעה האם מין זר מוגדר כפולש – או הופך עם הזמן לחלק מהמערכת המקומית.
"בעוד חוקרי סביבה בוחנים מדדים אקולוגיים להשתלבותם של מינים בתוך המערכת האקולוגית המקומית - אנחנו [האנתרופולוגים] בוחנים את האלמנטים התרבותיים. כלומר, מתי מבחינה תרבותית מין הופך להיות חלק מהנוף המקומי", מסביר שני. לתפיסתו, המבט החברתי - הרגשות והתפיסות של אנשים כלפי מין מסוים - יכולים לעזור להבין סוגיות של אקולוגיה ושל שמירת טבע, ולסייע בבניית אסטרטגיות להתמודדות עם מינים פולשים.
חמציץ נטוי
(צילום: ד"ר מרגרטה וולצ'ק, רשות הטבע והגנים)
את המיינה שהוזכרה בפתיחת הכתבה, שני נותן כדוגמה למין פולש שהיחס האקולוגי והתרבותי אליו דווקא מסונכרנים. "רוב האנשים ממש לא אוהבים את המיינה בפני עצמה. זה לא רק שאנחנו יודעים שהיא מין פולש וזה לא טוב לסביבה, אלא משהו בהתנהגות של הציפור ובאינטראקציה היומיומית של הציבור איתה גורם לנו לא לחבב אותה", הוא אומר.
בקצה השני של ציר הקבלה התרבותית, נמצאת הנוטרייה, גם היא מן פולש, אך כזה שזוכה לאהדת הקהל. "הנוטריות הובאו לישראל בשנות החמישים בניסיון לפתח כאן תעשיית פרוות, והצליחו להתרבות כאן בצורה מאוד משמעותית. למרות הנזק האקולוגי, הציבור מאוד אוהב אותן, כי זו חיה שנתפסת כחמודה. זה מה שנקרא 'מין כריזמטי'. אנשים אוהבים לראות אותה בטבע, ולא יקבלו את זה יפה אם יהיה ניסיון לדלל אותן", מסביר שני.
המקרה המוזר של האיקליפטוס
המעורבות הרגשית הגבוהה של הציבור באה לידי ביטוי לא רק כשמדובר בבעלי חיים, אלא גם בצמחים. אחת הדוגמאות הבולטות לפער שבין התפיסה המדעית לציבורית הוא האיקליפטוס. "זה מין זר שהגיע לפה עוד במאה ה-19 אבל בעיקר בתקופת המנדט הבריטי, מתוך איזשהו אתוס שאיתו אפשר לייבש את הביצות. זה כנראה לא ממש נכון, אבל הוא בכל זאת מזוהה מאוד עם הציונות ועם החלוצים מייבשי הביצות, ונתפס כחלק מהנוף הארץ-ישראלי", מסביר שני ומציין כמה אזכורים בולטים שלו בתרבות הישראלית – "חורשת האיקליפטוס" ו-"איקליפטוס בודד שורק בלוז כנעני".
אקליפטוס בפתח תקווה
(צילום: מעין רודה)
אך למרות התדמית המקומית למדי שלו, שני מספר כי בשנים האחרונות זיהו ברשות הטבע והגנים שהאיקליפטוס הופך להיות מין פולש בחלק מהמקומות, בעיקר באזורים לחים. "כלומר, הוא לא רק מין זר שהוא לא יליד, אלא הוא מתחיל להתפשט ולפגוע במינים אחרים. הם החליטו שצריך לעקור אותם אבל התגובות של הציבור לעקירות האלה היו חריפות מאוד", הוא אומר.
לדבריו, זו בדיוק הסיבה לכך שנדרשת הבנה לא רק של ההקשר האקולוגי אל גם של התרבותי. "השאלה היא לא רק האם זה אקולוגי או לא, אלא גם איך מתנהלים לגבי זה מול הציבור, ומגיעים לפשרה. צריך לנסות להבין את הטבע, לא רק דרך המדע אלא גם דרך התפיסות התרבותיות, ולהגיע לאיזשהו דיאלוג".
מי נחשב זר?
"השאלה היא מתי אנחנו מסתכלים על מין זר ומבינים שהוא מפסיק להיות זר – האם החרוב, שנמצא פה 'רק' 3,000 שנה הוא ילידי או זר? בדיוק כמו עם אנשים, התפיסה מיהו מהגר ומיהו יליד היא עניין פוליטי-חברתי-תרבותי, שאין בו אמת אחת מוחלטת". שני מציין שתי דוגמאות נוספות שממחישות את התפיסה הזו.
האחת היא הסברס, מין זר שהגיע הנה במאה ה-18 ממקסיקו ונתפס ילידי עד כדי כך שהוא סמל לישראליות שורשית – צבריות. לפני כעשור, הוא מספר, כנימה פולשת החלה לפגוע בסברסים וכדי להתמודד איתה ולהגן עליהם הביאו ממקסיקו מין זר נוסף של חיפושית הנחשבת לאויב הטבעי שלה.
סברס
(צילום: הרצל יוסף)
הדוגמה השנייה היא הפראים ברמת הנגב, והיא מייצגת מקרה הפוך שבו מין יליד נתפס תרבותית כמין זר. "הפראים הם מין ילידי שנכחד כאן בתחילת המאה הקודמת והחליטו להחזיר אותו, והם באמת התרבו פה בצורה יפה. אבל בשנים האחרונות התושבים באזור מתחילים מאוד לא לאהוב אותם, כי הם מתרבים מאוד ומתחילים להיכנס לתוך חוות ושדות חקלאיים ולתוך היישובים. החיכוך הזה גורם לאנשים להסתכל עליהם לא כמין ילידי", הוא אומר.
שני מסכם: "אנחנו לא יכולים להבין את הסביבתי ולתכנן מדיניות של שמירת טבע בלי להבין את החברתי והתרבותי, כמו שאנחנו גם לא יכולים להבין את החברתי בלי להבין את האינטראקציה ואת הקשר שלנו עם הטבע ועם הסביבה. אני חושב ששני הדברים האלה צריכים להיות הרבה יותר מרכזיים במדע ובמחקר שלנו היום".
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
