היא ללא ספק הייתה אחת הדמויות המעניינות והמלהיבות בעונה הקודמת של "משחקי השף". נעמי גיאת הציגה בתוכנית תשוקה גדולה, חיוך כובש, יד טובה וסיפור חיים מורכב ומעורר השראה. כמו לא מעט מהבוגרים המוצלחים של הריאליטי האהוב, נוצר עניין רב סביב עתידה בתחום והבחירות שתעשה בדרכה למנף את הפרסום וההכרה. אחרי עבודה אצל אסף גרניט וקבוצת מחניודה וניסיון קצר בבר יין תל אביבי, גיאת פתחה בפרדס חנה את המסעדה העצמאית הראשונה שלה, סיזן 02, ולנו היה ברור שחייבים להגיע לטעום.
הביס של יהונתן - מסעדת סיזן 02
(צילום: יהונתן כהן)
המסעדה שוכנת במתחם בילוי שנקרא אורוות האמנים, ולצידה גלריות, מזללות ראמן, חומוסיות ועוד שלל הפתעות. יש בה אזור חיצוני מקורה המיועד למעשנים, ועוד שטח לא קטן עם מטבח פתוח ברובו ומקומות ישיבה מרווחים, ובכלל - אווירה רגועה ומשוחררת מאפיינת את המקום, כולל לקוחות שמגיעים עם כלבים למסעדה.
על החלון שבין המטבח לבר שוכן מקדש קטן לאגדת בית"ר ירושלים אלי אוחנה. אמנם אני אוהד מושבע של היריבה העירונית של אוחנה, אבל כאכלן התעוררה בי סקרנות. בשילוב בין שכונת האזבסטונים שבה גדל אוחנה לרובע האמנים ההיפי של פרדס חנה ישנה הבטחה של ממש, השאלה היא - האם האוכל מקיים?
עם הגשת התפריטים, סיפרו לנו במקום שגיאת בערב חופשי, אחרי חודשים רצופים של עבודה. "אין מה לדאוג" אמרו, "יש צוות נהדר", העידו על עצמם. אז מצד אחד באסה שלא יתאפשר לנו לראות מקרוב את האמן בסטודיו שלו, אך מנגד אין מבחן לעצמאותה ועוצמתה של מסעדה כמו ביום שבו השף הראשי איננו.
איפה הגבינה?
המטבח כשר וחלבי. התפריט מודפס על נייר וכולל 20 מנות, בחלוקה לא כל כך מאוזנת, כמו גם התמחורים. ארבעה סלטים, שתי מנות של ירקות מבושלים, שתי מנות פסטה כעיקריות, ולצידן מנה של שתי יחידות סיגר דגים ב-96 שקלים שעוררה רתיעה, או שלושה טאקוס קטנים ב-82 שקל. החטיבה הכי משמעותית בתפריט כללה לא פחות משמונה (!) מנות של דגים נאים בסגנונות שונים ומגוונים, מה שגרם לנו קצת ללכת לאיבוד במחשבות על הזמנה שתשקף את כל יכולותיה של המסעדה. נעזרנו בהמלצות של המלצר וניסינו להרכיב משהו קוהרנטי וישביע.
פתחנו ב"מרק בצל צרפתי" (49 שקל) ובקובנה (38 שקל). המרק הגיע בקערה נאה, אבל אף שהוגדר כמרק צרפתי קלאסי, נעדרו ממנו שני מרכיבים שהופכים את המנה הזו לנכס צאן ברזל בכל בראסרי. הראשון, בשל אילוצי הכשרות כמובן, ציר עוף או עצמות בקר. לא ציפינו שיגיע ציר כזה, אבל לחלופה שתעניק עומק כן ציפינו, והיא לא הגיעה. המרכיב השני שנעדר, וכאן זו כבר הייתה הפתעה, זו הגבינה. הגרוייר המקורית, או כל פרשנות אחרת של השף, היא לא פחות מהכרח על מנת להפוך את המרק הטעים הזה למושחת ומיוחד. מוזר. אפילו הטוסטון שהוגש ליד, שהוגדר כ"טוסטון גבינות שלנו", היה כמעט נטול גבינה, ובעצם נוזל הבצלים החביב הזה היה הכול חוץ ממרק בצל צרפתי קלאסי. גם מהקובנה לא עפנו. אם ציפינו לקסם החמאתי התימני בעל המרקם הענני, כאן הוא הרגיש כמו לחמנייה ביתית שחוממה עד לקריספיות עדינה, ולא יותר.
לפני הדגים הנאים, הגיעה לשולחן מנת ה"קולורבי מדורה" (69 שקל). זהו בעצם סלט חם של קולרבי, שאמור להיות מפוחם, עם ירוקים מוקפצים על אחו בלנקו, צ'ילי ושקדים קלויים. באסה, אבל הרכיב העיקרי של הסלט לא בוצע טוב. הקולרבי לא היה צלוי בצורה אחידה, ובוודאי שלא היה מפוחם. יתר המרכיבים התחברו יפה, גם הפרזנטציה, ואפשר היה לגמרי להבין את הרעיון שמאחורי הסלט החם כמנה צמחונית נבונה, אבל כזו שנפלה, לצערנו, בבסיס שלה.
מכאן עברנו, מלאי תקווה, לדגים הנאים, שלצערנו הכזיבו גם הם. טרטר אינטיאס (72 שקל) נשמע מפתה מאוד בתפריט: "טרטר נח על משוויה אותנטית, יוגורט, מלח טאסוס, שמן זית". אבל גם כאן נוצר פער בין ההבטחה לקיום. אמנם המשוויה (סלט צפון אפריקאי של ירקות קלויים בגריל וקצוצים) היה אכן אותנטי ומעולה, אבל מבלי שנכתב בתפריט, נתחי הדג נקצצו ועורבבו בהמון שמנת חמוצה שהשתלטה על כל העסק ובעצם ייתרה את היוגורט. התוצאה: תחושה של חלב על חלב על מבושל, הכי רחוק מרעננות של טרטר.
כשהמנה נחתה על השולחן אחזה בנו, שוב, תחושת התדהמה. המרכיב הכי בולט ומרכזי בה כלל לא הוזכר בתפריט: חסה לאליק. מה לחסה ולסביצ'ה?
המנה הבאה הייתה כבר פארסה של ממש. תגידו מה אתם מדמיינים כשקוראים את השורה הבאה: "סביצ'ה של שף דדי: לצ'ה דה טיגרה פרואני, פומלה, שעועית רחבה, צ'ילי, קשיו פיקנטי, בזיליקום תאילנדי, עלי תבלין וג'ינג'ר קריספ". אני מניח, שכמצופה, המחשבה נודדת מיד לפנטזיה על סביצ'ה דרום אמריקני עז טעם וחן, אבל כשהמנה נחתה על השולחן אחזה בנו, שוב, תחושת התדהמה. המרכיב הכי בולט ומרכזי בה כלל לא הוזכר בתפריט: חסה לאליק. מה לחסה ולסביצ'ה? אולי בגלל שזה לא היה סביצ'ה, אלא פשוט סלט חסה חמצמץ חריף עם מעט חתיכות דג. כאופטימיסט חסר תקנה, וכזה שממש התחבר לדמותה הטלויזיונית של גיאת, אני משכנע את עצמי שתקלות כמו זו וכמו שאירעו במנות האחרות לא היו עוברות תחת ידה ובקרתה של השפית המבטיחה. זה פשוט לא הגיוני.
מכאן, תודה לאל, חל מפנה קל. מנת הטאקו לחוח (82 שקל) הייתה נאמנה להגדרותיה בתפריט ובהחלט טעימה. לעניות דעתי ניתן לחשוב על אופציה להגדיל את המנה משלושה טאקוס ממש זעירים, לכמה גדולים יותר, כי חיבור הטעמים של דג המוסר וסלסת הפלפלים עם ויניגרט חלפניו היה מוצלח והמחשבה על לחוח כטאקו יצירתית. אחלה מנה סופסוף, רק קטנה מדי. לסגירת החלק הזה של הארוחה, בחרנו גם ב"פסטה של דייגים" (96 שקל) שבגדול הייתה חביבה. פסטה יבשה שבושלה טוב ברוטב עגבניות דגי ופיקנטי. מגרעתה הייתה שנתחי הדג בקונפי היו יבשושיים משהו.
ועכשיו לווידוי אישי קל: מגיל צעיר יש לי מעצור נפשי. אם לא טעים לי ממש, גם אם רעב מאוד, אני פשוט לא אוכל. לא יכול לזייף הנאה או סתם לייצר אכילה פונקציונלית עד שובע. כך קרה שלמרות הזמנה לא קטנה, נותרתי רעב מהארוחה. זה הוביל אותנו לחרוג מההרגל הקבוע, ולבחון כמה קינוחים. זה קרה גם כי אחד מהם נשמע ממש מגרה: "פרנץ' טוסט קובנה" (42 שקל) עם ריבה, מרנג ופינגר ליים. למרבה האכזבה, גם את הקינוח הזה תקפה הצרה שהופיעה לכל אורך הארוחה. המרכיבים היו מעולים והתחברו יופי יחד, חוץ מאחד, המרכזי שבהם. הקובנה עצמה לא נטבלה כהלכה בביצה, שלא חדרה ונספגה בלחם פרט למעטפת החיצונית. כשל טכני שלא יכול לעבור בפרנץ' טוסט. קינוח נוסף שלקחנו היה מוס שוקולד (38 שקל) שהיה מצוין. ככה, במרקם נעים, לא מתוק מדי. לפחות הארוחה נסגרה בטעם ראוי.
כפי שאתם מבינים, הארוחה שלנו ב-02 לא הייתה מוצלחת בכלל. נקווה שזה בגלל היעדרה של הרוח החיה של המקום, נקווה שאלו כאבי גדילה והתפתחות, כי הפוטנציאל והכישורים ידועים לכל. נדרשת הרבה יותר תשומת לב, דיוק, ועוד מחשבה על התפריט הלא מאוזן ובעיקר על צמצום הפער הבתי נתפס שבין ההבטחה המילולית לבין הקיום על הצלחת. אם בכניסה למסעדה שאלתי את עצמי איפה באוכל אפגוש את אלי אוחנה, בסיומה אני שואל את עצמי, איך לא פגשתי באוכל של נעמי גיאת?
מקווה שידעו לאסוף את עצמם ולהסתדר. לא יהיה מאושר ממני לחזור לסיזן 02 בעוד כמה חודשים או שנה, ולראות את המקום חד ומדויק יותר, וכזה שמבליט את קסמה של השפית הצעירה.
