באמצע אוגוסט, כשבישראל השמש עוד מכה בעוז, גיא עמרן אורז מעילים, סוודרים, ציוד חם, חכות ודייג, ויוצא בפעם ה-25 למסע שהפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלו. שבועיים בשנה הוא מקדיש לאלסקה, לארץ הקפואה, לאוקיינוס, לקרחונים הנמסים לאיטם ולדג אחד, שלא מפסיק לרתק אותו – הסלמון הפראי.
המסע שלי לאלסקה
(צילום: גיא עמרן)
עמרן הוא דייג חובב ובעליה של "אושן סטאר", מעדניית גורמה לפירות ים וקוויאר בעמק חפר. כבר שלושה עשורים שהוא חי ונושם ים, דגים, יבוא, טעמים, והוא מכיר את הסלמון לעומק. "יש משהו מדהים במחזור החיים שלו", הוא מספר. "הם נולדים בנהר, יוצאים לים, ואז אחרי שנתיים או שלוש, חוזרים בדיוק לאותו נהר שבו הם הושרצו, כדי להשריץ בעצמם. אחר כך הם מתים. זו המשימה האחרונה שלהם".
מסע של חיים – ושל מוות
בכל שנה, כשהסלמונים מתחילים לחזור אל הנהרות, מתחיל גם המופע הכי דרמטי של הטבע. "כשהם עולים בנהר, הם מאבדים את כל מאגרי השומן בגוף, צבעיהם משתנים, הגוף מתעוות מהמאמץ. הם שוחים נגד זרמים מטורפים, נלחמים במפלים. המאמץ הזה פשוט מרוקן אותם מאנרגיה".
בדיוק ברגע הזה, כשהם מותשים וחסרי כוחות, הדובים מחכים להם. "הם יודעים בדיוק איפה הסלמון נחלש. זה טרף קל בשבילם, והם מרביצים שם ארוחות. אנחנו דגים אותם עוד לפני שהם נכנסים לנהר – כשהם בשיא, עדיין באוקיינוס. קוראים לזה Ocean Run".
ומה עושים כשדוב מתקרב יותר מדי? "כל דייג נושא איתו ערכה – גז פלפל וצופר שמפחיד דובים, אבל אם הוא באמת רוצה את הדג עוזבים לו אותו. לא לוקחים סיכון. הדוב תמיד ינצח".
חמישה מינים, חמישה טעמים
אלסקה ענקית, והיא המדינה הכי גדולה בארצות הברית (פי שניים מגודלה של טקסס, המדינה השנייה הכי גדולה). כל אזור שונה, כל נהר אחר, וכל זן של סלמון מגיע בתזמון שונה. עמרן עוקב אחריהם מקרוב, עובר בין מפעלים, נוסע בטיסות פנים של שעתיים-שלוש בתוך המדינה העצומה הזו – ומדבר בהתלהבות על ההבדלים.
• קינג סלמון – הגדול, הנדיר והיוקרתי ביותר. היפנים משתגעים עליו, הוא עשיר בטעם, ויש ממנו מעט.
• סוקאי – הסלמון הכי יפה. צבעו כתום בוהק בזכות תזונה טבעית של סרטנים ואצות. מצוין נא, על גריל או מבושל.
• קוהו – דג עם עור כסוף וטעם שמזכיר את הסלמון הנורווגי. מתאים במיוחד לעישון או לסטייקים.
• צ'אם – פחות בשרני, יותר פשוט, אבל עם קוויאר מצוין. רובו מגיע לשימורים.
• פינק – הקטן והנפוץ ביותר. בשרו פחות איכותי, אבל ביצי הקוויאר שלו הן המבוקשות והטובות ביותר.
"מתחילת המאה הקודמת מייצרים באלסקה שימורי סלמון. בארץ זה פחות תפס, אבל בארה"ב זה היה חלק מתפריט הצבא, בגלל חיי המדף הארוכים".
סלמון לישראלים
"ישראלים מאוהבים בסלמון", קובע עמרן. "הוא דג בלי טעם של דג. אין לו שומניות חזקה, יש לו צבע יפה, טקסטורה שונה. הוא קרוב לעוף יותר מדג ים. ישראל נמצאת במקום השני בעולם בצריכת סלמון לנפש. זה מטורף למדינה קטנה כל כך".
רוב הסלמון שמגיע לישראל הוא נורווגי - דג שגדל בחוות, מקבל מזון מהונדס, אנטיביוטיקה ותרופות. "הוא בריא, אבל מאוד מתועש. הסלמון הפראי, לעומת זאת, חי בטבע, אוכל טבעי, שוחה חופשי במים מהצלולים בעולם. אזור האוקיינוס הצפוני, הארקטי. אין כמעט תעשייה באלסקה, וזה בא לידי ביטוי בטעם – עשיר, מרוכז, שונה לגמרי".
גם הפיקוח שם אחר: כל דייג, גם תייר, חייב ברישיון. כל ספינה מקבלת מכסה, ואם יש חריגה עוצרים את הדיג. "יש ארגון שלם שמנהל את זה, Alaska Seafood. הם מוציאים דוחות, עוקבים אחרי הזנים, עוצרים דיג כשצריך. הם גם מחייבים את כל יצרני הקוויאר להחזיר חצי מהביצים לטבע - זה מנגנון שמגן על המשאבים".
קוויאר: הזהב של הים
אחת הסיבות המרכזיות למסע של עמרן לאלסקה היא הקוויאר. "יש קוויאר אדום, שזה ביצי סלמון, ויש קוויאר שחור שמגיע מדג החדקן".
את האדום מדרגים לפי גודל, צבע וכמות נוזלים, שמלאים באומגה 3. זה מוצר יקר כי העונה קצרה, הכמות מצומצמת, וההפקה מורכבת.
"השחור, לעומת זאת, מגיע מדג שחי עד 150 שנה. פעם היו דגים אותו בים הכספי, אבל היום זה דג מוגן. הכול עבר לחוות. לוקח עשר שנים לגדל חדקן והוא מייצר קוויאר נימוח, יבש, עשיר. טעם אחר לגמרי מהאדום".
עמרן טס לאלסקה גם כדי לטעום, לדרג ולקנות קוויאר עבור הלקוחות שלו באירופה. "זה כמו יין - יש דרגות, ויש הבדלים עצומים בין ביצים".
רפטינג במים קפואים
בין הדיג לטעימות, עמרן גם מספיק ליהנות. רפטינג במים קפואים, נהרות בין קרחונים, מפגשים קרובים עם דובים, לפעמים גם עם אמהות וגורים. "אלסקה משתנה. מרגישים את ההתחממות. אני כבר לא סוחב כמו פעם בגדים חמים, לפעמים מסתובב שם עם טי-שירט. הקרחונים קטנים יותר, והדגים פחות ופחות זמינים. יש שנים שקשה מאוד להשיג אותם. שינויי האקלים משפיעים".
ועדיין, אלסקה פורחת בקיץ. הטמפרטורות נוחות, התיירות בשיאה, ויש אור עד עשר בלילה. הדייגים, גם המקומיים, זורקים חכה לפני ואחרי העבודה. כל אחד חוזר הביתה עם קרטון מלא שלל. "יש שם חברות שמנקות את הדגים, אורזות בקרח ואתה פשוט מעלה את זה לטיסה. בשדה תעופה שם כולם עם ארגזים, לא עם מזוודות".
כשהוא מספר על המסעות שלו לאלסקה, החברים מקנאים. "כל שנה מישהו אחר אומר לי, תרשום אותי לשנה הבאה. אבל אז הם רואים את המחיר ואת השעות ונעלמים. אף אחד לא באמת בא. אני מנסה להסביר שגם אחרי כל כך הרבה שנים, זו עדיין חוויה מטורפת. כשעומדים על שפת הנהר רואים את הסלמונים מזנקים שוב ושוב, מתעקשים להמשיך קדימה למרות הזרם. לפעמים הם נופלים, לפעמים מצליחים לעבור, אבל אף אחד מהם לא מוותר. זו אולי תזכורת לכך שגם אנחנו, בני האדם, קצת כמו הסלמון הפראי – נולדים במקום אחד, יוצאים למסעות רחוקים, נלחמים בזרמים, מנסים להגיע גבוה יותר למקום בטוח יותר.
וכמו הסלמון, גם אנחנו שורפים אנרגיות על המאמץ העיקש, גם אנחנו מתעייפים בדרך, אבל ממשיכים לשחות קדימה במעלה הנהר הקשוח. ואלסקה, עם הקרחונים, הדובים והמים הקפואים היא התזכורת הכי חזקה לזה שהחיים הם מסע. מסע קשה, לפעמים אכזרי, אבל גם יפהפה, מרגש ומלא טעם".
