את הדרך לחצר של אסף לא ניתן היה לאתר מבלי לקבל טיפ מאחד הקוראים הנאמנים שלנו, או מבלי לגלול בטיקטוק ולהיתקל בסרטון על המתרחש שם. המקום הטעים הזה כל כך חבוי מן העין - שלפעמים לא ברור מאיפה מגיע הביטחון העצמי של מי שמוביל אותו. אבל הוא, אסף אקלר, שף שעבר בכמה וכמה מסעדות, בהחלט יודע מה הוא שווה.
הביס של יהונתן: מסעדת החצר של אסף
(צילום: יהונתן כהן)
בחלק רגוע של רחוב הירקון בבני ברק (מקביל לז'בוטינסקי ולדרך אם המושבות), אזור די מוזר ומאובק שכולל תמהיל ייחודי של מוסכים, מחסנים ובנייני מגורים, שוכנת החצר של אסף. שם, בסמוך לחנות שנקראת המחסן ליבואן, יש שביל גישה לחניון כורכר, ובעומקו, על חורבותיו של מכון לשטיפת רכב, פועלת המסעדה. מדי יום הוא מעמיד בין חמישה לשבעה סירי תבשילים מתחלפים, גריל לשיפודים וכמה תוספות. הפקפוק וסימני השאלה הרבים שאפפו אותנו בדרך, התחלפו בהתרוממות רוח גדולה כשהגיעה העת לבחון את המתרחש בין הסירים ובתוכם.
אז עכשיו אפשר כבר להכריז: יש בבני ברק יופי של מסעדה, שמציעה פתרון מנחם וחם לארוחות צהריים וערב מוקדם.
דיל שווה
בבואנו, בשעת צהריים מוקדמת, כל הסירים כבר עמדו מוכנים להגשה. המבחר היה צבעוני ודי מהפנט. מנעד מגוון של תבשילים שמעידים על יכולותיו של השף, ובעיקר על אילן היוחסין שלו שחושף שורשים שמתפרסים בין מרוקו לאיראן - מהחורשט סבזי הפרסי, לקציצות דגים מרוקאיות, לחמי הפרנה ועוד. את כל המבחר מציע אקלר במחיר צהריים אטרקטיבי שכולל מנת בשר, תוספות ושתייה ב-55 שקלים, מחיר טוב מאוד היום לארוחה בשרית בצלחת עם שתייה - וחשוב שיישמר. מי שלא מצליח להתמודד עם המבחר ורוצה קצת מהכול, יכול ללכת על פורמט של טעימות, תמורת 100 שקלים, וגם זה דיל שווה ביותר.
הלכנו על הטעימות. תוך שניות התמלא השולחן בצלחות חד פעמיות ועליהן כל מה שיש לאסף להציע. החורשט סבזי היה עשבוני, עשיר בלימון פרסי ובנתחי בשר ושעועית לבנה (לא לפי הספר, אבל בטח שלא פגע במנה) את החורשט ניתן לקבל בימי רביעי וחמישי, בימים אחרים יש גם קובות למיניהן, גונדי ותבשילים אחרים. מהסקציה הפרסית נדגמו גם השיפטה ברנג'י, או קציצות הקיפוד אם תרצו, שהן בעצם כדורי בשר ואורז שמזדקר ומייצר לוק מחודד. הטעם היה נהדר. מחד הורגש עומק של תבלינים וראס אל חנות, אבל השימוש בהם היה מושכל ונבון, מה שהוביל לעדינות אלגנטית והנאה מתמשכת.
בסיר אחר מוצאים חוטים חוטים של בשר אסאדו מפורק אחרי בישול ארוך במיוחד. הבשר מוגש או בתוך הפרנה ככריך, או על פירה תפו"א, פרווה כמובן. נמס על נמס ומהנה מאוד. מהצד המרוקאי הוכנו שני סירים: הראשון היה קציצות דגים ברוטב אדום פיקנטי שהיה מוצלח ועוקצני במידה מהחריפות. הקציצות נעשו כהלכה, אבל מאז שנחשפתי לכאלו שמוכנות מדג שנקצץ בסכין ולא נטחן, ראיתי ישועות בכל הנוגע לאווריריות השמימית של הקציצה. אבל זה רק אני וזו רק המלצה. המנה שהייתה המוצלחת ביותר היא כזו שלא פוגשים בכל צהריים, אלא בעיקר בשולחנות חג בעדות מסוימות: פול ובשר כבש בבישול ארוך עד כדי פירוק הבשר מעצמותיו והמסת השומן לנוזל שמרכיב את הרוטב המהפנט. וכך, בביס אחד קטן, הוטסתי בדמיון מחניון מאובק בבני ברק לשולחן ליל סדר חגיגי.
הגיע הרגע שבו מרגיש האדם שהשובע הוא האויב שלו. לו רק ניתן היה להכיל עוד ולנסות עוד. אבל ככה זה. לכל דבר טוב יש סוף
המנה המפתיעה הגיעה מכיוון לא צפוי במיוחד: אסף כבר טיגן שניצלים, ואת הקטנים שבהם הקפיץ ברוטב לימון וירקות, וכך משום מקום התקבלה גם אופציה אסייתית מובהקת, עוף בלימון של פעם. מנה שגם היא, מפתיע או לא, הייתה טעימה ומוצלחת ממש.
בשלב הזה הגענו אל אחד מהרגעים האלו שבהם מרגיש האדם שהשובע הוא האויב שלו. לו רק ניתן היה להכיל עוד, ולנסות עוד - אז העונג היה מתמשך, אבל ככה זה. לכל דבר טוב יש סוף, ואם רוצים עוד, צריך להגיע שוב. ואת זה בהחלט נעשה.
קשה להסביר את ההרגשה המלבבת שאופפת בזמן איתור של מקום כזה. כמעט משום מקום, המלצה בטיקטוק, מילה של קורא - ולפתע אנחנו מתענגים על סירים בחניון בני ברקי. לצד ההתלהבות המובנת מהטעמים, אין ספק שהמקום עוד דורש תחזוקה ושדרוגים, וברור שהוא רק בשלבים הראשונים להתפתחותו. בתחום החשוב ביותר עבור בית אוכל, החצר של אסף נמצאת במקום טוב. האוכל מצוין ומגוון, אבל נדרשים עוד שיפורים בכל המסביב. הנראות, הסדר, הניקיון האינסופי שהוא כמובן נגזרת של המיקום בחניון כורכר, השימוש הרב בכלים חד פעמיים וכמובן, השילוט. שיוכל הציבור לדעת שממש כאן, היכן שהייתה פעם שטיפת רכב, נסתרת לה ארוחת פועלים נפלאה מידיו של שף שמזגזג בין קלאסיקות ליציאות יצירתיות. החצר של אסף, אל תפספסו.
