כנראה שגם אתם כבר למדתם שבחיים האלה אין ארוחות חינם. לרוב, גם אין שתייה בחינם, ועל כך יעידו כל אחד מחמשת מתקני ההתפלה שמפוזרים בישראל, שאחראיים לכ-75 אחוז ממי השתייה שלנו: הם אומנם מספקים לארצנו החצי-מדברית מים שפירים ממי ים, אך כדי להפעיל אותם נדרשת אנרגיה מרובה, שכיום מופקת בארצנו בעיקר משריפת דלקי מאובנים שמחמירה את משבר האקלים.
עם זאת, כעת, חברה קנדית מאתגרת את האמרה המוכרת ומציעה התפלת מי ים, ללא "קנסות" סביבתיים: הפיתוח החדש שלהם מאפשר התפלה באמצעות אנרגיה שמגיעה מהאוקיינוס עצמו - בעזרת תנועת הגלים - וללא שימוש בחשמל או פליטות של גזים מזהמים.
פתרון כחול-כחול
כאמור, הפיתוח הקנדי, שעליו אחראית חברת Oneka Technologies, משתמש בתנועת המים הטבעית של האוקיינוס כדי לבצע התפלה. הוא כולל מצופים שנמצאים על פני המים, ושמעוגנים למקומם בעזרת משקולת שנמצאת על קרקעית האוקיינוס. כשהמצופים נעים, האנרגיה של תנועת הגלים משמשת להפעלת משאבת מים, שדוחסת את מי הים לתוך מערכת התפלה שבה המים עוברים דרך ממברנות (קרומים) שחוסמות מעבר מלחים ומזהמים אחרים, ומאפשרות מעבר מים בלבד (מערכת אוסמוזה הפוכה). אנרגיית הגלים משמשת גם להזרמת המים לחוף, שם הם נאגרים או מופצים לצרכנים.
הפיתוח החדש מיוצר בשלושה גדלים והספקים שונים: ה"קרחון", הגרסה הגדולה ביותר, בגודל של 5 על 8 מטרים ובמשקל של 11 אלף קילוגרם – יכולה לייצר 50-30 אלף ליטר של מים מותפלים ליום, ונועדה לספק שירות לקהילות חוף, תעשיות צמודות-חוף ואתרי נופש. הגרסה הבינונית, שמשקלה 2,250 קילוגרם – מייצרת 10 אלף ליטרים של מים מותפלים ביום. והגרסה הקטנה ביותר של המוצר, "קוביית הקרח", שגודלה 1.5 מטרים רבועים ומשקלה 350 קילוגרם – מייצרת אלף ליטר של מים מותפלים ליום והיא נועדה לספק מים באופן זריז ומקומי, בייחוד עבור אזורים מוכי-אסון שזקוקים לעזרה הומניטרית.
לדברי החברה, כל יחידה של הפיתוח בצורתו הגדולה ביותר יכולה לחסוך פליטת 100 אלף קילוגרם פחמן דו-חמצני בשנה – כמות שוות-ערך להורדה של 30-20 מכוניות מהכביש לכל יחידה. בנוסף, המצופים עצמם עשויים בעיקר מפלסטיק ממוחזר, והרבה ממנו: 7 יחידות "קרחון" מורכבות מכ-1.2 מיליון בקבוקי פלסטיק ממוחזרים. יתרון סביבתי נוסף קשור בעוגנים שמחזיקים את המצופים במקומם: המפתחים מקווים שכשהם יתבססו בקרקעית האוקיינוס, הם ישמשו כשוניות מלאכותיות, מסוגים שונים – שתוך כמה חודשים יאכלסו את "תושבי" האזור. זאת ועוד, שלא כמו מתקני התפלה "רגילים", המערכת של החברה הקנדית לא מייצרת תמלחת (brine) מרוכזת – מים מלוחים מאוד שעלולים לפגוע במערכות האקולוגיות בים.
בנוסף ליתרונות הסביבתיים, לדברי החברה הפיתוחים שלהם הם בעלי היתכנות מסחרית, שעשויה לצמצם את העלויות הגבוהות, זמני התכנון והרישוי הארוכים והתשתיות שנדרשות להקמת מפעלי התפלה רגילים. על ההיתכנות הזאת מעיד שיתוף הפעולה עם העיר Fort Bragg, שהגישה בקשה למענק מהמדינה שבה היא ממוקמת, קליפורניה (מוכת הבצורת, ומרובת הגלים) שבארה"ב – להקמת מערך התפלה צף כזה.
זאת ועוד, לאחרונה משרד האנרגיה של ארצות הברית העניק לחברה הקנדית את הפרס הגדול ופרסים נוספים בתחרות "גלים למים", שמעודדת חברות להקים מיזמים שישתמשו באנרגיית מים עבור התפלה – פרסים שהצטברו לכדי 729 אלף דולר.
טיפה בים הישראלי
האם מדובר בפתרון שיכול להיות מתאים גם לישראל? "כרגע יש לנו 5 מתקני התפלה גדולים על קו החוף, שמייצרים מעל 650 מיליון קוב (קוב הוא אלף ליטר – י"ש) מים בשנה", אומר פרופ' עידו בר-זאב ממכון צוקרברג לחקר המים בקמפוס שדה בוקר של אוניברסיטת בן גוריון. לפי בר-זאב, העלות האנרגטית של התפלת מים במפעלים בישראל היא 4-3 קילו-וואט שעה (קוט"ש) לקוב מים. לשם השוואה, מדובר באותה כמות אנרגיה שנדרשת להפעלת מדיח כלים טיפוסי 3-2 פעמים ביום. לפיכך, אפשר אולי היה לצפות שפתרון שחוסך את העלות האנרגטית הזאת לחלוטין – היה מושך עבורנו.
עם זאת, לפי בר-זאב, קושי מובנה בפיתוח החדש הוא כמויות המים המצומצמות יחסית שהוא מפיק. "יחידה גדולה של הפיתוח הזה מתפילה עד 50 קוב מים ליום. אם נכפיל את זה ב-365 ימים – זה שווה 18,250 קוב בשנה. אי אפשר להשוות את הכמות הזאת לסדרי הגודל של מפעל חדרה, למשל, שמתפיל 150 מיליון קוב מים בשנה", הוא אומר. ואכן, כדי לספק את ייצור המים המותפלים של ישראל נדרשות כ-36 אלף יחידות "קרחון". לכן, נראה שהפתרונות של החברה הקנדית מתאימים יותר לאזורים צפופים פחות, עם קו חוף ארוך.
סיור במתקן ההתפלה הגדול בישראל
(צילום: טל שמעוני, אביהו שפירא, עריכת וידיאו: עמרי צוינגל)
לדברי בר-זאב, בפיתוח החדש יש בעיה נוספת. "תחזוקה בלב ים היא לא פשוטה או זולה", הוא מסביר. "מתקנים שממוקמים בים סובלים משחיקה גדולה הרבה יותר ממתקנים שממוקמים על החוף". אולם, החברה הקנדית טוענת אחרת: לדבריהם, המערכות שלהם דורשות תחזוקה מצומצמת ביותר (7-3 ביקורי תחזוקה בשנה, לכל יחידה), ואורך החיים שלהן הוא 20-15 שנה.
ישראלים טובים במים
על אף מורכבויותיו, בר-זאב מדגיש שמדובר בפיתוח מעניין ויצירתי. "המתקן הזה יכול להוות פתרון עבור צרכים ספציפיים, לדוגמה אתרים מוכי-אסון שבהם חייבים לספק מים בזריזות ולתקופה קצרה יחסית". בנוסף, לפי בר-זאב, העולם עוד יזדקק לפתרונות רבים ומגוונים בכל הנושא של ניהול משק מים בעתיד. "אנחנו בדרך למשבר מים עולמי, עם אירועי בצורת תכופים יותר ובמיקומים שלא סבלו מכך עד כה", הוא אומר.
החדשות הטובות, לפחות מבחינתנו, הן שגם ללא המצופים הקנדיים – ישראל נמצאת בחזית טכנולוגיית ניהול משק המים. "מרמת השימוש החוזר ובכל נושא ההתפלה – אנחנו מקדימים את מרבית העולם", מעיד בר-זאב. "מהבחינה הזאת, ישראל כיום נמצאת במקום מעולה ויכולה להוות מוקד לייצוא ידע בנושא מים לכל העולם".
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
