אי אפשר לסכם זאת אחרת. דוח מבקר המדינה בנושא "זיכיון ים המלח והפיקוח עליו - היבטים בתחומי הסביבה והמקרקעין" מציג פשיטת רגל רב-מערכתית, קולוסאלית ומתמשכת. הוא ממחיש כיצד משרדי הממשלה והרשויות השונות, שאמונות על הפיקוח והאכיפה של פעילות הכרייה של מפעלי ים המלח (מי"ה), שרויות לאורך שנים בשבי רגולטורי ומאמצות את הנרטיב, הפרשנות המשפטית וגם הסביבתית ובתוך כך את האינטרסים של מי"ה על פני האינטרסים הציבוריים.
אם אתם רוצים להבין איך הפוליטיקה של הזיהום בישראל עובדת במיטבה, כדאי שתקראו את הדוח הזה, על ממצאיו הרבים והמדאיגים ועל התגובות המקוממות של המבוקרים. ומדובר בשורה ארוכה ארוכה של משרדים וגופים: משרד האוצר, המשרד להגנת הסביבה, משרד האנרגיה, משרד המשפטים, משרד הכלכלה והתעשייה, רשות מקרקעי ישראל, המועצה האזורית תמר, היחידה הסביבתית נגב מזרחי, רשות שמורות הטבע, רשות המים והביוב, רשות הניקוז, הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של תשתיות לאומיות (ות"ל) והקרן לשיקום מחצבות.
מבקר המדינה על הזיכיון למפעלי ים המלח
(צילום: משרד מבקר המדינה)
על פני עשרות עמודים מציג המבקר תמונה מדאיגה כיצד שטר הזיכון שנתנה המדינה למי"ה כדי להפיק מחצבים וכימיקלים ממי הים מאפשר לה, לכאורה, לא רק זכויות מופלגות אלא גם חסינות בפני דרישות חוקיות וסביבתיות רבות. למעשה מדובר כמעט במדינה בתוך מדינה עם חוקים משלה. הדוח מציג כיצד משרדי הממשלה לא דרשו וגם לא פיקחו על מה שכן נדרש ובטח ובטח שלא הגעו לכדי אכיפה בנושאים סביבתיים וכלכליים שונים שקשורים לפעילות מי"ה, גם כשהיה ידוע שהדברים מתנהלים לא כנדרש ואפילו שיש זיהום ופגיעה בטבע.
הקביעה הבולטת ביותר בדוח היא "כי במשך יותר מ-25 שנים תהליכים תעשייתיים משמעותיים ורבים שביצעה מי"ה בשטח הזיכיון, לרבות כאלה הכוללים עיסוק עם חומרים מסוכנים, שפכים תעשייתיים ופליטות מזהמים לאוויר, התנהלו ללא שנדרש מהם רישוי מתאים". הנה כמה דוגמאות להכעיס.
התנאים הסביבתיים ברישיונות העסק של המפעלים השונים בשטח הזיכיון לא עודכנו במשך יותר מעשור והם מיושנים ומאוד מצומצמים. גם הפעילויות מחוץ לשטח המפעלים התבצעו ללא תנאים סביבתיים ייעודיים ברישיון העסק. המשמעות היא פגיעה בסביבה הטבעית. לדוגמה, זליגה מתמשכת של אשלג מהמסוע של החברה ודליפות חומרים מזהמים מקווי ההולכה לשמורת הטבע מדבר יהודה, וכן דליפה מתעלת הזנה ששואבת תמיסת ים מהאגן הצפוני של ים המלח לבריכות האידוי של החברה למניפת הסחף של נחל צאלים. כל אלו גרמו להמלחה של הקרקעות ולפגיעה במגוון הביולוגי באזור.
המשרד להגנת הסביבה טען להגנתו שהנושאים הללו מאוסדרים באמצעות חוקים ותנאים אחרים, למשל החוק לשמירה על הניקיון, היתר רעלים והיתרי פליטה. אבל המבקר קובע שהם התרחשו מלכתחילה, כיוון שהחברה לא נדרשה לפעולות מניעה בתנאי רישיון העסק וכן שהיעדר התנאים גרמו לקושי בפיקוח ואכיפה. המבקר גם מציין שבימים אלו המשרד להגנת הסביבה סוף סוף החל לקדם תנאים סביבתיים ברישיונות העסק של המתקנים השונים במי"ה, אז אולי בכל זאת יש בהם צורך.
ממצא נוסף הוא ש"כרבע מכמות המים שמי"ה שואבת מים המלח דולפת מבריכת האידוי התעשייתית הגדולה ביותר שלה, דליפה שיש לה השפעות סביבתיות וכן עלולות להיות לה השפעות נוספות דוגמת שינוי פני השטח ופגיעה ביציבות ההנדסית של הבריכה", וגם כאן המשרד להגנת הסביבה או רשות המים לא פעלו למניעת או לצמצום הדליפה – למה? ככה!
בהיבטים הכלכליים עולה מהדוח שמשרדי הממשלה והגופים הלאומיים השונים ויתרו פעם אחר פעם למי"ה על תשלומים – ומדובר בסכומי עתק. רשות מקרקעי ישראל לא פעלה לשנות את מעמד חלק מהקרקע בשטח הזיכיון לקרקעות חכורות, כמתחייב לפי החוק, ולכן לא דרשה ממי"ה תשלום בגין השימוש בהן. משרד האנרגיה לא פיקח על פעולות החציבה והכרייה של מי"ה, אף שבסמכותו ומחובתו לעשות זאת, ולא הסדיר את רישיון החציבה במקום, כך שמי"ה לא שילמה כספים כנדרש לקרן לשיקום מחצבות. מי"ה גם לא שיקמה את כל אתרי הכרייה כנדרש – ניחשתם נכון, כי לא ממש דרשו מהם את זה.
בנוסף, רשות המים לא גובה ממי"ה כסף על כל המים בהם היא משתמשת ועל השפכים התעשייתיים שלה, כי לפי מי"ה אין לה בכלל שפכים, אלא רק מי ים שאחרי השימוש חוזרים לים. מי"ה גם טוענת שמיליוני טונות של בוצה מלחית ושאריות מלח הם לא פסולות, כי מדובר בחומר שבמילא קיים באזור, ובפועל לא נדרשה ולא שילמה על פסולות אלו היטל הטמנה.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןאת הנרטיב הזה שבשטח הזיכיון יש חוקים אחרים משאר שטחה של מדינת ישראל, המשרדים והגופים הלאומיים לא רק "קנו" ממי"ה אלא היו שותפים ליצירתו לקיבועו. יתרה מכך, המבקר קובע שרוב המידע בדבר החומרים, התנאים, ההסדרים וכדומה במדינת מי"ה נמצא בידי מי"ה עצמה, והיא זו שמספקת אותו כרצונה לגורמים השונים, בלי שום בדיקה או הערכה חיצונית. השורה התחתונה של דוח המבקר היא שאנחנו מפסידים כפל כפליים, גם בתשלומים הרבים שמי"ה לא שילמה למדינה ולציבור וגם בפגיעה המתמשכת בטבע שלא נאכפת כנדרש. כי במדינת מי"ה המזהם לא משלם.
הזיכיון של מי"ה להפקת מחצבים וכימיקלים מים המלח עתיד להסתיים ב-31 במרץ 2030. לאחרונה עוסקת המדינה בגיבוש תנאים חדשים להפקת המשאבים, על מנת למקסם את ערכו הכלכלי של משאב הטבע תוך דגש מרכזי על שימור הטבע וצמצום הפגיעה בו, והגדרת תנאים סביבתיים. אבל כבר עתה כמעט ברור לכל שרק מי"ה תיגש להליך לקבלת הזיכיון החדש, הן מפני שיש לה את התשתית הנדרשת להפקת המשאבים והן מפני שיש לה זכות סירוב וביכולתה להשוות את הסכום אם יהיה יזם אחר ולזכות בזיכיון שוב.
דוח המבקר חייב להיות תמרור אזהרה למדינה לפני פרסום המכרז על הזיכיון החדש. חייבים להחזיר לתושבי מדינת ישראל את הריבונות על שטח הזיכיון ולקבוע דרישות ברורות ומחמירות לגבי החובות הסביבתיים והכלכליים של הזוכה. בד בבד, אסור למבקר לאפשר למסמך המטלטל הזה להיקבר אצל המבוקרים, ועליו לפעול לאלתר בכל האמצעים העומדים בידו למיצוי הדין עם מי שלא עשה עבודתו נאמנה.
פרופ' עדי וולפסון הוא ראש המסלול לתואר שני בהנדסה ירוקה במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספרים "המשבר הגדול – עידן האדם: בין מבט מקרוסקופי למבט מיקרוסקופי" (פרדס, 2023) ו"צריך לקיים – אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
