ארכאולוגים גילו בפרו שלד של תינוקת עם מום מולד נדיר, שגרם לכך שבגולגולתה נותרה ארובת עין מרכזית אחת בלבד. ניתוח דנ"א של השרידים אישר כי פגם כרומוזומלי הוא שגרם למצב הנדיר, לפני למעלה מ-1,600 שנים. "איננו יכולים לומר בוודאות כמה זמן היא שרדה", אמר ד"ר לארס פרן-שמיץ, אנתרופולוג מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז, שנמנה עם צוות החוקרים שחשפו את התגלית הנדירה, ל-Live Science. "עם זאת, קבורתה של תינוקת זו מרמזת כי בני תרבות הנסקה התייחסו אליה, לאחר מותה, בדומה לאופן שבו התייחסו לרוב התינוקות האחרים באותה העת".
גלריה
שרידי השלד של התינוקת שזוהתה כמי שסבלה מציקלופיה לפני למעלה מ-1,600 שנים
(צילום: מתוך כתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences)
שלדה של תינוקת זו (JA13A) התגלה לצד שלד נוסף (JA13B) בתוך כד חרס באתר הארכאולוגי חאורנגה (Jauranga), השוכן בעמק פאלפה (Palpa) שבפרו – אזור שבו נמצאו גאוגליפים רבים, הידועים בשם "קווי נסקה" (Nazca Lines). באתר חשפו הארכאולוגים עשרות קברים נוספים, המתוארכים לתקופת נסקה התיכונה (בין השנים 325 ל-440 לספירה), אך גולת הכותרת של המחקר שפורסם בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences, הייתה כאמור המצב הרפואי הנדיר מסוגו שהתגלה על שרידיה של התינוקת, לה הייתה גולגולת קטנה מאוד וארובת עין יחידה במרכז פניה, לצד בעיות התפתחותיות נוספות בעצמות הגולגולת.
מאפיינים אלה תואמים תיאורים קליניים מודרניים של ציקלופיה (Cyclopia) – מום מולד נדיר וחמור מאוד, שבו החלק הקדמי של המוח העוברי אינו מצליח להתחלק כראוי לשתי המיספרות (ימין ושמאל) במהלך השבועות הראשונים להריון. מצב זה עלול לגרום גם לשינויים במבני האף, ואף להוביל להיעדר אף או להופעת אף דמוי צינור מעל העין היחידה. "הגורם למום היה קיים כבר בעת ההפריה, אך הוא בא לידי ביטוי בסביבות השבוע הרביעי או החמישי להריון – השלב שבו האונה המצחית של המוח אמורה להתחלק", הסבירה ד"ר אלזה טומאסטו-קגיגאו, ארכאולוגית באוניברסיטה הקתולית האפיפיורית של פרו, שנמנתה עם צוות המחקר, ל-Live Science.
ציקלופיה היא מצב נדיר, המופיע בכ-1 מכל 100 אלף לידות. כדי ללמוד עוד על חייה הקצרים של התינוקת, החוקרים ריצפו את הגנום שלה (הדנ"א הצביע על כך שהתינוקת נשאה שני כרומוזומי X, דבר האופייני לנקבה). הצוות זיהה עותק נוסף של כרומוזום 13, דבר המצביע על כך שהתינוקת סבלה ממצב גנטי המכונה טריזומיה 13 (המוכרת גם בשם תסמונת פטאו). הפרעה זו, הנגרמת עקב הימצאותו של עותק נוסף של כרומוזום 13 (שלושה עותקים במקום שניים), ידועה כאחת הסיבות הכרומוזומליות העיקריות להופעת ציקלופיה. עם זאת, רק אחוז קטן ממקרי הטריזומיה 13 כוללים ציקלופיה.
איור משנת 1891 של שני תינוקות עם ציקלופיה
(איור: BC Hirst & GA Piersol/Wikimedia Commons)
כלי חרס מהאתר הארכאולוגי חאורנגה בפרו, שבו התגלה שלד של תינוקת עם טריזומיה 13
(צילום: Elsa Tomasto-Cagigao)
הערכת החוקרים לגבי גילה של התינוקת בעת מותה מרמזת כי ייתכן ששרדה במשך שבועות או חודשים ספורים לאחר הלידה. הדבר מעלה שאלות חשובות בנוגע לאופן שבו טיפלו בתינוקות בעלי מומים מולדים – וכיצד התייחסו אליהם – בחברות בעבר הרחוק.
כאמור, התינוקת נקברה בתוך כד חרס – שיטת קבורה שהייתה נפוצה בתקופת נסקה – לצד תינוקת שלא סבלה ממומים. "התינוקת שלקתה בציקלופיה הונחה בתחתית הכד, בעוד שהתינוקת השנייה הונחה מעליה. עם זאת, נראה כי הם נקברו כחלק מטקס משותף", אמרה ד"ר טומאסטו-קגיגאו. "מהניתוח הגנטי של השתיים עולה כי לשני התינוקות לא הייתה אותה אם".
קווי הנסקה בפרו
(צילום: YueStock/Shutterstock)
העובדה שנקברה לצד תינוקת בריאה בבית קברות רגיל, ללא מנחות קבורה מיוחדות, מרמזת כי במידה מסוימת, אנשי אותה תרבות קדומה בפרו לא התייחסו אליה באופן שונה לאחר מותה – אף על פי שסבלה ממצב נדיר כל כך. למעשה, היא לא הודרה בשל כך, וגם לא זכתה ליחס מיוחד.
המחקר מדגים כיצד דנ"א עתיק יכול להוסיף רובד נוסף על המידע שניתן להפיק מעצמות. באמצעות שילוב של ריצוף גנטי עם ניתוח פיזי של העצמות, הצליחו החוקרים לקשר מצבים גופניים נדירים לגורמים הגנטיים המדויקים שלהם. גישה זו מספקת גם מסגרת להבנת הבדלים ביולוגיים, מבלי לקשור אותם באופן אוטומטי למעמדו החברתי של האדם או לטיפול שקיבל.
