ביום חמישי בבוקר הלכה תמי מילר-טריואקס (58) לשאת תפילה מול עץ המשאלות, עץ שקמה עתיק בן 400 שנה. שעה קלה לאחר מכן היא הייתה מוקפת בשותפיה למאבק וחגגה את ההצלחה שלהם. חבורה קטנה של משוגעים לדבר סחפה אחריה אוהבי טבע ואזרחים אכפתיים, ארגוני סביבה ואת הרשות המקומית, במלחמה על אחת מפיסות הטבע האחרונות באזור גוש דן.
אחרי תהפוכות משפטיות רבות, ולאחר שנדמה שהפסידו, הרכב מורחב של שופטי בג"ץ ביטל את תוכנית אפולוניה, שאם הייתה יוצאת לפועל הייתה מחריבה רצועת טבע מוריקה, ריאה ירוקה ממש ליד שכונת נוף ים בהרצליה, מלאה בערכי טבע ואוצרות ארכיאולוגיים.
תוכנית אפולוניה נדונה בותמ"ל (הוועדה למתחמי דיור מועדפים), והיא אחת התוכניות הגדולות והיוקרתיות במרכז, וכוללת הקמת כ-3,000 יחידות דיור, שטחי מלונאות, מסחר, תעסוקה, ספורט ונופש על פני 1,000 דונם. אלא שהקרקע שעליה תיכננו את התוכנית מזוהמת, וגם נמצאת על שטח המשמש בית גידול לבעלי חיים וצמחים בסכנת הכחדה. מדובר בפנינה של ממש. מרחצאות עתיקים ופסיפסים מרהיבים לצד דיונות חול, חמרה-כורכר, בתה עשבונית ושמורה ימית.
הראשון להבין שמשהו כאן לא בסדר היה אלון כרמלי (56), יזם היי-טק ומנכ"ל בבילון לשעבר. הוא בדיוק פרש מהחברה אחרי 12 שנים והוציא את הילדים מבית הספר. "בא אליי שכן ששמע שהתוכנית הראשונה שהולכת להיות מופקדת בותמ"ל היא אפולוניה. הוא אמר שאם אני לא לוקח את המאבק נגד התוכנית לידיים זה לא יקרה. מעולם לא הייתי מעורב במאבקים, לא סביבתיים ולא בפעילות ציבורית כזו או אחרת. קראתי את פרטי התוכנית והזדעזעתי. מי שלא מכיר איך הדברים מתנהלים ונחשף לזה לראשונה חוטף את השוק של החיים שלו".
הפגנה של תושבי הרצליה מול בית המשפט העליון. ארכיון
(אורי דוידוביץ')
הכל התחיל במפגש שכונתי
כאן צריך להסביר מה זה הותמ"ל. כשמשבר הדיור בכותרות והמחירים שוברים שיאים, בממשלה ביקשו לתכנן ולענות על הביקוש ליחידות דיור. ב־2014 נולד הותמ"ל, שמטרתו לאשר תוכניות בנייה גדולות. "זה כל כך הרגיז אותי", אומר כרמלי, "שאמרתי לעצמי שאני הולך על זה בכל האנרגיה".
מפגש שכונתי בביתו של כרמלי, שכלל בין היתר גם את תמי, הזואולוג ד"ר דרור בן עמי, איש ההיי-טק רמי זאבי ואחרים, הוליד מטה מאבק אזרחי. כולם בעלי מקצועות חופשיים, משכילים ונחושים. "אני אוהבת טבע מושבעת", אומרת תמי. "מאז שעברתי לגור פה, לפני 22 שנה, אני כל יום בשדות. היה ברור שאני אהיה חלק מזה. עשינו חלוקת תפקידים. כל אחד הביא איתו את הערך המוסף שלו. אני יודעת לכתוב תכנים, לדרור יש ניסיון באקטיביזם, כרמלי הביא איתו את הניסיון כמנהל. הוא הרים את הדגל האדום ואנחנו מיד הצטרפנו. הדבר הזה חיבר בינינו והלכנו על זה בצורה עקשנית ומסורה".
תחילה הם פעלו נגד עיריית הרצליה והעומד בראשה משה פדלון. הם הפגינו והתריעו ולבסוף נפגשו איתו ולקחו אותו לשטח. מי שביקש לקדם את התוכנית הבין את הערך של השטח הפתוח שהיה שם תמיד מתחת לאף שלו. "לא היה לנו בהתחלה שיח עם העירייה", אומר ד"ר בן עמי, חוקר באוניברסיטת תל־אביב בנושא שימור טבע, ומנהל ועדת איכות הסביבה של הרצליה. "הם לא הבינו מה יש בשדות. נפגשנו איתו בשעות הערב, הוא קרא לכמה מפעילי המאבק המובילים. ואז נפל לו האסימון. הוא הבין שיש פה סוגיה ערכית והבטיח שיירתם למאבק. הוא הסכים לגבות אותנו בבית המשפט. נהיה פעיל מספר אחת".
מאז פדלון לא החמיץ כמעט דיון אחד בבית המשפט. למעשה, התהפוכות המשפטיות שעברה התוכנית היו יכולות להחזיק סדרת מתח סביבתית בנטפליקס. הם נכשלו בוועדה ואז עתרו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. לב המחלוקת, מעבר לשטח הפתוח יקר הערך, היה העובדה שתוכנית הבנייה, שכללה גם בתי ספר וגני ילדים כמובן, ישבה על קרקע מזוהמת.
במשך עשרות שנים פעל באזור מתקן של תע"ש, שהוביל לזיהום של הקרקע ומי התהום. בותמ"ל וברשות מקרקעי ישראל (רמ"י) אמרו שצריך לתת להם קודם לתכנן, ואז לערוך סקר סיכונים ולטפל בקרקע. ואילו העותרים, בהם ארגון "אדם טבע ודין" ועיריית הרצליה, אמרו ההפך. קודם תראו מה המצב בשטח ומה היקף הזיהום שאתם מתמודדים איתו, ורק אחר כך תתכננו.
כאמור, בג"ץ ביטל את התוכנית והבהיר למדינה מהי דרך המלך כשזה נוגע לתכנון. תיאורטית, התוכנית עדיין יכולה לקום לתחיה עם הפסיקה להחזיר אותה לוועדה. אבל כעת המדינה מבינה מה החשיבות של אפולוניה, שהרשות המקומית הפכה לאקו-פארק עירוני.
מילר-טריואקס, אשת חינוך, עורכת במקום סיורים עם תלמידי בתי ספר וגני ילדים. מגפת הקורונה הבהירה לכולם את חשיבותו של טבע שגם קרוב לבית. וייתכן שגם אם זה לא נאמר במפורש בפסיקה, גם השופטים מבינים שדינן של תוכניות שלא רואות את האזרח אלא את יחידות הדיור - להתבטל.
"קיבלתי פיק ברכיים ורעידות בכל הגוף", אומר רמי זאבי (58), משקיע בחברות סטארט וצלם חובב, כשהוא נזכר בפעם הראשונה ששמע על התוכנית. "מתי ואיך בדיוק אני כבר לא זוכר. לדעתי זה היה בעיתון". זאבי, שגדל באפריקה, טייל קבוע בשדות אפולוניה הקרובים לביתו. "הבנתי מה יש שם. בהתחלה הייתי מצלם עם הטלפון, ואז מצלמה קטנה ואחר כך כבר הייתי עם מצלמה רצינית. תיעדתי הכל שם, מהצמחים ועד הפרפרים, הזוחלים וחיות הבר".
הצילומים שמימנו את המאבק
כדי להיאבק צריך כסף, והצילומים של זאבי מימנו את המאבק. "החלטנו שאנחנו מנסים לעצור את זה. אחת הבעיות הייתה שאף אחד כמעט לא היה מודע לשטח. זה נכס שצריך לשמור לדורות הבאים. לא הייתה דרך להחזיר את זה אחורה אם התוכנית הייתה יוצאת לפועל. לאט-לאט חילקנו תפקידים: מי יטפל בצד המשפטי ומי בטבע, מי בקמפיינים ומי יעבוד מול העירייה ומי מול המדינה. לאט-לאט כל אחד מצא את המקום שלו".
זאבי לא האמין שבית המשפט יצדד בהם. כששופט המחוזי אליהו בכר צידד בהם, הם הבינו שהם בדרך ליצור שינוי. "זאת הייתה קפיצת מדרגה במאבק. אבל כשהמדינה הגישה ערעור וקיבלנו את פסיקת בג"ץ, איבדנו אמון". אלא שאז, בפעם הראשונה בישראל, בית המשפט העליון אישר שהרכב מורחב ידון בנושא שהוא סביבתי במובהק. "אני לא חושב שזה קרה בעבר. תושבים הולכים נגד תכנון של המדינה ומבקשים דיון נוסף. על סוגיה סביבתית. זה משהו היסטורי". אחרי אובדן האמון, בג"ץ בהרכב מורחב של שבעה שופטים, פסק לטובתם.
אז מה המסר לאחרים שרוצים להיאבק? "אם נותנים את הלב - זה מצליח". זה אמנם נשמע קצת פשטני ותמים, אבל אין ספק שכל אחד מהפעילים נתן את כל כולו. למעשה, העובדה שמדובר היה במאבק של אזרחים שמראש היו חזקים סייעה למדינה לתייג אותו כמאבק של פריבילגים הדואגים לערך הדירות שלהם. ההשפעה של פסיקת בג"ץ עשויה בעתיד לתרום למאבקים של אזרחים שנמצאים בנקודת פתיחה טובה פחות, אם המדינה לא תשכיל לתכנן חכם ומתחשב יותר. "העובדה שרתמנו את ראש העיר לצידנו הייתה חשובה ונתנה לנו תקווה".
"היינו בנקודת פתיחה יחסית טובה", אומר כרמלי. "אחדות הכוח והארגון מנצחים". הוא גם מצטנע: "זה כמו בצבא, מבלי לנקוב בשמות של יחידת עילית כזו או אחרת, כוחם של אלה וכוחם של אלה מהאנשים שמרכיבים אותם, ולעולם לא הטאלנט המיוחד שהוא המג"ד או המ"פ. הארגון והביחד הם עוצמה שלא קשורה לבעלי המקצוע או האמצעים בסביבה. ראיתי מאבקים מהסוג הזה שמתפוצצים על ויכוחים טיפשיים".
ב"אדם טבע ודין", שנאבקו לצד התושבים, הביעו סיפוק מהפסיקה. עו"ד אלי בן ארי, הסביר כי הפסיקה ככל הנראה תשפיע גם על התוכניות. "הרבה מאוד פעמים תושבים פנו אלינו. לרוב העדפנו לייצג רק את עצמנו. אבל עם התושבים הספציפיים האלה, הייתה להם גישה של לדאוג הרבה יותר מעבר לחצר האחורית שלהם. אז שיתפנו איתם פעולה. הם היו שונים מרוב האנשים שנתקלנו בהם בעבר. היינו איתם במחוזי ובעליון. וכשקבעו את הדיון הנוסף בעליון התפצלנו כדי להבטיח שמדובר רק על העניין העקרוני, הלאומי. זה כמובן יצא טוב. אבל הם ראו את האינטרס הרחב ולא רק את עצמם".
עו"ד בן ארי הוסיף כי "ההשפעה של בג"ץ תהיה על כל מקרה שבו נתכנן על קרקע מזוהמת. רוב הקרקע המזוהמת בחצי הצפוני של המדינה, באזור הכי צפוף. תהיה השפעה על פינוי בסיס תל השומר, שבו תיכננו 12,000 יחידות דיור. תחשבו על מפרץ חיפה. אין שם תוכניות עדיין, אבל צריך יהיה קודם לבדוק את הקרקע לפני, כדי שיהיה תכנון טוב".
ראש העיר הרצליה יכול להיות מרוצה מאוד. פדלון מתהלך בעצמו בשדות ובשבילי אפולוניה ומרצה בפני כל מי שרוצה לשמוע על חשיבות הריאה הירוקה בעיר. "נעשה פה צדק למען הדורות הבאים", אומר בסיפוק מי שהוזעק ב־1992 לפיצוץ בתע"ש שזיהם את הקרקע, כמפקד רפואה בפיקוד העורף. הוא עסק בחילוץ וטיפול בנפגעים שעה שהקרקע ספחה עוד ועוד חומרים מסוכנים.
כיום, ב-2021 הוא סייע לחלץ את השטח מהטפרים של הותמ"ל. לפחות בינתיים. "המדינה הייתה בקיבעון מחשבתי, מתנהלים מתוך אגו. יש לי תוכניות לפינוי־בינוי, אז למה להרוס את הטבע? אני לא אנוח ולא אשקוט כי אין לנו דבר כזה באזור המרכז והשרון. תמיד יש אופציות אחרות". ואכן, פדלון מציע תוכנית פינוי־בינוי נרחבת שתיתן מענה ליחידות הדיור שהמדינה כה צמאה אליהן.
על האדמה הזו, שניצלה בינתיים, התחולל הקרב המפורסם בין ריצ'רד לב הארי וצאלח א־דין בשנת 1191. לב הארי ניצח. וכמו שזאבי אמר, אם נותנים את הלב זה מצליח. או לפחות ככה אנחנו רוצים להאמין.
הצבאים מחפשים שקט
עדר צבאים בסכנת הכחדה ניצל, אבל כעת צריך להתמודד עם הפופולריות ההולכת וגדלה של אקו-פארק אפולוניה.
באזור אקו-פארק אפולוניה והגן הלאומי חוף השרון נמצא אחד העדרים האחרונים של צבאים באזור השרון. הוא נמצא בסכנת הכחדה חמורה, ולפי הערכות שרדו רק פרטים בודדים. העדר מונה חמישה-שישה צבאים בלבד.
אמנם תוכנית הבנייה של אפולוניה ירדה מהשטח בינתיים, אבל העובדה שהאזור הפך מוקד משיכה לאזרחים אוהבי טבע מכניס את הצבאים לסטרס. בשנתיים האחרונות גבר העומס בשטח הטבעי המיוחד שם ־ מטיילים (עם או בלי כלבים), רוכבי אופניים, טרקטורונים, אופנועי שטח, ג'יפים וכו' ־ שגרם למועקה בקרב הצבאים ודחק את העדר לשטחי אזור התעשייה הנטוש של תע"ש השרון. אך גם שם ישנה תנועה ערה של אנשים והצבאים לא מצאו את מקומם.
עדר הצבאים שוחרר במקור באזור גן לאומי שפיים, שנמצא כמה קילומטרים צפונה. אלא שבאזור שפיים החל פיתוח והעדר מצא לבסוף את השקט שלו באקו-פארק אפולוניה.
"עד לפני שנתיים כמעט לא היו במקום אנשים", מספרת אלה פסטרנק, מנהלת מרכז יונקים של החברה להגנת הטבע ותושבת הרצליה, "ומבחינת צבאים זה מעולה. הם אוהבים את השקט והספייס שלהם. העדר היה מסתובב חופשי לאור יום בלי יותר מדי פחד. זה היה מקום מפלט. אבל עם הקורונה אנשים גילו את המקום הזה והוא מתפוצץ מבני אדם. לעדר אין לאן לברוח. בעיקר רכבי השטח והטרקטרונים מפריעים להם. זו בעיה".
בשטחי אפולוניה יש גם דורבנים, תנים, נמיות וקיפודים בשפע, כולל קיפודי חולות. "השטח הזה הוא כמו אי", אומרת פסטרנק. "אפולוניה היא הקצה הדרומי של רצף שטחי בית גידול חול כורכר, שנמצא בסכנת הכחדה כי בנו עליו כמעט לכל אורך מישור החוף. תוכנית הבניה הייתה קטסטרופה מוחלטת".
