התמונות המרגשות של אזרחים איראנים הצוהלים עם תחילת מבצע “שאגת הארי”, מעוררות תקווה לחידוש הידידות ארוכת השנים בין העמים. את שורשי החברות אפשר למצוא עוד בעת העתיקה, בין שני צדדים שבעצם לא הייתה ביניהם יריבות אמיתית כמעט אף פעם.
רבות דובר על הקשרים האמיצים שהיו בין ישראל לאיראן בתקופה שקדמה למהפכה האסלאמית ב-1979. באופן טבעי, חלקם התקיימו בתחומי המחקר והמדע. תחת שלטונו של השאה ביקשה איראן להציב את עצמה בשורה אחת עם מעצמות המערב המודרניות והמדע נתפס כמפתח לכך. מדינת ישראל הצעירה הייתה כבר אז מוקד של חדשנות, וכך באופן טבעי נרקמו קשרי מדע משגשגים, בייחוד בתחום החקלאות. ואז הכול נקטע בבת אחת.
7 צפייה בגלריה
דגל ישראל עם דגלי איראן בתקופה השאה
(צילום: צילום: Mo Photography Berlin / Shutterstock)
ידידות על תנאי
מקומו של המדע כמכשיר לקידום הדיפלומטיה והקשרים בין שתי המדינות היה חלק בלתי נפרד מהמציאות הגיאו-אסטרטגית של המזרח התיכון בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת. יחסי ישראל ואיראן ידעו עליות ומורדות: בהצבעה על תוכנית החלוקה באו”ם, ב-1947, איראן הייתה בין המתנגדות, אך כעבור שנים אחדות היא פתחה נציגות בישראל.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
מקצועות הבריאות: האנשים שמחזירים את איכות החיים
חפשו את האישה – גם בבינה המלאכותית | טור
נגיף שתוכנן בעזרת בינה מלאכותית
לאורך כמעט 30 שנה הממשל האיראני של מוחמד רזא שאה פהלווי התנדנד בין אינטרסים מנוגדים. מצד אחד ארצו שאפה לחזק את קשריה עם ישראל ולבנות חזית מאוחדת מול ברית המועצות הקומוניסטית והתנועה הפאן-ערבית שהוביל אז נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר. מצד שני ניצבה האופוזיציה האסלאמית, בהנהגת המנהיג הגולה האייתוללה חומייני, ממקום מושבו בצרפת. כל צעד של התקרבות לישראל נוצל כדי להציג את השאה כשליט בובה של המערב.
7 צפייה בגלריה
ציר איראן בישראל, רזא סאפיניה, מגיע לבית הנשיא חיים ויצמן ברחובות ביום העצמאות, 1950
(צילום: דוד אלדן, לע"מ)
כתוצאה מכך, במשך שנים ארוכות שרר מתח בין המדיניות המוצהרת של איראן כלפי ישראל לבין מדיניותה בפועל. הממשל האיראני הכיר דה-פקטו במדינת ישראל וניהל עימה קשרים ענפים בשעה שהשאה והממשל שלו הפגינו כלפיה בפומבי איבה למראית עין כדי לרצות את המתנגדים לקשרים האלה - לפעמים אפילו עם ניחוח אנטישמי. למרות זאת, מבחינת ישראל הייתה איראן בעלת ברית איתנה.
היכל של ידע בישימון
בתקופה ההיא ישראל השקיעה משאבים רבים במחקר חקלאי ובמחקר בסיסי. בהתחשב באקלימה הצחיח של ארץ ישראל ובהיעדר משאבי טבע משמעותיים בה, ראש הממשלה דוד בן גוריון ראה חשיבות עצומה בטיפוח ההון האנושי. במיוחד היה חשוב בעיניו קידום המדע וטיפוח אנשי המדע, בין השאר מתוך ההבנה שמדע קשור קשר הדוק עם הטכנולוגיה הצבאית, ושהחקלאות היא נכס חיוני עבור כל עמי המזרח התיכון.
בהתאם לכך, כבר במהלך מלחמת העצמאות נרקמו קשרי מדע חשאיים בין ישראל למדינות מפותחות, בראשן צרפת; בהמשך הוקם במשרד החוץ המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי (מש”ב) - סוכנות הסיוע הלאומית של ישראל, שפועלת גם כיום להפיץ ידע חקלאי למדינות מתפתחות כדי לרתום אותן לתמוך באינטרסים שלה.
מהרגע הראשון, מכון ויצמן למדע התייצב בחוד החנית של הקשרים האקדמיים בין ישראל לאיראן. כבר ב-1950 הגיע ציר איראן בישראל דאז, רזא סאפיניה (Safinia) לביקור באחוזתו של נשיא המדינה חיים ויצמן בקצה המכון. אבל שנה אחר כך הקפיאה איראן את הכרתה בישראל ובמשך רוב שנות החמישים שרר נתק בין המדינות.
בשנות השישים התחממו היחסים מחדש, ומדרשת פיינברג, זרוע ההכשרה של המכון, לקחה על עצמה לארח סטודנטים ממדינות מתפתחות, ובהן איראן, לצד טורקיה, תאילנד וכמה ממדינות אפריקה. ב-1960 הגיעה לביקור במכון משלחת מדעית בראשותו של רקטור אוניברסיטת טהרן עלי אזאד (Azad), והתקבלה בכבוד והדר בידי אבא אבן, שכיהן אז במקביל כשר החינוך וכנשיא המכון.
סיוע והצלה
בספטמבר 1962 פקדה את חבל קזווין (Qazvin) שבצפון איראן רעידת אדמה חזקה, בעוצמה של 7.1 בסולם ריכטר. יותר מ-12 אלף איראנים נספו באסון, ואלפים נפצעו. בנוסף, רעידת האדמה הרסה תשתיות אזרחיות וחקלאיות רבות, בהן מערכת מים עתיקה שהשקתה אזורים נרחבים. החבל נותר מול שוקת שבורה, הלכה למעשה. ספי אספיא (Asfia), פקיד איראני בעל ידע מדעי נרחב שהיה מקורב לשאה, פנה כעבור חודשים אחדים לשר החקלאות משה דיין וביקש את עזרת ישראל. דיין שלח לאזור האסון משלחת שיקום שהורכבה מ-11 אנשי מומחים מחברת תה”ל (תכנון המים לישראל) ומבני משפחותיהם. בראשה הועמד מקורבו של בן גוריון, אריה (לובה) אליאב.
המשלחת ביצעה סקר כללי של החבל הפגוע במטרה לתכנן את פיתוחו העתידי והכינה תוכנית שיקום לאזור האסון. בין השאר נבנה מחדש כפר בשם ח’וזנין, והשליחים הישראלים עמלו כתף אל כתף עם משרד החקלאות האיראני לשקם את תשתיות הכפר. במקום התעלות התת-קרקעיות העתיקות, שנחרבו ברעש, נקדחו בארות עמוקות והוקמה מערכת השקיה מודרנית.
בהיבט החקלאי הוחלט לסייע לתושבים בהטמעת גידולים חדשים וליצור חלקות הדגמה להדרכת המקומיים בשיטות חקלאיות מתקדמות. סביבן התגבשו מחדש הקהילות הכפריות במודל דמוי קיבוץ. כמו כן נעשה שם ניסיון יצירתי להכליא בין כבשים איראניות לזן כבשים ישראלי. צעד חשוב נוסף היה הכשרת מהנדסים איראניים כדי שימשיכו בפיתוח בכוחות עצמם. חלקם אף נשלחו לישראל להכשרה ארוכת טווח.
7 צפייה בגלריה
שלושת השותפים לפרויקט שיקום חבל קזווין (מימין לשמאל): ספי אספיא, משה דיין ואריה (לובה) אליאב
(מקור (מימין לשמאל): tejaratefarda, משרד ההנהלה של נשיא ארה"ב וארכיון הכנסת)
דפוס הפעולה הזה חזר על עצמו במקומות רבים: לא רק סיוע ממוקד באזור אסון, אלא הענקה של יכולות מתקדמות גם לדורות הבאים, במטרה להעמיק את הקשר הדיפלומטי בין המדינות. כל ההיבטים הללו נכללו בהסכם שנחתם בין ישראל לאיראן בראשית 1963. מאז והלאה משלחת הסיוע הישראלית המשיכה לפעול בחבל קזווין לאורך רוב שנות השישים, עם צוות גדל והולך שהגיע בשיאו לעשרות משפחות. בשלב מסוים המשלחת הישראלית אף הפעילה בית ספר וגן ילדים.
ואם בכבשים עסקינן, מתברר שהקשר עם איראן גם הוביל למבצע יוצא דופן להשבת מין נכחד לנופי הארץ. היחמור, שמוזכר עוד בתנ”ך, הוא בן-דוד של האייל, וכמוהו הוא נכחד מנופי ארץ ישראל, בעיקר בשל ציד. כבר בשנות ה-60 החלה רשות שמורות הטבע במאמצים להשיב כמה מינים נכחדים, ואחד המועמדים היה היחמור הפרסי, שהוא בעיקרו מין אירו-אסיאתי אבל בפועל נכחד כמעט לגמרי גם ממדינות הסביבה – למעט עדר יחמורים אחד שהתגלה בפרס, היא איראן.
ב-1975 החל אלוף אברהם יפה, מנהל הרשות, במגעים עם אחיו של השאה כדי לקבל שני זוגות יחמורים ולהקים גרעין רבייה בארץ. אחיו של השאה קיבל תמורתם יעל עבור אוסף החיות המלכותי אך התעכב בהעברת הרביעייה המיוחלת. כאשר המשטר קרס, הזעיק אחיו של השאה את אנשי רשות שמורות הטבע כדי לקבל את היחמורים.
עובד הולנדי שהגיע במהירות הבזק לטהרן מצא כי מארחיו נטשו זה לא כבר ויחמורים – אין. אך בדרכו לשדה התעופה עבר באזור השמורה בה רעו היחמורים, הרדים אותם והם הועלו אחר כבוד לבטן המטוס האחרון של אל על שיצא מאיראן. שני זוגות היחמורים התרבו והעדר צמח בחלוף השנים ל-500 פרטים, שרועים בהנאה בכרמל, בהרי ירושלים ובעוד כמה שמורות רחבות ידיים.
יחסים עם אנרגיה
אספיא, שהזמין את המשלחת הישראלית לחבל קזווין, גם מילא תפקיד בראשיתו של פרויקט הגרעין האיראני, ב-1965. נראה שבתקופה ההיא ישראל לא ממש התנגדה לפרויקט הזה, שכמו היום הוגדר בפומבי כמיזם למטרות אזרחיות, וכמו היום האמת לא הייתה בראש מעייניהם של ראשי הפרויקט.
החוקר האיראני-אמריקני סוהרב סובהאני (Sobhani) כתב בספרו “ההסכמה הפרגמטית“, שנולד מעבודת הדוקטורט שלו, כי מערכת הביטחון הישראלית גילתה מעורבות עמוקה במה שנודע כ”פרויקט פרח” (Project Flower). הפרויקט, שגובש ב-1977 – כפסע לפני שאיראן שינתה פניה – היה כנראה שם קוד לפיתוח טיל בליסטי מתקדם שמסוגל לשאת ראשי קרב גרעיניים, ונועד גם לספק הרתעה אסטרטגית מול טילי הסקאד שברית המועצות סיפקה לעיראק; לימים החשש מפני הסקאדים אכן התממש במלחמת איראן-עיראק.
למימון הפרויקט הובילה איראן עסקת נפט גדולה עם ישראל, בחתימת שר הביטחון עזר ויצמן והגנרל האיראני חסן טופאניאן (Toufanian). ישראל סיפקה את הידע הטכנולוגי והמדעי לפרויקט.
כפי שאפשר לנחש, הפרויקט נשמר בסוד מפני האמריקנים, שלא רצו לחתום בעצמם על עסקה כזאת עם האיראנים, ומצד שני הופתעו לגלות ששתיים מבעלות בריתן הקרובות חותמות על עסקה חשאית בסדר גודל שכזה, שכללה גם מכירת נשק ישראלי. לפי פרסומים זרים, רווח משני של ישראל היה שהעסקה אפשרה לה לשפר את דיוקם של טילים דומים משלה, וחיזקה את התלות האיראנית בידע ובמחקר הישראלי.
אך ב-1979, בעקבות המהפכה האסלאמית ונפילת משטר השאה, הפרויקט נגדע בטרם נשא פרי. פרויקטים ביטחוניים נוספים שיצאו לפועל בשותפות ישראלית-איראנית כללו פיתוח מערכות לוחמה אלקטרונית להגנה מפני טילים סובייטים, פיתוח מערכות הגנה אקוסטיות לצוללות ומכ”ם תרמי, והקמת מפעלים באיראן לייצור עצמי של מרגמות ותותחים, כל זה על בסיס ידע כחול-לבן.
מאוהב (על תנאי) לאויב
כאשר הקיץ הקץ על שלטונו של השאה, ירד המסך גם על יחסי ישראל ואיראן. המשלחות הדיפלומטיות, החקלאיות והביטחוניות ארזו את הפקלאות ושבו למולדתן, בשעה שבאיראן עלתה הנהגה דתית קנאית שהפנתה עורף למערב. עם זאת, במהלך מלחמת איראן-עיראק עוד התקיימו קשרים ביטחוניים חשאיים בין שתי המדינות בניגוד מוחלט לרטוריקה הפומבית העוינת, בערך עד 1988.
ככל הידוע, בשנים שחלפו מאז היה בין ישראל לאיראן נתק מוחלט. כך היה גם בשנת 2004, כשרעש אדמה נוסף פקד את אזור קזווין, והצעת הסיוע של ישראל נדחתה על הסף. למרות זאת, מדענים ישראלים ואיראנים הצליחו להניח את הפוליטיקה בצד כמעט לגמרי כשחברו לשותפות אזורית מדעית יחידה במינה: מאיץ החלקיקים המזרח-תיכוני SESAME. המתקן נחנך בירדן לפני כעשור. בפרויקט חברות, לצד ישראל, ירדן, פקיסטן ומצרים; וכן איראן, טורקיה והרשות הפלסטינית.
פרופ’ אליעזר רבינוביץ שמכהן כסגן נשיא הפרויקט, תפקיד שנבחר אליו בין השאר בזכות תמיכתם של מדענים איראנים, סיפר לאחרונה כי שיתוף הפעולה עם מדענים מכל מדינות האזור נמשך כל העת ומשמש כר פורה לדיאלוג דיפלומטי שקט.
בינתיים, מזה עשרות שנים איראן מנסה לקדם כמיטב יכולתה את פרויקט הגרעין הצבאי, שדרש הכשרה נרחבת של מהנדסים ומדענים. אפשר רק לדמיין כמה פרויקטים מדעיים היו יכולים להירקם במשותף אילו כל הידע הזה היה מופנה למטרות שלום.
יהונתן ברקהיים, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
