לא רק ביהדות: צום הוא מנהג עתיק המופיע בתרבויות ובדתות רבות. למרות שבמבט ראשון צום נראה פשוט ליישום - הימנעות מאכילה ומשתייה לפרק זמן מסוים - המשמעות משתנה. בעוד שעבור תרבות אחת הצום עשוי להיות ביטוי לאמונה ולציות לאלוהים, עבור אחרת הוא דרך להתבוננות עצמית, לטיהור רוחני, לאבל, לכפרה או להזדהות עם סבלם של אחרים. יש גם מסורות שבהן הצום קשור למחזורי השנה, לעונות החקלאיות או לאירועים היסטוריים.
סידור ליום הכיפורים
(צילום: מוטי קמחי)
ביהדות, לצום יום הכיפורים יש מעמד יוצא דופן ומרכזי, שכן מדובר ביום קדוש המיועד לתשובה, כפרה וחשבון נפש בין אדם לחברו ובין האדם לאלוהים - וישנם הבדלי משמעות בינו (ויתר הצומות ביהדות) לבין הצומות הנהוגים בתרבויות אחרות. הבדלים אלה הופכים את הצום לתופעה מעניינת, לפיה אותה פעולה בסיסית מקבלת משמעויות שונות בהתאם לדת, להיסטוריה ולערכים של החברה המקיימת אותה.
גם ביהדות, צומות כמו תשעה באב ועשרה בטבת ממלאים תפקידים שונים: צום אחד מבטא תיקון אישי ורוחני, ואחר מבטא זיכרון קולקטיבי ואבל לאומי־דתי על חורבן בית המקדש. "כיוון שהצומות ביהדות, כולל צום יום הכיפורים, הם בעלי אופי חברתי מובהק והם חלק ממהלך טקסי משותף, יש חשיבות רבה לביקורת הפנימית כנגד ההסתמכות על הממד החברתי, החיצוני והטקסי על חשבון השינוי הפנימי האישי", מסביר פרופ' רון מרגולין, חוקר דתות, יהדות, חסידות ופילוסופיה יהודית מודרנית באוניברסיטת תל־אביב.
לדבריו של פרופ' מרגולין, ביקורת זו שראשיתה במקרא, מנוסחת בבהירות בספר ישעיהו (פרק נ"ח, פסוקים ג'־ז'): "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע; הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ־חֵפֶץ, וְכָל־עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע; לֹא־תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא־צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה. הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל־מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי־תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם".
כהן תוקע בשופר ברחבת הכותל המערבי
(צילום: אלכס קולומויסקי)
תפילת נעילה
(צילום: פאולינה פאטימר)
פרופ' משה בלידשטיין, מהחוג להיסטוריה כללית וראש ההתמחות במדעי הדתות באוניברסיטת חיפה, מסביר כי אחד הדברים הייחודיים בצום, לעומת פעולות דתיות רבות אחרות, הוא היכולת של כל אדם לבצעו ללא תלות במעמדו, זמנו או מקומו. "אין צורך ברב, כומר או כהן לשם כך, וגם לא במבנה או מקום קדוש, או בכלי או תשמיש קדושה, או אפילו הכנת מאכל מיוחד. כל שצריך לעשות הוא להפסיק לעשות את הדבר שרגילים לעשות. זוהי פעולה שבעיקרה היא אינדיבידואלית, גם אם ניתן כמובן לבצעה באופן חברתי (וכך היא לרוב מבוצעת)", אומר פרופ' בלידשטיין. "מאפיין זה נותן לצום את כוחו התרבותי הרב. את משמעויות הצום המגוונות אפשר לארגן על ציר של יחיד־קהילה: האם הצום הוא האופן שבו אדם משנה את עצמו ומבטא את עצמו ואת יחסיו עם העולם, או שהוא בעיקרו כלי קהילתי וציבורי. כמעט בכל התרבויות שאני מכיר הצום פועל בשני המישורים האלה במקביל, אך בדגשים שונים, ויש מתח מסוים ביניהם".
המתח עליו מדבר פרופ' בלידשטיין עולה, למשל, בדברי ישוע בדרשה על ההר (מתי, פרק ו'), שמבקר את אלה הצמים באופן ציבורי ומעדיף את הצום הפרטי: "כַּאֲשֶׁר אַתֶּם צָמִים אַל תְּהַלְּכוּ קוֹדְרִים כְּמוֹ הַצְּבוּעִים, הַמְשַׁנִּים אֶת פְּנֵיהֶם כְּדֵי לְהֵרָאוֹת צָמִים לִבְנֵי אָדָם... וְאַתָּה כַּאֲשֶׁר תָּצוּם מְשַׁח אֶת רֹאשְׁךָ בְּשֶׁמֶן וּרְחַץ אֶת פָּנֶיךָ כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּרָאֶה צָם לִבְנֵי אָדָם כִּי אִם לְאָבִיךָ אֲשֶׁר בַּסֵּתֶר, וְאָבִיךָ הָרוֹאֶה בַּמִּסְתָּרִים הוּא יִגְמֹל לְךָ".
בין אינדונזיה לעיראק
את פרקטיקת הצום אפשר לבצע באין סוף דרכים: לאכול מעט או כלל לא, להימנע ממאכלים מסוימים בעלי משמעות ספציפית, להימנע לזמן מסוים, להימנע כהכנה לפעילות מסוימת ועוד. "אפשר גם להימנע לא רק ממזון, אלא גם מדברים אחרים: אלכוהול, עישון, רחצה, יחסי מין, דיבור, ואפילו מפעולות דתיות 'רגילות' כמו קורבן או לימוד תורה (ביהדות). כלומר, ההימנעות היא תמונת ראי של העולם הרגיל ולפיכך היא גם מגוונת כמוהו. הפרקטיקה הדתית לעתים קרובות מבקשת לסמן מקומות, זמנים או אנשים מיוחדים וליצור תחושות ורגשות יוצאי דופן באמצעות שלילה או הימנעות. צום הוא דוגמה אחת לכך", מסביר פרופ' בלידשטיין.
פיליפיניות קתוליות מציינות את "יום רביעי של האפר"
(צילום: Ezra Acayan/Getty Images)
כל דת - יהדות, נצרות, אסלאם, בודהיזם ועוד - היא למעשה עולם שלם של תרבויות: תרבותו של מוסלמי מכפר אינדונזי בן המאה ה־21 שונה לחלוטין מזו של מלומד עיראקי בן המאה ה־11 גם אם כולם "מוסלמים". בהתאם, גם הפרקטיקות הדתיות שונות ומגוונות. "בתוך כל תרבות כזו אפשר למצוא כמעט את כל המשמעויות האפשריות של צום. לכן קשה לי באופן בסיסי עם הנחת המוצא לפיה תרבויות שונות מבצעות צום בצורה שונה זו מזו: זה כמובן נכון, אבל זה נכון גם בתוך כל דת ודת", מוסיף פרופ' בלידשטיין. "בגלל הפוטנציאל האינדיבידואלי שלהם, לעתים קרובות צומות הם כלי בידי יחידים שמבקשים להיות יותר מאחרים - יותר קדושים, יותר קרובים לאלוהים ועוד (או לפחות להיראות ככאלה). לדוגמה, נזירים וקדושים נוצרים עשו שימוש נרחב בצומות או הסתפקות במעט לחם ומים. בין אם זו הייתה המטרה ובין אם לא, מבחינה תפקודית הצום שימש להבחין בין האנשים המיוחדים הללו לבין המאמינים הרגילים. כאשר סיפרו סיפורים על הקדושים הנוצרים בימי הביניים, ההימנעות שלהם ממאכל לאורך זמן הייתה אחד הסימנים הבסיסיים לכך שהם אנשי־אלוהים פלאיים. על פי המסופר, הימנעות זו לא הפכה אותם לחלשים, אלא להפך - זיקקה את גופם וטיהרה אותו. רעיונות דומים מצויים בתרבויות רבות. זמינות זו של הצום ככלי ליצירת קדושה עשתה אותו גם למסוכן עבור מוסדות: כל אחד יכול לצום, בלי כל אישור של הרשויות, וכך להפוך את עצמו (אם היה גם כריזמטי במידה) לקדוש בעיני הציבור. כך גם שביתת הרעב הפכה לכלי של אסירים או מפגינים שאין להם כל כוח אחר כנגד ממסדים".
בתרבויות רבות ההימנעות ממאכל היא כלי לשינוי מצב התודעה ואף ליצירת מצבים של ערפול חושים. "ידוע כי מבחינה ביולוגית, הפחתה משמעותית במזון אכן מביאה למצבי תודעה שונים מהרגיל. סביר כי יש קשר בין ממצא זה לבין התפיסה המקובלת שצום הוא הכנה הכרחית למפגש עם האל ואפילו לנבואה, דבר שאפשר לראות, למשל, אצל משה בהר סיני ואצל הכוהנת של אפולו בדלפי וגם בתרבויות מודרניות", אומר פרופ' בלידשטיין.
להציב גבולות לרצונות
אחד ממעשי הפולחן המרכזיים והמוכרים ביותר הוא צום הרמדאן, המתקיים בחודש התשיעי בלוח השנה המוסלמי. הרמדאן נחשב לחודש מקודש במיוחד, משום שעל פי המסורת האסלאמית החל בו גילוי הקוראן לנביא מוחמד. "מבחינה הלכתית אין מדובר במנהג רצוי בלבד, אלא בחובה דתית המוטלת, בכפוף לחריגים, על מוסלמי בוגר וכשיר. הצום מתקיים בכל אחד מימי החודש, מעלות השחר ועד שקיעת השמש. במהלך שעות הצום נמנעים מאכילה ומשתייה, עישון ומקיום יחסי מין. מעבר להימנעות הפיזית, הספרות הדתית מדגישה כי הצום אמור לכלול גם ריסון של הלשון, הכעס, המריבה, הרכילות, השקר והתנהגות בלתי ראויה. במובן זה, אדם עשוי לעמוד טכנית בדרישות הצום ובכל זאת להחמיץ את מטרתו הרוחנית", מסבירה ד"ר נסיה שמר, מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר־אילן. "הצום מלמד את האדם להציב גבולות לרצונותיו גם כאשר הדברים שמהם הוא נמנע, אוכל, שתייה ומיניות, מותרים לו בדרך כלל. לכן במסורת האסלאמית הצום נתפס כאימון רוחני בשליטה עצמית: אם אדם מסוגל להימנע מדברים מותרים מפני שהאל ציווה עליו לעשות זאת במשך שעות מסוימות, עליו ללמוד ביתר שאת להימנע מן האסור. לצום הרמדאן יש גם ממד חברתי. הרעב והצמא נועדו, בין היתר, להגביר את רגישותו של האדם לעניים ולנזקקים. משום כך, חודש הרמדאן מזוהה עם ריבוי בצדקה, בסיוע לנזקקים, בהאכלת צמים ובמעשי חסד".
נשים מוסלמיות בתאילנד מחוץ למסגד בעיד אל־פיטר
(צילום: Paula Bronstein/Getty Images)
סעודת האיפטאר לשבירת צום הרמדאן בעיראק
(צילום: Hadi Mizban/AP)
ד"ר שמר מוסיפה ומסבירה כי ההשוואה בין צום הרמדאן לבין הצומות ביהדות מעניינת במיוחד, משום שהאסלאם עצמו מציג את מצוות הצום כחלק ממסורת מונותאיסטית קדומה יותר. כלומר, הקוראן אינו מציג את עצם הצום כחידוש אסלאמי, אלא כמצווה שיש לה תקדימים בקרב הקהילות הדתיות שקדמו לאסלאם. לדבריה, הקשר הישיר והמעניין ביותר בין הצום באסלאם לבין היהדות מופיע במסורות על יום עאשורא, היום העשירי בחודש מוחרם (החודש הראשון בלוח השנה המוסלמי). במסורת המוסלמית, עאשורא היה צום בעל חשיבות מיוחדת לפני שצום הרמדאן נעשה לחובת הצום המרכזית. "במשך שנתיים (622 עד 624 לספירה) צמו המוסלמים והיהודים, כל דת ב־10 בחודש הראשון שלה: המוסלמים ב־10 בחודש מוחרם והיהודים ב־10 בחודש תשרי. צום העאשורא בוטל כצום חובה בשנת 624 ואז התחילו המוסלמים לצום את חודש הרמדאן", מסבירה ד"ר שמר.
"אם נשווה בין רמדאן ליום הכיפורים הרי שנמצא שיום הכיפורים הוא צום רצוף של כיממה אחת ואילו צום הרמדאן מתקיים מדי יום במשך חודש שלם, ובכל לילה מותר לאכול ולשתות. מטרות הצום בשתי הדתות זהות: טיפוח יראת שמיים והתקרבות לאלוהים, לצד ממדים של תשובה, כפרה, תפילה וצדקה. אך המבנה הקהילתי שונה. יום הכיפורים מגיע לשיאו ברצף תפילות ייחודי כגון כל נדרי, הווידויים ונעילה. ברמדאן אין 'יום צום אחד' שהוא מרכז החודש כולו. במקום זאת, נוצרת שגרת חיים חודשית. לכן נכון לתאר את הרמדאן לא רק כ'חודש שבו המוסלמים אינם אוכלים ביום', אלא כמסגרת שלמה של משמעת דתית והתחדשות רוחנית. הצום הגופני הוא רק רכיב אחד בתוך מערכת רחבה הכוללת תפילה, קוראן, צדקה, שליטה עצמית, חיי קהילה, תיקון המידות וחיזוק הקשר בין האדם לאל".
צום עד מוות בג'ייניזם
גם בנצרות קיימות מסורות רבות של צום, אם כי אופני הצום משתנים מאוד בין הכנסיות והזרמים. אחת התקופות המרכזיות היא התענית הגדולה, המתקיימת לקראת חג הפסחא ונועדה להכין את המאמינים מבחינה רוחנית לחג. היא קשורה ל־40 הימים שבהם, לפי המסורת הנוצרית, ישו שהה במדבר וצם.
במסורות נוצריות שונות הצום עשוי להתבטא בהימנעות מסוגי מזון מסוימים, במקום בהימנעות מוחלטת מאוכל. גם התענית בנצרות כרוכה בדרך כלל בחזרה בתשובה, תפילה, ויתור עצמי, התבוננות רוחנית ומתן צדקה - חלק מתהליך רחב יותר של שינוי פנימי והתקרבות לאמונה.
הבדל חשוב בין מסורות נוצריות לבין הרמדאן הוא שאין בנצרות צורת צום אחידה לכל העולם הנוצרי. הכנסיות האורתודוקסיות, הקתוליות והפרוטסטנטיות, ואף קבוצות שונות בתוך כל אחת מהן, עשויות לקיים את הצום בדרכים שונות. למשל, במסורת האנגליקנית אין מערכת אחידה ונוקשה של הגבלות מזון כמו במסורת האורתודוקסית, בעוד שבקרב הקתולים ההבדל הגדול מהאורתודוקסים הוא שבקתוליות המודרנית הצום בדרך כלל אינו כולל רשימה ארוכה של איסורי מזון.
התענית הגדולה, המתקיימת לקראת חג הפסחא ונועדה להכין את המאמינים מבחינה רוחנית לחג, קשורה ל־40 הימים שבהם, לפי המסורת הנוצרית, ישו שהה במדבר וצם
(איור: James Tissot/Brooklyn Museum/Wikimedia Commons)
נשים הינדיות נשואות צמות ביום של מולד הירח בחודש יוני ומתפללות למען אריכות ימיהם של בעליהן
(צילום: Rajesh Kumar Singh/AP)
בבודהיזם, לעומת זאת, אין מערכת צום אחת ואחידה המקובלת על כל הבודהיסטים בעולם. עם זאת, במסורות בודהיסטיות שונות קיימים כללים של הימנעות ממזון בשעות מסוימות או תקופות של הסתפקות במועט. לדוגמה, במסורות נזיריות מסוימות נהוג שהנזירים אינם אוכלים לאחר שעות הצהריים. המטרה היא לא בהכרח "להעניש" את הגוף, אלא לצמצם את התלות בהנאות גופניות וליצור תנאים מתאימים למדיטציה ולתרגול רוחני.
בדתות הודו המכונות בשם כולל הינדואיזם, קיימות מסורות רבות של צום, המכונות לעיתים וְרָאטָה. מכיוון שהינדואיזם כולל מגוון גדול מאוד של אמונות, אלים, מסורות וזרמים, אין "צום הינדי" אחד ויחיד. אחד הצומות המוכרים הוא אקָדַשִי, המתקיים פעמיים בכל חודש ירחי, ביום ה־11 של מחזור הירח. מאמינים רבים מקיימים בו צורות שונות של הימנעות ממזון. בחלק מהמסורות הצום יכול להיות מלא, ובאחרות מותר לאכול מזונות מסוימים, כגון פירות או מאכלים המותרים לצום. יש אנשים המקיימים את הצום באופן מחמיר יותר ואחרים באופן מתון יותר.
בבודהיזם, צום נחשב לאחת הדרכים לתרגול שליטה עצמית. בדרך כלל, נזירים בודהיסטים נמנעים מאכילת מזון מוצק לאחר שעות הצהריים
(צילום: Giovanna Dell'Orto/AP)
מתפללות ומתפללים המאמינים בדת הג'ייניזם
(צילום: Nick Ut/AP)
המשמעות של הצומות ההינדיים יכולה לכלול טיהור רוחני, משמעת עצמית, התמסרות לאל מסוים, תפילה ובקשת ברכה. לעיתים הצום קשור גם לסיפור מיתולוגי או לאירוע דתי מסוים. להבדיל מהרמדאן או יום הכיפורים, בהינדואיזם קיימים צומות רבים, והמשמעות והכללים של כל אחד מהם עשויים להיות שונים, בעוד שבאסלאם וביהדות האיסורים ברורים וידועים לכל - כמעט ללא אפשרות לחרוג מהם.
הג'ייניזם, דת הודית ששורשיה במאה ה־6 לפני הספירה, מעניקה לצום מקום משמעותי. אחת התקופות החשובות היא פאריושנה, תקופה של התבוננות, תשובה וטיהור רוחני. בחלק מהמסורות של דת זו - ששמה דגש מיוחד על אי נקיטת אלימות מוחלטת כלפי כל יצור חי, שחרור הנפש, וטבעונות קפדנית - מתקיימים צומות ממושכים. במקרים קיצוניים, קיימת בג'ייניזם גם מסורת של צום עד מוות, המכונה סאלחנה, המבוצע על ידי הפחתה הדרגתית של צריכת המזון והנוזלים כאשר המוות קרב ובא או כשאדם סובל ממחלה קשה וסופנית.
עצירה וניתוק מהשגרה
למרות השוני הגדול, אפשר לזהות כמה רעיונות משותפים כמעט בכל התרבויות בהקשר של הצום. ראשית, צום כמעט תמיד דורש שליטה עצמית. האדם מוותר באופן מכוון על צורך בסיסי מאוד, ובכך מתרגל משמעת והתאפקות. שנית, צום משמש לעיתים קרובות לעצירה וניתוק מהשגרה. כאשר אדם אינו עסוק בשגרת יומו הרגילה, הוא עשוי להפנות את תשומת לבו לתפילה, מדיטציה, חשבון נפש או זיכרון. "הצום הטקסי המשותף לכל בני הקהילה יוצר תחושת שייכות קהילתית. כאשר מיליוני אנשים צמים באותו יום כמו ביום הכיפורים או באותה תקופה, כמו ברמדאן, או כאשר קהילה שלמה מציינת יום צום ואבל, הצום הופך מחוויה אישית למעשה חברתי משותף", מסביר פרופ' מרגולין.
הכבישים הריקים בצום יום כיפור בירושלים
(צילום: Ammar Awad/Reuters)
משפחה מבנגלדש שצמה את צום הרמדאן, ממתינה לשבור את הצום
(צילום: Mohammed Al-Farook/Shutterstock)
הצום הוא דוגמה טובה לאופן שבו מנהג בסיסי יכול לקבל משמעות שונה לחלוטין בתרבויות שונות. באסלאם הוא חלק מרכזי מחודש קדוש ומחיי הקהילה, ביהדות הוא יכול להיות ביטוי לכפרה או לאבל, בנצרות הוא משמש כהכנה רוחנית, בבודהיזם הוא קשור למתינות ולשליטה בתשוקות, בהינדואיזם הוא מופיע במגוון רחב של מנהגים דתיים, ובג'ייניזם הוא עשוי להיות כלי משמעותי לטיהור ולהתנתקות מהחיים החומריים.
למרות ההבדלים, כמעט בכל המסורות ניתן למצוא בהסברים לצומות רעיונות הקשורים בחיזוק המשמעת העצמית, התבוננות, ויתור על ההתענגות הבסיסית שבאכילה והתמקדות בדברים הנתפסים כחשובים יותר מהצרכים הגופניים המיידיים. "לכן הצום אינו רק מעשה המאופיין בהימנעות מאכילה שיש בה כשלעצמה מצד אחד ממד של 'ענישה גופנית' ומצד שני ממד של תיקון ואיזון גופני. מבחינה תרבותית ודתית, הצום מבטא את המאמץ האנושי לנסות לשנות את היחסים של היחיד עם עצמו, עם הקהילה שלו, עם אמונתו ולעיתים גם עם העולם שסביבו", אומר פרופ' מרגולין. "יחד עם זאת, חשובים לא פחות הם הטקסטים הביקורתיים הקיימים בתרבויות שונות ומטרתם להתריע מפני הסתמכות יתר על האקט הגופני כמיתר או מחליף את המאמץ התודעתי הפנימי הנדרש מכל מי שרוצה בכנות לחולל שינוי בחייו ובהתנהגותו".
