המונה טועם קובי רובין
(צילום: חגי דקל)
לפני כמה ימים כשהייתי באמצע נסיעה ברעננה, רציתי לפנות חזרה מערבה על רחוב אחוזה, הרחוב הראשי של העיר, לפני שאגיע לכביש 4 בואך כפר סבא, וביצעתי פנייה שמאלה וצפונה דרך רחוב בורוכוב. אני קורא לזה שיטת "הכר את ארצך בניגוד לרצונך" - ככה יוצא לי לטייל בארץ בעל כורחי. "שמאלה, שמאלה, ימינה", זה התרגום הארוך לפניית פרסה בארצנו. יש לנו מדינה כל כך קטנה כמעט בלי פניות פרסה.
ביקורות נוספות שאולי יעניינו אותך:
תוך כדי שפניתי לרחוב בורוכוב, הבחנתי על הצד שמאלי של הרחוב במסעדה קטנה וצנועה, כזאת שלא בולטת מהחזית. הספקתי עוד לקרוא את השלט שעל הכניסה ולזהות כמה שולחנות לצד המבואה למסעדה הקטנה וזה הכול. נהגי המכוניות שהשתרכו אחריי לא הבינו למה האטתי פתאום בכניסה לרחוב, אבל למזלי מצאתי חנייה ממש ליד.
מה המקום הזה עושה כאן, שאלתי את עצמי כשהגעתי למזנון משה גבעוני. המזנון הזה הוא בעצם מסעדה משפחתית קטנה בכל קנה מידה. מיד הבנתי שגם הפעם הגעתי בטעות למקום ששמחתי להכיר.
מזנון משה גבעוני זו מסעדה שנקראת על שם האבא שפתח אותה ועכשיו מנהל אותה הבן יוסי. המקום קיים כבר למעלה מ-40 שנה ובשנים האחרונות, בגלל ההתעניינות ההולכת וגדלה בסביח, יוסי תלה שלט חדש יותר שמתאים לתקופה וכתוב בו "הסביח של גבעוני".
עוד לפני שנכנסתי הבנתי שלמקום הזה יש ניסיון של שנים רבות בהכנת סביח, אבל גם יש לו מנות נוספות בתפריט - מנות קלאסיות של המטבח העיראקי הלא כל כך מקומי ברעננה: קובה שיוסי מכין וגם קציצת ערוק, אם מתחשק לכם לשדרג את המנה. על השלט בחוץ כתוב "הסביח של גבעוני - הפיתה הטובה בעיר" - זה ישר מצא חן בעיניי.
חריף מדויק
בכניסה למסעדה הרגשתי שאני נכנס לתוך מנהרת זמן בחזרה אל שנות השמונים הרחוקות. יוסי ישב לו מאחורי הדלפק וקם לקראתי ואני הבנתי שיש פה מה לאכול. הלכתי כמובן על המנה מהשלט שבחוץ והזמנתי סביח.
הסביח הגיע בפיתה גדולה עם חצילים מטוגנים עד כדי מתוקים מדי, הביצה נשלפה הישר מהמים החמים ועברה קילוף זריז. הכל כאן במידה הנכונה ושום דבר לא מוגזם, ככה לפחות חשבתי. הסתכלתי על החריף הירוק של יוסי גבעוני ותהיתי איך הוא הצליח להכין חריף ירוק שהוא כל כך ירוק. החריף היה טעים ומדויק ואפילו לא חריף מדי.
תוך פחות משתי דקות יוסי הגיש לי מנת סביח כמו של פעם - בלי הנדסה מתקדמת ובלי תוספות יוצאות דופן. רק תגידו ליוסי מה אתם לא רוצים במנה והוא כבר ידייק אותה בשבילכם.
גם המחיר של המנה לא היה פוגעני - רק 24 שקלים לסביח בפיתה. הדלפק המבריק בניקיונו היה מרשים, כמו להיכנס אל תוך מטבח של בית כשהמסעדה היא הבית. הסועדים במקום הם תושבי האיזור ובינתיים רק הם מכירים את המסעדה ומחזקים את העובדה שהמזנון של גבעוני הוא פשוט חלק משלים בתוך תמונה של עיר בארץ, עוד חלק מהמגוון הישראלי עם הפשטות הטעימה שלו.
הסביח טעים ומשביע ואפילו הפיתה לא חייבת להיות תפוחה יתר על המידה. לפעמים זה מספיק לקבל מנה שכל חלק בה מדויק עד כדי שלמות. רק אל תגזימו עם הבקשות לגבי אף חלק במנה ותנו ליוסי להכין לכם סביח קלאסי של בית כמו שהוא יודע, למרות שבאמת החצילים היו לי מתוקים מדי. כל פעם זה מרגש אותי מחדש למצוא עוד דוכן אוכל במרכזה של עיר ולגלות מקום שפועל כבר הרבה שנים מתחת לרדאר.
