זה היה עוד יום סואן במיוחד במרכז תל אביב, כשעברתי עם המונית על הפינה של רחוב חומה ומגדל ורחוב הרכב. לפני שפניתי ימינה, קלטתי תור של לקוחות מול "אגדה של קבב". לא הייתי צריך יותר מזה — מיד העמדתי את הרכב בצורה לא חוקית אך כזו שלא מסכנת חיי אדם, כי בתל אביב חניה חוקית היא אגדה בפני עצמה. לפעמים זה נראה כאילו בקרוב נצטרך רישיון כדי לנשום, וגם אז כנראה יהיה אסור לנשוף.
1 צפייה בגלריה
תור ארוך. ״אגדה של קבב״
תור ארוך. ״אגדה של קבב״
תור ארוך. "אגדה של קבב"
(צילום: קובי קובין)
צעדתי לכיוון הדוכן, צעד נמרץ של אדם שיודע שהוא עומד לזכות במשהו טוב. בעודי מתקדם, העפתי מבט אחרון לעבר המונית שלי וביקשתי רחמים מהשמיים — משימה כזאת לא עוזבים באמצע. אולי אצליח למצוא עוד משהו לאכול במחיר ראוי בתוך העיר שבה אני גר.
אני מודע למצב הכלכלי שאליו נקלענו. לא פשוט בכלל. אבל מדהים בעיניי איך הפער בין מחירי הפלאפל למחירי הקבב הולך ומצטמצם. אם אפשר לאכול מנה גדולה ומצוינת של קבב טרי בתל אביב ב-42 שקל, אז איך פלאפליות מעזות לגבות 25 שקל למנה? אני באמת משתדל תמיד למצוא מחירים נמוכים יותר, קודם כל בשביל עצמי.
עוד אוכל רחוב:
המסעדה הייתה מלאה עד לדלפק. "מי האחרון בתור?" שאלתי, והצטרפתי בשקט. הלקוחות לפניי נראו קבועים פה. בחורה צעירה הזמינה מנה למישהו מהמשרד שלה, קראה בשמו, והמנה כבר חיכתה מוכנה. אני, לעומת זאת, רק אורח רעב לרגע אחד.
התור התקדם, והבחור על הקופה הכריז בקול: "מי רוצה לשלם?". חייכתי וחיכיתי לרגע שהוא יפנה אליי ישירות. כשהוא סוף סוף הסתכל, אמרתי: "אני רוצה שקודם תשאל אותי מה אני רוצה לאכול". הוא צחק, ואני הבנתי שפה יש אווירה טובה, אפילו עם הלחץ. אני תמיד מזכיר מראש: בלי חומוס בבקשה — קודם קבבים, אחר כך כמה שיותר בצל מטוגן. זה אולי לא קבב טורקי, אבל הפיתה מתמלאת בכמות נדיבה של קבבים גדולים ושמנים, עד למעלה.
האוכל התחיל להגיע. כרוב כבוש ברוטב עמבה, כרוב קצוץ וסחוג. ואיך אפשר בלי צ’יפס אמיתי, כזה שנחתך מתפוחי אדמה ולא עשוי מאבקה דחוסה בצורת מקלות. עפתי עליו עד כדי כך שחטפתי כמה חתיכות ישר מהדלפק, והנחתי אותן בקפידה על הפיתה.
ואז הגיעו הקבבים. לא מלוחים, רק מתובלים קלות, מרגישים את הטעם של הבשר עצמו, בדיוק כמו שצריך. כל ביס היה מפוצץ בטעם, והמנה - גדולה, משביעה ושווה כל שקל. לאכול קבב טרי, איכותי, בפיתה מלאה בכל טוב, ועוד בתל אביב, במחיר שפוי? "אגדה של קבב" לגמרי עושה את זה כמו שצריך.