הסיפור של מאור סהר ועידן שמו, שני חברי ילדות מטבריה, יכול היה להיות עוד סיפור על חברים שחלמו לפתוח בית קפה ומאפייה. אבל העלילה שלהם קיבלה טוויסט מפתיע כשיום אחד נכנס לבית הקפה שפתחו בגבעתיים האיש הנכון בזמן הנכון, והציע להם הצעה שאי אפשר לסרב לה: לפתוח מסעדה בבית מלון, ובהמשך גם מסעדות וברים במלונות נוספים ברחבי הארץ. בימים אלה הם חונכים יחד עם שני שותפים נוספים – חברים מטבריה ששיחקו איתם כדורגל באותו מגרש – בר חדש בשם NO.2.
הבר ייפתח בשבוע הבא במיקום אסטרטגי במיוחד: רחוב הירקון פינת טרומפלדור בתל אביב, פסע מהים ובשכנות לבר 51 ולמלון אימפריאל. הוא מצטרף לארבעה עסקים קיימים של הקבוצה, מתוכם שניים בשותפות עם חברת ישראל קנדה הוטלס, המחזיקה במלונות בארץ ובעולם, ביניהם מלונות בראון ומלונות פליי.
ההתחלה של סהר (35) ושמו (39) הייתה די בנאלית, ללא שום דרמה שיכולה הייתה לנבא מה יתפתח מהמקום הקטן שפתחו בקרית מוצקין - קפה פלור. שניהם התגוררו באותה שכונה בטבריה, עד שדרכיהם נפרדו - ואז הצטלבו שוב. הם לא צמחו במסעדות יוקרה, לא הגיעו מלב הסצנה התל-אביבית וגם גב כלכלי גדול לא עמד מאחוריהם. הם היו בסך הכול שני חברים ממגרש הכדורגל של שכונת פלוס 200 בטבריה.
את הסניף הראשון של קפה פלור פתחו במהלך הקורונה. זה היה בית קפה בסגנון צרפתי-אירופאי עם ויטרינה מרשימה, שולחנות עגולים קטנים על המדרכה ושירות עצמי. הסניף הבא, קפה פלור לה פטיט, נפתח בגבעתיים קרוב למקום מגוריו של סהר, ממש בתחילת המלחמה. בימים כתיקונם, קשה מאוד למצוא נכסים פנויים ברחוב כצנלסון, אך עם פרוץ המלחמה עסקים עזבו וחללים התפנו. "אמרו לי שאני משוגע אבל ראיתי בזה הזדמנות", מספר מאור. "זה היה מקום מבוקש, ובזמנים רגילים בלי מלחמה לא הייתי יכול לשכור אותו".
שמו הגיע אל השותפות לאחר שניהל סניף של ג'פניקה בצמח והיה הבעלים של מסעדת על הנהר במתחם הירדנית. "היו שם חיי לילה, שבתות, חגים והכול. זאת הייתה תקופת סקס, סמים ורוקנרול", הוא נזכר. "כשהתחתנתי ונולדה לי ילדה, מכרתי את החלק שלי במסעדה כי רציתי עבודה שקטה של בוקר – בלי לעבוד בלילות, בשבתות ובחגים. היום כבר יש לי שלושה ילדים. חיי לילה זה משהו שאולי נראה טוב מהצד,חושבים שאתה אלוהים, יש סביבך מלא בחורות, מלא חברים ואתה שיכור כל היום, אבל בסוף אתה נשאר לבד בבית. רוב אנשי הלילה הם או רווקים או גרושים, ולי זה פחות התאים. ואז פתחנו את קפה פלור הראשון".
"חיי לילה זה משהו שאולי נראה טוב מהצד, יש סביבך מלא בחורות ואתה שיכור כל היום – אבל בסוף אתה נשאר לבד בבית. רוב אנשי הלילה הם או רווקים או גרושים"
המעבר מעסקים מקומיים לעסקה עם קבוצת נדל"ן גדולה נשמע כמעט דמיוני. שמו משחזר: "פתחנו את גבעתיים בדצמבר. המקום נפתח בסערה ועבד ממש יפה. יום אחד נכנס למקום איש שלא הכרתי ושאל מי הבעלים. אחר כך עשיתי גוגל והסתבר לי שזה ראובן אלקס, מנכ"ל ושותף בישראל קנדה הוטלס. לא התרגשתי יותר מדי כי הרבה פנו אלינו, אבל חשבנו ששווה לבדוק מה הוא רוצה. הוא הזמין אותנו לפגישה, הגענו ולא הבנו בכלל לאן נכנסנו. הוא חיכה לנו עם עורכי דין, מנהל מזון ומשקאות וצוות שלם. רק אחר כך הבנו שיש להם 38 מלונות".
סהר מוסיף: "הוא הציע לנו לפתוח מסעדה במלון ווסט פליי בחוף הצוק. תוך דקה מישהו כבר הציע שנפתח שמפניה. לא הבנתי מה קורה, זה נשמע טוב מדי ונראה לי כמו מלכודת. המשפחה והחברים חשבו שעובדים עלינו, ולא הבנו למה בחרו דווקא בנו. יש להם את מאיר אדוני במלון בובו, את אסף גרניט בגלי כנרת, ואת איל שני במלון דברה. עד היום אני לא מצליח להבין איך אנחנו עומדים מול כל השמות האלה. אבל הוא אמר שהחזון שלו הוא למצוא צעירים ולגדל אותם, ושהוא מאמין בנו".
ים, דגים ומחירים שפויים
את המסעדה הראשונה בשותפות עם הקבוצה פתחו לפני כשנה במלון פליי, ולשם כך צירפו את השף אליאור אברהם, חבר של סהר מגיל שש שעבד בעבר עם שמו בעל הנהר. לקראת פתיחת NO.2 חבר אליהם גם השף הראשי נס גבאי – חבר ילדות שגדל עם שמו בשכונה ושיחק איתם כדורסל בעירוני טבריה. גבאי, שעבד בעבר בטורקיז, בפארדיסו, ושימש כשף באירועים פרטיים ובמסעדה באוסטרליה, הוא זה שמתווה כיום את הקו הקולינרי של שתי המסעדות.
המקום החדש מתאפיין כבר-מסעדה כשר, המתמקד בדגים ומציע מנות טאפאס ים-תיכוניות. "אנחנו קרובים לים ורוצים לדבר במונחים של ים וים-תיכון", מסבירים השותפים. התפריט יכלול דגים נאים, סלטים מוקפדים והרבה ירקות. "בהאפי האוור נמכור מנה ב-35 שקלים. חצי ממקומות הישיבה פונים אל הים כדי שאפשר יהיה לראות את השקיעה – בנינו את זה בדיוק לפי הנוף. גם היינות לא יהיו יקרים מדי, אלא נגישים. לבליינים בעיר נמאס ממחירים מופקעים, והמחירים שלנו לא יהיו מוגזמים. קוקטייל יעלה 54 שקלים, שזה מחיר אמצע הוגן".
געגועים לטבריה של שנות ה-80
ארבעת השותפים גדלו בטבריה של שנות ה-80, עיר שונה בתכלית מזו של היום. עיר קטנה וחמה שבה כולם מכירים את כולם, כשהשוק העירוני מהווה מוקד חברתי ותרבותי והרחוב הוא מרכז הבילוי. "גדלנו בשכונה, היינו חוזרים מבית הספר, משחקים בכדור ובלילה חוזרים הביתה. היום כבר אין ילדות כזאת", אומר סהר. הוא מתאר כיצד הפנים של העיר השתנו בעקבות הגירה שלילית של חילונים וכניסה של משפחות חרדיות: "המגרש ששיחקנו בו כדורגל הפך לבית ספר חרדי. המתנ"ס שלנו נסגר והפך גם הוא למוסד קהילתי חרדי סגור".
"פעם המוטו בטבריה היה 'חיה ותן לחיות', והיום זה השתנה. כשהייתי ילד היינו יורדים לעיר כל יום. הטיילת הייתה מטורפת, אי אפשר היה ללכת שם מרוב אנשים... הכול היה מפוצץ ואי אפשר לזוז. זה נגמר"
שמו מחזק את הדברים: "היום יש בטבריה שכונות שלמות שסגורות בשבת, יש שכונות שבהן נשים הן כמו טאליבן, נשים בגופיות לא יכולות לעבור. פעם המוטו בעיר היה 'חיה ותן לחיות', והיום זה השתנה. גם ההורים שלנו מסורתיים, ואנחנו לא נגד אף אחד, פשוט מאמינים ב'תן לי לחיות ואל תפריע לי'. האמת היא שכבר 15 שנה לא הייתי בתוך טבריה עצמה. אני מגיע להורים שלי בקיבוץ גבעת אבני ונעצר שם. כשהייתי ילד היינו יורדים לעיר כל יום. הטיילת הייתה מטורפת ומלאה באנשים, עם הבסטה של בבר והפלאפל של אלוש. הכול היה מפוצץ. זה נגמר, כי לא השקיעו בעיר ולא פיתחו אותה".
למרות הכול, כשהם נשאלים אם הם מתגעגעים, התשובה ברורה. "בסוף טבריה היא נוף הילדות שלי", אומר סהר. "אני מתגעגע לטבריה של פעם ולא הייתי משנה את הילדות שלי שם. טבריה היא הבית, ושם התחנכנו ובזכותה הגענו לאן שהגענו. אנחנו לא שוכחים אותה". עם זאת, בשלב זה אין להם תוכניות לחזור ולפתוח בה עסקים, בעיקר בשל הצורך הגיאוגרפי למרכז את הפעילות באזור המרכז.
החיבור למסורת הוביל גם לבחירה בכשרות מטעם ארגון רבני צהר עבור רוב העסקים שלהם. "בגבעתיים יש לנו תעודת כשרות של הרבנות, ובשאר המקומות כשרות של צהר", מסביר מאור. "במלון פליי התחלנו עם הרבנות, אבל הדרישות שלהם – לממן למשגיח חדר במלון בסופי שבוע עם משפחתו – עלו לנו יותר מ-11,000 שקלים בחודש. בצהר הסתפקו במצלמה, מה שעולה לנו 2,000 שקלים בחודש. אבא שלי דתי, וחשוב לי שהוא יוכל להגיע ולאכול אצלי בראש שקט, בלי לדאוג שאחזיק שרצים ובשר וחלב. ישראל קנדה הבינו את הצרכים שלנו, וכולם מרוצים".
למרות המצב הכלכלי והביטחוני המאתגר, השותפים שומרים על אופטימיות לקראת הפתיחה בתל אביב. "אנחנו חושבים שהגענו לפה בזכות, ונעשה פה מקום מדהים", מסכם סהר. "ממשברים צומחות הזדמנויות. מאז הקורונה אנשים חיים בתחושה של כלוב, ומחפשים בילוי, בריחה ושינוי אווירה. אם נהיה מספיק טובים, אנשים ירצו לבוא לראות את הים. לזה תמיד יש מקום". עידן מוסיף: "אני צורך את תרבות תל אביב כבר עשר שנים. נכון שעד עכשיו העסקים שלנו לא היו בלב העיר, אבל אנחנו באים קטנים ומתכננים לצאת גדולים".







