אני לא אוהב הפקות ארוכות, במיוחד לא עם אוכל. תנו לי לאכול פשוט ומהר - והלאה להמשיך, להביא פרנסה הביתה. אל תמציאו לי מחירים שמתאימים רק לכם, אל תעשו לי פסטיבלי אוכל רחוב שבהם אתם יורדים לעם, אנחנו ציבור שמחפש לשבוע על הדרך, בלי לשלם יותר בבקשה.
כשהגיעו לארץ הפוד טראקים התחלתי לצחוק, כאילו מישהו המציא את הגלגל שוב פעם. פה בארץ יש לנו תת-תרבות שלמה של משאיות אוכל, כל המדינה הקטנה שלנו מרושתת משאיות אוכל עם כל המאכלים האפשריים, לפעמים עוצרים רק בשביל להציץ, אולי לאכול משהו קטן, כמה שיותר עממי, ככה יותר זול ונגיש. אחר כך התחילו להשתמש במילה סטריט פוד, ופה כבר היה ברור שהמחירים לא יתאימו לכיס של אף אחד. אפשר להרגיש שמאחורי כל רעיון לא מקורי, נמצא יזם שלא מבין בכלל בענייני אוכל.
ויש יזמים שכן מבינים.
עוד אוכל רחוב:
אחרי הכיכר בכניסה למושב יגל נמצא מעין קראוון, שלידו כמה שולחנות פארק מעץ חשוף. שלט עם תמונה ישנה בשחור לבן של עלמה צעירה, מעליה כתוב באותיות קידוש לבנה "הסנדוויץ׳ של סבתא חנה". המונית עצרה את עצמה על שאריות האספלט ליד הבוטקה, מה כבר יכול להיות?
הפעם דווקא לא הלכתי על המנה הראשונה בתפריט שעל הקיר, היא הייתה קצת יקרה מדי, אבל כל השאר כן מצא חן בעיניי. נבחרה מנה מאמצע התפריט: שקשוקה בבגט ב-30 שקל בלבד. על הדלפק עמד מערום של חצאי בגטים גדולים, זה התחבר לי ממש טוב. מעל הדלפק מערום של חצילים מטוגנים, פלפלים חריפים מטוגנים, מאחורי הדלפק צלחת של פרוסות פלפלים חריפים אחרי טיגון, הגרסה המקוצרת של הפלפל החריף, לחוששים מכווייה. אני הלכתי על שתי הגרסאות, אם כבר, אז למה לא? הכאילו חורף כבר מסתיים לו, לקראת הקיץ כמויות צריכת החריף עולה מעלה מעלה.
בגט ארוך וגדול נפרס לו לאורכו, אל תוכו מעמיסים לך מלא שקשוקה לכל האורך, אחר כך תוספות, כרוב קצוץ, פרוסות פלפל חריף מטוגן. השקשוקה של הסנדוויץ' של סבתא חנה קצת מתוקה, אז במקום להוסיף מלח - חריף בריא יותר, גם אם הוא כואב. קיבלתי יותר מדי שקשוקה בבגט גדול במחיר מצחיק לכיס.
