מסעדת אומניה בדיר אל אסד היא הפתעה עצומה. לא רק כי היא מסעדה טובה, והיא טובה, אלא גם בזכות סטנדרט ברמה אחרת ממרבית המסעדות באזור. היא טעימה, מיוחדת, יפה - וחושפת אותנו לכמה וכמה ביסים שלא נשכח עוד הרבה זמן.
הביס של יהונתן: אומניה דיר אל-אסד
(צילום: יהונתן כהן, מתוך עמוד האינסטגרם omnia.by.angus)
זה מתחיל בלוקיישן. המיקום לא צפוי. צפונית לקצה כרמיאל, אחרי 20 דקות נסיעה מזרחית לעכו, בכניסה לדיר אל אסד - מתגלה לפתע "דבאח מול". מרכז קניות עצום בגודלו בבעלות ענקית הבשר. לצד חנויות של רשתות פארם וספרים פרוסות חנויות הדגל של דבאח - המבורגרייה, דוכן שווארמה, סופרמרקט ענק ולצידו אטליז. בקומה השנייה שוכנת אומניה.
עוד ביקורות:
מדובר במסעדה שמכוונת גבוה עם מטבח ערבי בפרשנות מודרנית ונתחי בשר איכותיים. לאחרונה הגיע אליה שף חדש, אסיל שריף, שגדל במטבחים באזור והפך לסלב כשהגיע לגמר תוכנית הטלויזיה "טופ שף דובאי". היא גם פתחה סניף בתל אביב, אבל היום הפוקוס הוא על דיר אל אסד.
המסעדה מעוצבת לתפארת. חלונות הענק משקיפים אל השדות וההרים הסמוכים. המטבח פתוח, נקי ומבריק. מקררי היישון והיינות מספקים תצוגה מרשימה - והכול מואר. חלל שמעורר התפעלות גם מצד מי שלא מחשיב את עצמו למבין גדול בעיצוב.
ועכשיו לארוחה. נדרש תיאום ציפיות קצר לפני שמתחילים. זו לא עוד מסעדה מהסוג המוכר בז'אנר - לא פתיחת שולחן, לא מיליון סלטים או בשרים גנריים על האש. תפריט צנוע ומוקפד ומנות עיקריות של נתחי בשר מהסוג הגבוה. המחירים בסך הכול סבירים, כ-200 עד 300 שקלים לאדם לארוחה מלאה ללא אלכוהול. יחסית לז'אנר הזה, שמכוון למעלה ומיד גם נסביר עד כמה הוא מקיים, מדובר במחירים הוגנים וראויים. כמה ראשונות ועיקרית אחת בהחלט יספיקו לזוג שירצו לטעום את מרבית הטעמים שיש למקום הזה להציע.
פתחנו בלחם הבית (24 שקל), שכולל זעתר, זיתים, קרם שעועית כמון ולבנה מקדוס (חצילונים כבושים), יחד עם סלט שנקליש (58 שקל). מנת הלחם מהנה ויצירתית, אך קטנה מדי. חלק ניכר מהמנות בתפריט דורשות לחם, אבל הוא כבר נטרף במהירות ולא נותר ממנו זכר. סלט השנקליש מורכב מעגבניות תמר שהיו מעט בוסריות וקשות מדי, עשבים, בצל סגור וכדור שנקליש (לבנה מיובשת ועליה זעתר). למרות הקושי לנגוס בעגבנייה, הסלט היה סביר ומרענן.
לצד הפתיחה הגיעו מנות הבשר הנא. טרטר בקר (68 שקל) שמוגדר כבאבא גנוש סטייל - חציל קלוי ושרוף, קרעי בריוש, לבנה יבשה, צנובר קלוי ותיבול מהמם בדגש על חמוץ עם בעיטות קטנות של פלפל ירוק חריף. טעים, מיוחד ושונה ממרבית טרטרי הבשר המוכרים. גם הקובה נייה (78 שקל) נהדרת. בורגול שעליו מונח ראגו טלה עדין, ולצידם צנונית, בצל ירוק ופיתה דקיקה ופריכה שירדה מהסאג'. מענג בדיוק כמו שזה נשמע.
אחר כך הגיע תור מנות הפתיחה החמות. שקדי עגל על גריל פחמים (72 שקל) נצלו ביד אמן לכדי שלמות. הם הונחו על מצע ריזוטו פריקי (חיטה מעושנת) שהיה בעיניי שמנתי מדי וגנב קצת את הפוקוס מהשמנמנות המעודנת של השקדים. המנה הבאה כבר הייתה שיא של ממש, ועונה בדיוק להגדרה של איך לוקחים מאכל פופלרי ונפוץ והופכים אותו לגבוה - הקטאייף לחי עגל (72 שקל) היה אחד הביסים הטובים שפגשתי השנה.
הקטאייף הוא ממנות הקינוח המוכרות והאהובות במטבח הערבי. כיסון שעשוי ממעיין פנקייק או לחוח מקופל לשניים, מה שיוצר מעטפת פריכה ותוכן מרוכך – והכול נטבל בסירופ מתוק. בדרך כלל המילוי מורכב מאגוזים או גבינה, אבל באומניה לוקחים את המנה האהובה הזו למחוזות המלוחים, והמלית מורכבת מתבשיל עדין של לחי עגל. ועכשיו דמיינו את הביס: שיניים בוצעות מעטפת פריכה וחלל הפה נפגש עם פנים ומילוי רכים ועדינים. משחק הטקסטורות ועדינות הטעמים יוצרים חוייה ששווה להגיע עבורה לדיר אל אסד, או לכל הפחות להזמין כמה פעמים את המנה הטעימה כל כך.
כדי להשלים את החוויה, הגענו גם לאזורי הבשר. האנטריקוט (185 שקל ל- 300 גרם) הגיע לצד גראטן תפוח אדמה וירקות צלויים. התוספות לא היו מלהיבות, אבל הסטייק עצמו היה מצוין והוכיח שאנחנו במקום של אנשים שיודעים לאתר נתחים טובים, ובעיקר לצלות אותם בצורה נכונה ומדויקת על הגריל. בשל כך, דווקא הקבב אדנה המפורק (105 שקל) היה מאכזב במיוחד. קבב דחוס ויבשושי שלא יכול לעבור בשום צורה, בטח שלא במקום שמעמיד סטנדרט כל כך גבוה במרבית המנות.
המנות היו ברובן כל כך טובות ומהנות, עד שחשבנו לוותר על קינוח. המלצר די התעקש, ומזל שהוא עשה את זה. המנה האחרונה הייתה לא פחות ממפעימה. היא נקראת בתפריט "היטליה", ואני מודה שלא שמעתי או הכרתי לפני. ריבועים מתקתקים במרקם נעים שבין מלבי לבוואריה, עם קרם עדין מלא מי זאהר ושברי פיסטוקים מעל, עוררו תחושת הפתעה גדולה מקינוח שמבוצע מעולה ואיננו מתוק מדי. סיומת נהדרת לארוחה נהדרת.