יום ראשון, יום החופש של סוף השבוע בהודו. בית הקפה Lucky שבעיר אחמדאבאד מלא עד אפס מקום. בחוץ ריקשות, אופנועים, תנועה בלתי פוסקת ורעש צפירות משמש כפסקול קבוע, ובפנים עשרות הודים ממלאים את השולחנות: משפחות צעירות, קבוצות חברים שהתכנסו לפרלמנט של סוף השבוע, רבים ויחידים. ילדים קטנים צוחקים ומבלגנים את המפיות; צעיר שקוע בשיחה עם חברו. כוסות צ'אי ולחמניות מרוחות בחמאה מונחות על השולחן, סביבו דנים בעניינים שברומו של עולם.
לכאורה, הכול נורמלי, למעט פרט אחד: כל זר שנכנס לכאן מבחין בו מיד, ורק יושבי המקום כמעט שאינם נותנים עליו את הדעת. בכל רחבי בית הקפה פזורים קברים. נמוכים וארוכים, עטופים בבדים רקומים בצבעי ורוד, ירוק וזהב, מעוטרים בעלי ורדים אדומים ותחומים בסורגי מתכת. ומסביבם - נמשכים החיים כרגיל. איש אינו משתתק לידם, מזיז את כיסאו באי-נוחות או מבקש מילדיו להנמיך את הקול. הרי הם תמיד היו כאן. במקום הזה הסועדים הם האורחים.
ארון קבורה ורוד בקפה Lucky באחמדאבאד. המתים והחיים זה ליד זה
(צילום: איתן גפן)
מלצר, בשבילי צ'אי וקבר ורוד. בית הקפה Lucky באחמדאבאד
(צילום: איתן גפן)
זהו לב העיר העתיקה של אחמדאבאד, השוכנת במדינת גוג'ראט שבמערב הודו. הליבה ההיסטורית של העיר שבה ממוקם בית הקפה, היא מבוך של סמטאות, מסגדים, מקדשים ובתי עץ מגולפים. ב-2017 הוכרזה כאתר מורשת עולמית. אך מורשת או לא מורשת, הכאוס שולט גם כאן, והודו כמו הודו, עם הקסם האופייני לה, מצליחה לתזמר את הכל בבת אחת בדיוק מפליא.
גוג'ראט, ובוודאי אחמדאבאד, הן לא התחנות הראשונות שעולות בדעתו של המטייל הישראלי. העיר אינה ממהרת לחזר אחרי זרים. זו הודו מסחרית יותר, פחות מצטלמת ויותר עסוקה בעצמה, ולכן היא מתגלה לאט. ברחוב נשים ברעלה רוכבות על קטנועים, רוכלים דוחפים עגלות עמוסות, צעירים בחולצות משובצות חולפים לצד גברים בחליפת קורטה לבנה.
ממול צעירה הודית עם מכנסי ג'ינס בגזרה גבוהה מצלמת סלפי; משמאל דוכני אוכל אשר ניצבים לצד ערימות אשפה, מסגדים לצד מקדשים, ובין כל אלה נמצא גם, לא להאמין, בית כנסת. בית הכנסת "מגן אברהם", היחיד בגוג'ראט, המשמש קהילה יהודית קטנה של כמאה ושלושים איש, שמתקיימת כאן במשך דורות. איכשהו, כל זה מתקיים יחד בהרמוניה.
חלקת קבר בבית הקפה Lucky באחמדאבאד. מדי יום מנקים מהקברים אבק ומקשטים אותם בעלי כותרת אדומים
(צילום: איתן גפן)
אלה ימיה האחרונים של עונת המונסון. רק הבוקר נפתחו השמיים, גשם כבד שטף את הרחובות בבליץ מטורף ובתוך דקות הציף אותם לחלוטין. עכשיו כמעט אין לכך זכר. השמש חזרה, חדה ובהירה, והיא מכה כאילו אין מחר. ובינתיים, בתוך לאקי, בין הקברים, העבודה דופקת.
המקום שבו החיים והמתים חולקים שולחן
כמו לא מעט מוסדות מיתולוגיים, גם הסיפור של בית הקפה הזה מתחיל בקטן. בשנות ה-50 של המאה הקודמת הציב ק' ה' מוחמד, שהגיע מקראלה שבדרום הודו, עגלת צ'אי קטנה ליד בית קברות מוסלמי ישן. עץ נים גדול העניק צל מהשמש הגוג'ראטית, וכמה כוסות צ'אי הספיקו אז כדי להחזיק את העסק. אלא שהלקוחות התרבו ונדרש מקום נוסף כדי להכיל את כולם. "לאט-לאט, עם הזמן, גדלנו והרחבנו את הדוכן עד שהפך למסעדה הזאת", מספר לי מלצר שדודו כיום משמש כבעל המקום.
קפה Lucky באחמדאבאד. המנה המקומית היא מסאקה באן לצד צ'אי מתוק
(צילום: איתן גפן)
ההתרחבות הזאת דרשה סידור לא שגרתי. במקום לפנות את הקברים, בנו סביבם: השולחנות הוצבו ברווחים, ומעקות הותקנו כדי להפריד בין הסועדים למתים. אפילו עץ הנים הנישא מצא לעצמו כאן מקום. בהודו השמרנית של המאה הקודמת ודאי לא היה זה ניסיון להמציא חוויית בילוי מקברית, חלילה, אלא להשיג פשרה שתיטיב עם כולם - גם עם החיים וגם עם אלה שלא - 26 קברים אמיתיים שהעסק צמח ביניהם.
מסתבר שאדם שסייע למוחמד להקים ולנהל את המקום, ראה בנוכחותם דווקא מקור למזל טוב. פתאום השם "לאקי" מקבל קצת יותר היגיון.
השותפות הזאת מחייבת גם תחזוקה. בכל בוקר מנקים העובדים את הקברים ומקשטים אותם בפרחים טריים. "אנחנו מדליקים כאן קטורת בכל יום חמישי, ובכל יום מתפללים ומניחים פרחים על הקברים", מאשר המלצר. לצד מזיגת התה ופינוי הכלים, הרי זו גם עבודה שצריכה להיעשות.
ומה בתפריט?
המקום משמש גם כמסעדה צמחונית, כמו רבות ממסעדות העיר, אך מנת הדגל היא "מסקה באן", מנה קלאסית שמקורה בבתי הקפה האיראניים שפתחו מהגרים מפרס במומבאי ובפונה מסוף המאה ה-19: לחמנייה מתוקה ורכה, חצויה לרוחבה, פס חמאה עבה ובהיר נמשך בין קצותיה ומבצבץ מהחתך.
הבצק הרך נלחץ סביב החמאה בכל נגיסה, והמתיקות שלו מתערבבת בטעם החלבי העשיר. לצד גרסת החמאה בלבד יש גם גרסאות בתוספת ריבת אננס או תות, למי שמעדיף את הלחמנייה שלו מתוקה עוד קצת.
לצדה, כמובן, כוס צ'אי מתוק וחם מתובל בתבלינים. אפשר לקחת ביס וללוות אותו בלגימה, אבל המקומיים מקצרים את הדרך: טובלים את הלחמנייה בתה החם ואוכלים. הבצק סופג את הצ'אי, מתרכך עוד יותר, ומגיע לפה עם כל החמאה שבפנים. חגיגה.
כמובן שכל תושב אחמדבאדי מכיר את המקום. למקום קהל קבוע ומזדמן שלא ממש מתרגש מהתפאורה הלא-שגרתית. בשבילם, זהו פשוט מקום לשתות צ'אי. במשך שנים נהג לפקוד את המקום גם מ. פ. חוסיין, מגדולי הציירים ההודים, שכונה לא פעם "פיקאסו של הודו". חוסיין שהיה מקורב למייסד המקום, אף העניק לבית הקפה ציור מקורי מעשה ידיו. היצירה, שבה נראים בין היתר גמלים ונווה מדבר, עודנה תלויה עד היום על אחד הקירות.
אז אם אתם בהודו והגעתם לאחמדאבאד, צאו לטייל. אחרי שתתרגלו לצפירות, לחום ולכאוס, אולי תגלו עיר שיודעת לתגמל את מי שנותן לה קצת זמן. ובשלב מסוים, מי יודע, אולי אפילו תמצאו את עצמכם יושבים בבית קפה ישן, שותים צ'אי ומנשנשים מסקה באן ליד קבר עתיק. ואיכשהו, כל זה ירגיש ממש רגיל.
