המיינה המצויה (Acridotheres tristis) והדררה (Psittacula krameri) הן מסיוטיהם הגדולים של החקלאים ושל תושבי הערים, מחרישות אוזניים בקולותיהן ומאיימות על אוכלוסיית הציפורים שהיו נפוצות בישראל, כולל הדוכיפת שנבחרה לציפור הלאומית של ישראל. מדובר בשני מינים של ציפורים פולשות שהתבססו ברחבי הארץ, והתברגו בצמרת מיני הציפורים שנצפו במסגרת ספירת הציפורים השנתית המנוהלת על ידי המרכז הישראלי למדע אזרחי במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב, החברה להגנת הטבע והמרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר.
שני המינים הללו נחשבים למינים פולשים מצליחים בישראל, ולנוכחותם יש השפעה על המערכת האקולוגית המקומית ועל מיני ציפורים יציבים. הם מתחרים עם מינים מקומיים על מקומות קינון ומזון, ובמקרה של המיינה, אף תוקפים אותם ישירות. החשש העיקרי הוא שאוכלוסיית הציפורים בישראל תשתנה לחלוטין בחלוף השנים, מחברה שבה הדומיננטיים הם מינים מקומיים, כמו דרור הבית (שאף מופיע בספר תהילים) ודוכיפת, לחברה שהמינים החזקים והדומיננטיים בה יהיו מיני פולשים כמו המיינה והדררה.
למרות המראה האקזוטי, עם הנוצות הירקרקות והמקור האדום, תוכי הדררה שמגיע מאפריקה ומאסיה נחשב למין פולש שמעורר צרות צרורות בעיקר לחקלאים, שכן הוא ניזון מחלקי צמחים שונים. לאחר הרבייה מלקטות הדררות מזון, בין השאר במטעי פקאנים, שקדים, תפוחים, תמרים ורימונים, אך גם בשדות חמניות. על כן, הן גורמות לעיתים קרובות נזק ניכר לגידולים בשדות ובמטעים. אם לא די בכך, הדדרה שהובאה לישראל כציפור נוי בשנות ה-60 של המאה ה-20 דוחקת מינים מקומיים ומשתלטת על אזורי מחיה רבים, כחלק מאופייה האופורטוניסטי והאגרסיביות שלה במאבק על נקודות קינון.
מרגע שפרטים נמלטו לטבע והחלו להתרבות, הלכו והתקבעו הדררות בצמרת הדירוג של ספירת הציפורים השנתית, ובשנה הנוכחית הן תפסו את המקום החמישי, עם עלייה של כ-3% (מ-48% ב-2024 ל-51.2% מהדיווחים ב-2025).
המיינה המצויה, שידועה גם בשם מיינה הודית מכיוון שהיא מגיעה במקור מהאזורים הטרופיים של דרום אסיה, הועברה למקומות שונים בעולם בעיקר לצורך הדברה ביולוגית של חרקים מזיקים, והסתגלה היטב לסביבה האורבנית. לישראל היא הובאה בשנות ה-90 של המאה ה-20 כחיית מחמד למתחם הצפארי בפארק הירקון, ושוחררה או ברחה מהכלובים. בתוך זמן קצר היא התפשטה מתל אביב לכל גוש דן ומשם צפונה, דרומה ומזרחה. המיינה היא אוכלת-כול, וניזונה ממזון מגוון הכולל חסרי חוליות, פירות, גוזלים, ביצים ולטאות. היא נמנית עם העופות החקיינים (כמו מינים שונים של תוכים) ויש לה יכולת לחקות את צלילי סביבתה הקרובה.
ד"ר עמוס בלמקר: "בארץ נעשו ניסיונות לצמצם את אוכלוסיית המיינות, אבל הן תמיד מוצאות את הדרך חזרה. כדי לצמצם את האוכלוסייה שלהן, יש לצמצם את מקומות הקינון שלהן תוך כדי השארת מקום למינים המקומיים. בהתחשב בכמות המשאבים שיידרשו, אני לא רואה את זה קורה במציאות"
לעומת הדררה, המיינה לא רק מזיקה למטעים ולכרמים, דוחקת ומגרשת מינים מקומיים (המיינה היא מקננת-חורים ומתחרה על אותם חורי הקינון עם מינים מקנני-חורים מקומיים כמו דרור הבית, ירגזי מצוי, נקר סורי, שעיר ודוכיפת), אלא גם חומסת ביצים וגוזלים, ואף מתחרה על מקורות מזון עם מינים אחרים כמו למשל שלדג לבן-חזה ובז מצוי.
10 צפייה בגלריה
מיינה נוברת בעציץ במרחב הביתי. "אבד הסיכוי למגר אותן לחלוטין"
(צילום: Oren Ravid / Shutterstock)
הנזקים שמסבה המיינה והמטרד שהיא גורמת לו הובילו את האו"ם להגדיר אותה כאחד מ-100 המינים הפולשים המסוכנים בעולם. המיינות מקננות גם במבנים, בין היתר במרפסות, בארונות חשמל, בעמודי חשמל ואף בכנפיים של מטוסים (קינים של מיינות אותרו בעבר בבסיסי חיל האוויר רמת דוד, רמון, תל נוף, חצרים וחצור). בשל מעמדה של המיינה המצויה, יבוא, החזקה וסחר בה אינם חוקיים. לכידות חוזרות של מיינות והסחר בהן מעצימים את התופעה, מאחר שהמיינות מצטיינות בבריחה מכלובים.
מעבר לכל זה, מיינה מצויה היא נשאית פוטנציאלית של מלריית העופות, מחלה שעלולה להיות קטלנית לציפורים המקומיות, אך גם נושאת על גופה טפילים שעלולים להיות נשאים של מחלות אדם. המיינה המצויה התקבעה גבוה עוד יותר מהדררה בדירוג של ספירת הציפורים השנתית – במקום השני – עם 57.9% מהדיווחים ב-2025 לעומת 59.5% ב-2024. למרות הירידה באחוזים צמצמה המיינה המצויה את הפער מהמקום הראשון שבו מחזיק העורב האפור, שזכה ל-61.7% בדירוג 2025 לעומת 63.5% בדירוג אשתקד.
"השפעה שלילית ביותר"
"בתור מקננות חורים הן מנצלות בקלות את המרחב העירוני שמספק להן המון מקומות קינון מתאימים ומצאי מזון נרחב ומגוון. המיינה המצויה והדררה אף משתמשות בעמודי תאורה לאורך כבישים כדי להתפשט ממקום למקום", מסביר ד"ר עמוס בלמקר, מנהל אוסף העופות של מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט. "הדררה אוהבת מאוד לאכול בשדות חקלאיים אגוזים, זרעים ופירות, כך שהן מסבות נזק חקלאי רב. התחרות על מקומות קינון עם מינים מקומיים מסבה להם נזק ופוגעת באוכלוסיות מקומיות".
10 צפייה בגלריה
קן שהוצב בראשון לציון, בניסיון להגן על דרור הבית מפני איום המיינה
(צילום: קובי קואנקס)
הוא מציין כי "זה המקום לסייג ולהגיד שקשה להוכיח בצורה חד-משמעית שהמיינה והדררה הן הגורם היחיד לפגיעה באוכלוסיות הללו. אין לנו ניסוי מבוקר אלא רק קורלציה ועל כן ייתכן שישנם גורמים נוספים הפוגעים במינים המקומיים. עם זאת, פלישה רחבה של שני המינים הללו במקומות אחרים בעולם בהחלט מאפשרת להסיק כי יש להן השפעה שלילית ביותר".
הנזקים שמסבה המיינה והמטרד שהיא גורמת לו הובילו את האו"ם להגדיר אותה כאחד מ-100 המינים הפולשים המסוכנים בעולם. המיינות מקננות גם במבנים, בין היתר במרפסות, בארונות חשמל, בעמודי חשמל ואף בכנפיים של מטוסים
בניסיון לנבא האם צמד הציפורים הפולשות עתידות להיות בעוד כמה שנים הציפורים השולטות בישראל, מבהיר ד"ר בלמקר כי אין לדעת מה יהיה בעתיד, אבל כבר היום הן בין המינים הנצפים ביותר בישראל ויש עדויות לכך שהן משפיעות בצורה שלילית גם על מינים מחוץ למרחבי אדם. "לצערי כבר די אבד הסיכוי למגר אותן לחלוטין", הוא אומר. "בעולם יש מקרים ספורים של הצלחות מיגור מינים פולשים ועיקר ההצלחה הוא באיים, שם אפשר לשלוט על מי מגיע. בארץ נעשו ניסיונות לצמצם את אוכלוסיית המיינות, אבל הן תמיד מוצאות את הדרך חזרה. כדי להקטין את גודל האוכלוסייה שלהן, יש לצמצם את מקומות הקינון שלהן תוך כדי השארת מקום למינים המקומיים. אטימת פתחים, חורים וניקוז יורידו את מספר מקומות הקינון שלהן. גם הקמה של קופסאות קינון עם פתח בגודל מתאים (קטן למיינה מצויה אבל מספיק גדול לדרור הבית) יכולים לסייע במאמץ המיגור. עם זאת, בהתחשב בכמות המשאבים שצעדים אלו ידרשו, אני לא רואה את זה קורה במציאות".
10 צפייה בגלריה
מיינה מצויה. האו"ם הגדיר אותה כאחד מ-100 המינים הפולשים המסוכנים בעולם
(צילום: Oren Ravid / Shutterstock)
גם לדברי ד"ר יואב פרלמן, מנהל מרכז הצפרות בחברה להגנת הטבע, נראה כי ישראל איבדה את היכולת למגר לחלוטין את צמד הציפורים הפולשות. "אף שבישראל אין עדיין מספיק מחקר שמעיד על קשר מובהק בין העלייה תפוצת המיינה המצויה והדררה להצטמצמות באוכלוסיות של מינים מקומיים (נכון להיום יש רק מחקרים נסיבתיים שמעידים על כך), קשה להתעלם מהעובדה שיותר ויותר מינים פולשים נכנסו לישראל והתרבו בה, ותעיד על כך הפופולריות של המיינות והדררות בדירוג הציפורים הנצפות מדי שנה", הוא אומר.
הוא מוסיף כי "במרחבים העירוניים והכפריים נפוצות המיינות והדררות מאוד. תחילה הן נצפו במספרים גבוהים רק באזור המרכז, אולם כיום אפשר לחזות בהן בכל רחבי הארץ – ממג'דל שמס ועד אילת. על כן, החוסן כנגדן ייבחן ביכולת לשמור על שטחים טבעיים, כגון אזורי חורש, מדבר ובתה (תצורת צומח שכיחה באזורים ים-תיכוניים, שבה צומחים שיחים, עשבים וצמחים עשבוניים רב-שנתיים), בכך שלא ייבנו בסמוך אליהם מבנים ולא יוקמו קרוב אליהם שטחים שמיועדים להיות מיושבים. אם לא נשכיל לשמור על השטחים הטבעיים הללו, התפקוד של המערכות הטבעיות בישראל עלול להיפגע. כמו כן, שתילת עצים מקומיים במרחב הציבורי והפרטי – כמו למשל עצי אלה, אלון ושיזף – עשויה לסייע לשגשוגם של מינים מקומיים. לעומת זאת, עצים כמו צאלון ופלפלון עלולים לעודד את שגשוגן של המיינות והדררות, שכן הם מועדפים עליהן יותר".
רישיון לצוד?
המיינה המצויה והדררה הן ציפורים קולניות מאוד, כך שסביר לחשוב כי קולותיהן הצווחניים עלולים להוות מטרד משמעותי בשעות הבוקר המוקדמות ובכלל במהלך כל שעות היום. אלא שלדברי ד"ר פרלמן, אין הן שונות מציפורים אחרות שנחשבות מטרד. "העורבים, למשל, עלולים לתקוף את מי שיתקרב לגוזלים שלהם, בעוד יונת הבית והצוצלת מטנפות בלשלשת את אדני החלונות, הגגות והגדרות שעליהם הן יושבות. על כן, אני לא רואה שהמיינות או הדררות הן ציפורים שהפכו למטרד רב יותר לאדם הפרטי, בהשוואה למינים אחרים, אלא דווקא זוכות לעניין רב בשל המראה האקזוטי והייחודי שלהן".
ד"ר פרלמן מדגיש בדבריו כי חשוב לזכור שכל חיות הבר בישראל מוגנות על פי חוק, לרבות המיינה המצויה והדררה. עם זאת, רשות הטבע והגנים היא האחראית, לפי החוק להגנת חיות הבר (התשט"ו – 1955), על מתן היתרי ציד בישראל. על כן, במקרה שפגיעה נקודתית במקום מושבם של המינים הפולשים אינה מביאה לתוצאה הרצויה, עשוי להינתן היתר למחזיקים ברישיון הנדרש לירות בהם. "הדררה והמיינה המצויה, שהובאו לכאן על ידי הגורם האנושי, משגשגות בסביבה אנושית, ולכן הן יסתדרו לרוב עם מגוון רחב של תנאים", מבהיר ד"ר פרלמן.
בהקשר הזה מסביר בן רוזנברג, מנהל האגף להגנה על החי והצומח ברשות הטבע והגנים, כי נוסף על פקחים שמדללים מעת לעת מינים פולשים בהתאם לחוק הגנת חיות הבר (בעקבות נזקים לחקלאות, למשל), מונפק היתר כללי – שאותו אפשר למצוא באתר של רשות הטבע והגנים. ציידים בעלי רישיון מקבלים את האישור לצוד מיני עופות דוגמת הדררה והמיינה, אך גם מינים פולשים נוספים דוגמת עורב הודי ותוכי נזיר, כמו גם עורב אפור (שנחשב למין מתפרץ). ההיתר תקף גם לרשויות מוניציפליות, שלוכדות את החיות וממיתות אותן בהתאם להנחיות חוק צער בעלי חיים.
ד"ר יואב מוטרו: "בהתחשב בהגבלות החוקיות והציבוריות-חברתיות (לא יורים או מרעילים את המינים הפולשים), אנחנו מנסים לפתור את הבעיות בדרכים 'ירוקות', באופן שבו נצמצם את הנזק. לצערי, לא נוכל למנוע אותו לגמרי – אנחנו מצמצמים הפסדים בפן החקלאי, אך לא מנצחים במלחמה"
"לצערי, ברמת הטיפול באוכלוסייה אין פתרון קסם. עיקר הטיפול הוא בנזקי חקלאות, שכן אין זה ריאלי למגר לחלוטין את המינים הפולשים", מודה רוזנברג. "בעבר, כל נושא יבוא המינים האקזוטיים היה פרוץ כמעט לגמרי. כיום יש פיקוח גדול יותר, בדגש על מיני ציפורים וזוחלים. יש רשימות לבנות שכוללות מינים שאין חשש מהם, אך גם רשימות שחורות שעימן נמנים המינים המסוכנים שאין היתר להכניסם ארצה".
הזואולוג ד"ר יואב מוטרו, שאחראי על נזקים שמסבים בעלי חיים לחקלאות בשירותים להגנת הצומח במשרד החקלאות, מדגיש כי ההבדל בין הדררה למיינה המצויה ניכר בעיקר בכך שהדררה מזיקה לחקלאות בעוד המיינה מזיקה לטבע. העובדה שלשני המינים הללו אין בישראל אויבים טבעיים רק מסייעת להם לשגשג ולעשות שמות.
"עיקר הטיפול שלנו מתמקד בדררות שמסבות נזק רב לגידולי חקלאיים. אנחנו פועלים לצמצום האוכלוסייה שלהן מבלי לירות בהן או להרעיל אותן, אלא בדרכים שיהיו 'ירוקות' ככל האפשר", מסביר ד"ר מוטרו. "לשם כך, אנחנו מנסים להרחיק את הדררות מהשדות או להפך. זה קורה באמצעות שימוש בנץ רובוטי שפועל להפחדת הדררות, עיקור הביצים שלהן באמצעות משיחתן בשמן בישול – שיטה שפותחה על ידי – כך שהן לא יכולות לבקוע בשל סתימת מעברי הגזים שלהן לסביבה, וכן ניסיון לפעול למיקום השדות הרחק משדרות עצים וגדרות, שמהווים עבור הדררות מקום אכילה מועדף".
ד"ר מוטרו מודה שלמרות החשיבה הקדחתנית על דרכים חדשות ויעילות למיגור המינים הפולשים, מדובר בסוג של מלחמת התשה ללא סוף. "בהתחשב בהגבלות החוקיות והציבוריות-חברתיות (לא יורים או מרעילים את המינים הפולשים), אנחנו מנסים לפתור את הבעיות שנוצרו מאז הוכנסו שני המינים הפולשים לישראל בדרכים 'ירוקות', באופן שבו נצמצם את הנזק. לצערי, לא נוכל למנוע אותו לגמרי – אנחנו מצמצמים הפסדים בפן החקלאי, אך לא מנצחים במלחמה", הוא אומר.
"פלישות ביולוגיות מוכרות כיום כגורם משמעותי מאוד במגוון הביולוגי, אך יש להן גם השלכות נוספות ובהן פגיעה בחקלאות, בתשתיות ובבריאות האדם, ושינויים במערכות אקולוגיות עם השלכות נוספות", מסכמת פרופ' תמר דיין, יו"ר מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט. "גם בישראל יש מינים פולשים רבים – רבים מהם הם תולדה של פלישת מינים דרך תעלת סואץ מים סוף לים התיכון, ואחרים במערכות יבשתיות. ההתמודדות עם מינים פולשים עלולה להיות יקרה ומורכבת, אך היא חיונית. המעקב אחריהם והבנת הביולוגיה שלהם חיוניים להתמודדות הזו".
