תל אביב. חמישי בלילה. הרחובות מוארים, מוזיקה נשמעת מכל פינת רחוב, קוקטיילים נמזגים בקצב מהיר, אנשים מחייכים אחד לשני, ואפילו מרגישים בריזה של תחילת הסתיו. באמצע הסצנה השכיחה הזו עומד במדי ב' משופשפים רועי וולדי, אחד מאנשי חיי הלילה בעיר, שמחזיק בחמישה ברים מוכרים – ג'ין קלאב, בוסתן סיקרט גארדן, דנים, קונטנטו, ברבור 770. בקרוב יצטרף אליהם גם מלון דל ריי.
לרגע זה נראה מוזר. כמה בלייניות מתלחשות על ההזוי שיוצא לבלות בבר לבוש במדים ומוריד לכולם, אבל מה שהן לא יודעות זה שמתחת למדים מסתתר סיפור אחר לגמרי, סיפור של חייל מילואים עקשן, אבא לשלושה ילדים קטנים (4, 6, 9), שכבר חצה בשנתיים האחרונות את קו 550 ימי המילואים, וחי על התפר הבלתי אפשרי שבין שגרת קרב לשגרת בילוי, בין מדים בצבע חאקי לצ'ייסרים וקוקטיילים צבעוניים. וולדי נמצא בקרב מתמשך בין החיים עצמם למילואים שלא נגמרים.
וולדי (43) הוא דמות מוכרת בעולמות הבילוי, הוא חבר של הדי.ג'ייז הכי מגניבים, מיודד עם הברמנים וחי את עולמם של הבליינים בתל אביב, אבל הוא גם לוחם ביחידת מל"טים של התותחנים. "לפעמים אני מרגיש שאני חי בכמה מציאויות מקבילות", הוא מודה, "בין הגיחות לצבא, לניהול של כמה עסקים שמעסיקים עשרות עובדים, ולחיים בבית עם אישה ושלושה ילדים. זה ג'אגלינג מטורף ובלתי נגמר של כמה כדורים באוויר בו זמנית, תמיד יש כדור אחד שנופל. כמעט בלתי אפשרי להחזיק הכול יחד".
המילואים של וולדי יכולים לבלבל כי לא מדובר בשבועות ארוכים שבהם הוא נעלם מהבית לטובת הצבא, אלא בגיחות של ארבע-חמש פעמים בשבוע, שבע שעות בכל פעם. הסידור הזה יוצר מצב כמעט בלתי אפשרי, שבו הוא "נמצא ולא נמצא" או "קיים ולא קיים", כהגדרתו. "אני לא לוחם שנכנס ל-60 יום לעזה, אני מגיע הביתה ורואה את המשפחה, אני משרת רק שעה נסיעה מתל אביב שזה גם יתרון, אבל אי אפשר באמת לקיים ככה שגרה. אני בעבודה שהיא הצבא, אבל יש לי גם עסקים. עכשיו תדמייני איך זה להחזיק את כל הסיפור הזה יחד בתקופות כמו החופש הגדול או החגים. לא רק העסקים צריכים את הנוכחות שלי, גם הבית והילדים, אבל אני לא באמת שם. המוח מתפקד ואני מנסה לתפקד רגיל אבל הרבה פעמים אני עדיין בתוך האירועים במילואים. אני כאילו בתחום כיפי אבל אני גם בתוך אירוע מבעבע".
למי שמכיר את וולדי מהברים וחיי הלילה, נדמה שהוא חי את החלום: תואר שני במנהל עסקים, גר בתל אביב, מקושר לכל הסצנה. הוא הקים את הבוסתן כבר ב-2012, פתח את ג'ין קלאב, אחד המקדשים הגדולים בארץ לתרבות הג'ין שבו מגישים קרוב ל-400 סוגים שונים של ג'ין שמפוזרים על המדפים מסביב. אחר כך הוא הקים את הברים דנים ואת קונטנטו, שנפתח כמה חודשים בלבד לפני 7 באוקטובר. לצד אלה, הוא מפעיל גם חברת שירותי בר לאירועים פרטיים ולחברות גדולות.
מאחורי הקלעים, כאמור, מדובר בשגרה רעועה במיוחד. "הסרט הזה של המילואים נמשך כבר הרבה זמן, אף אחד לא חשב שנהיה במערכה כל כך ארוכה. עזה, רפיח, איראן, שוב עזה. השאלה שהכי הרבה שאלו אותי השנה זה 'אתה עדיין עושה מילואים?'"
איך באמת עושים את זה ואיך מגשרים על הפער שבין חיי לילה למילואים תובעניים?
"הניסיון להחזיק הכול ביחד פוגע קודם כל בי, פוגע לי בספורט, בחברים ובזמן עם הילדים. בסוף צריך לוותר על משהו. 90 אחוז מהזמן אני על מדים. לעובדים שלי זה כבר לא מוזר, אבל לחלק מהלקוחות זה אולי פוגע בחוויה. אנשים יוצאים לבלות ולשתות קוקטייל כדי לשכוח מהמציאות, ופתאום מסתובב להם בין הרגליים חייל במדי ב'. מצד שני, יש לקוחות שזה דווקא מרגיע אותם, נותן להם ביטחון. אני לא מנסה 'להתחפש' לאזרח ואני לא מרגיש צורך פסיכולוגי לעלות על אזרחי. אני פשוט חוזר מהמילואים ישר לעסק וככה אני לבוש".
איך עושים את ההפרדה? שומעים שהז'רגון הצבאי נכנס כמעט לכל משפט.
"עסק מנהלים בקור רוח, עם סדרי עדיפויות ברורים והתאמת חימוש למטרה. זה בדיוק אותו דבר כמו בצבא - אתה לא מפיל פצצה במשקל טון על מטרה קטנה. ככה גם בבר - אתה לא פותר כל בעיה באותה צורה. צריך לדעת להתאים פתרונות לבעיות ולהבין איפה למקד את האנרגיה. יש לי מערכת מתפקדת, וגם כשאני באי זמינות טוטאלית בצבא, המערכת יודעת לתפקד. אבל כבר התרגלתי לישון ארבע שעות בלילה, ואני מרגיש שהקושי האמיתי הוא לא העייפות, אלא לחיות במקביל בכמה עולמות שונים".
לשתות ולחבק
בשנתיים האחרונות הברים של וולדי לא מתפקדים רק כמרחב בילוי, אלא גם כאתר זיכרון וחיבור. עדן ירושלמי ז"ל הייתה מלצרית בבוסתן ובקונטנטו. החדשות על מותה היו כל כך מטלטלות שהבר נסגר למשך שבוע כאות אבל. מנהל הבר בבוסתן, יוחאי אזולאי, נרצח בנובה. גם מיה שם עבדה אצל וולדי בחברת שירותי הבר להופעות. אין לאן לברוח מהחדשות.
בג’ין קלאב נערך ערב לזכרו של מח"ט 401, אל"מ אחסן דקסה, שנהרג באוקטובר, באירוע שבו השתתפה גם היחידה של וולדי. "זה היה ערב טעון מאוד", הוא נזכר, "אבל היה חשוב לנו לקיים אותו כי נכון שבר הוא מקום של אשליה ובריחה, אבל הוא גם מקום של קהילה. בסוף בר זה המקום שבו אפשר גם לשתות וגם לחבק, גם לשמוח וגם לזכור".
חיי הלילה בתל אביב עברו טלטלות לא פשוטות גם לפני 7 באוקטובר. בעקבות הקורונה צעירים נטשו את העיר, סטודנטים חזרו לגור עם ההורים, חלקם חיפשו פיסת טבע רחוק מהאספלט, וכוח האדם של התעשייה נפגע. אין היום מסעדה או בר בארץ שלא מרגישים את המחסור הקיצוני בעובדים. "המלצרים והברמנים הם לא רק עובדים, הם גם הבליינים בעצמם", מסביר וולדי. "כשהם עוזבים, זה יוצר חלל כפול כי הם היו אמורים להיות גם דור הבליינים הבא. אחרי 7 באוקטובר חיי הלילה בתל אביב מרגישים כמו תאונה. אנשים חוזרים לבלות, אבל זה לא באמת אותו דבר כמו שהיה קודם. אני רואה את זה במבטים שלהם, הבליינים הרבה פחות שמחים. החוויה לא שלמה, והלוואי שיהיו בשורות טובות וכולם יחזרו. צריך סוף אבסולוטי בשביל לשמוח שוב", הוא אומר כמה ימים לפני שאכן נחתם הסכם להפסקת אש והשבת החטופים.
ואיך זה מתבטא בהרגלי הבילוי?
"יש ירידה של בערך 30 אחוז בממוצע לסועד, אנשים מזמינים פחות קינוחים, פחות משקאות. למשל, צ’ייסרים. כשמישהו רוצה לשמוח באמת הוא שותה צ'ייסר ומזמין עוד. מאז תחילת המלחמה שותים פחות צ'ייסרים, כי זה גם מגדיל את החשבון וגם תלוי מצב רוח. אנשים יוצאים לבלות אבל לא באמת מתפרקים. ואני מבין את זה כי קשה לשמוח כשהחבר הכי טוב שלך נלחם בעזה".
בטח גם לך יש חברים בעזה.
"היו ימים שחזרתי מהצבא אחרי אירוע קשה שבו נפלו לוחמים שאני מכיר, אבל עדיין לא הותר לפרסום, והייתי צריך לפתוח את הבר ולהתנהג כאילו כלום. בפנים הרגשתי ריק, אבל בחוץ הייתי חייב לשחק אותה כרגיל, כי הבחורה שחוגגת יום הולדת עכשיו מבחינתה זה עדיין לא קרה, אז למה להרוס לה את הרגע?"
זה אולי קצת כמו למכור אשליה.
"חד משמעית. תראי, כל אחד יכול לקנות בקבוק יין או וודקה ולשתות בבית, אבל בבר אנחנו מוכרים חוויה, יש קוקטייל מושקע, יש די.ג’יי, לפעמים מצליחים לראות שקיעה. אני אומן אשליות, במובן הכי אמיתי".
עכשיו אנחנו קרובים מתמיד ליום שאחרי המלחמה. מה תעשה אחרי שכל זה ייגמר?
"אני חייב לקחת את הילדים ולצאת לחופש, זה קודם כל לעצמי ולמשפחה. ברמת העסקים זה יהיה כמו לחגוג את ביאת המשיח. אני מעריך שנרצה לחגוג באמת את החזרה לשגרה כי היום כשמישהו שמח, ברגע שאחרי הוא שוב עצוב. אנחנו במאניה דיפרסיה קולקטיבית. אנחנו מציינים עשור לבר הדנים, אבל נחגוג את זה בחצי כוח. אני יכול להגיד שבתור אזרח במדינה - לא בתור בעל עסק ולא בתור חייל מילואים - אני מרגיש שכולם רוצים לחזור לשמוח ולחייך. אנחנו במציאות מורכבת אבל יש לנו מדינה מדהימה והאנשים ראויים לשמוח. בינתיים אני מנסה להשאיר את כל הכדורים באוויר".
