מודיעין היא עיר של משפחות, קניונים ושגרה, וגם הבאזז הקולינרי שהחל להתעורר בה לאחרונה רחוק מזה של תל-אביב, למשל. אבל דווקא שם נולדה אחת מרשתות הפיצה המסקרנות, שזוכות להצלחה גדולה אצל הקהל הרחב ומעוררת עניין בקרב קהילת הפודיז - פיצה איקס.
היום הרשת מונה חמישה סניפים, האחרון נפתח עכשיו בשוק מחנה יהודה בירושלים, אבל הכל התחיל בכלל בדירת מגורים, בין שולחן אוכל שהפך למשטח עבודה לבין תנורים ביתיים שעבדו שעות נוספות. בשורה התחתונה, פיצה איקס היא סיפור על יזמות, על תשוקה ועל רעב. היא סיפור על רומנטיקה של אוכל, על אובססיה כמעט מדעית לבצק, ועל זוג בני 30 שהקימו עסק בן חמישה סניפים מכלום ושום דבר.
"חיים על פיצה"
כשהעולם עצר בסגר השני של הקורונה, עומר סימון (30) לא עצר. הוא ואשתו צ'לסי דיין (29), היום הורים לשתיים, גרו אז בדירה צנועה במודיעין. לעומר הייתה קריירה בכדור יד והוא היה שחקן בליגת-העל, צ'לסי הייתה מאפרת ומשפיענית רשת. לפני שהפיצה נכנסה לחייהם, השגרה שלהם נראתה אחרת לגמרי. שנים הם חיו על מזוודות, בין יעדים אקזוטיים בעולם לבין שיווק דיגיטלי, עד שיום אחד מצאו עצמם בסגר.
"חיינו חצי שנה על כדור יד וחצי שנה על שיווק דיגיטלי", מספר עומר. "הייתה לי אז סוכנות שיווק, עבדתי עם עורכות תוכן ולייף סטייל וטיילנו בלי סוף בעולם, היינו בערך ב-40 מדינות יחד, עד שבאה הקורונה וטרפה את הקלפים". כמו בהרבה סיפורי קורונה, גם כאן היה רגע של ואקום וצריך היה להמציא עולם חדש. עולם האירועים קרס, הליגות הוקפאו ומשחקי כדור יד בוטלו. ההתחלה הייתה פיצה מהבית שאף אחד לא ידע מאיפה היא יוצאת. נקודת האיסוף הייתה תחנת אוטובוס במרחק 50 מטר מביתם של בני הזוג.
"בקורונה הכול היה סגור, מודיעין זה לא תל אביב, וגם ככה אין פה מבחר מטורף", מספר עומר. "מצאנו את עצמנו רעבים ולא היה מה לאכול. תמיד אהבנו לארח ולהכין פיצות בבית לחברים. זה היה תחביב. היום אנחנו אוכלים פיצה כל יום. אני אוכל 40-50 מגשים בחודש, אנחנו חיים על פיצה".
צ'לסי זוכרת היטב את הרגע שהכול קרה: "הייתי בחו"ל עם אבא שלי. כל החתונות בוטלו ונשארתי בלי עבודה. ביום שנחתתי בבולגריה עומר נכנס לסגר בכדור יד. התקשרתי לשאול מה נשמע והוא אמר לי: 'אני לא יכול לדבר, אני פותח פיצרייה'. חשבתי שהוא השתגע. יומיים אחר כך הוא אמר שהוא עושה השקה. יומיים אחר כך הוא הודיע לי שהוא קונה תנורים במקום התנורים שהיו לנו בבית. חזרתי הביתה וראיתי ששולחן האוכל הפך למשטח הכנת פיצה".
אבל ההתחלה מהבית הייתה כאוטית. לא הכול עבד חלק והפיצות הראשונות נראו כמו ניסוי. "בהתחלה זה היה גרוע", מודה עומר. "הכנתי מחמצת נוראית, הכול היה קטסטרופלי. הייתי הטבח, הטלפונים והשליח. אחי ואני עשינו את המשלוחים. עשרה חודשים עבדנו ככה מהבית". הרעיון היה פיצה נפוליטנית אבל כזאת שמדברת עברית, מעין גרסה מקומית ייחודית עם תוספות מושחתות ושלל טעמים בפה. שליחים, טלפונים, גבינות וקמח - הכול עבר דרך הסלון והמטבח.
השקעה של 120 אלף שקל
מה שהתחיל כאוכל לחברים, הפך מהר מאוד לעסק של ממש: את המסעדה הראשונה שלהם הם פתחו במרכז מסחרי מיתולוגי נטוש ומוזנח במודיעין, מקום שכולם המליצו להם להתרחק ממנו ככל האפשר. התקציב היה נמוך באופן משמעותי מכל מה שאפשר לדמיין – 120 אלף שקל.
"אנשים אמרו לי: 'זה מרכז של הומלסים, אל תתקרב. אף אחד לא מגיע לפה'", מספר עומר. "למעלה גרו נרקומנים, לא הייתה תאורה. אנחנו הגענו והשקענו בתאורה, ניקינו, שמנו גרילנדות והארנו את המקום, הכול השתנה. היום זה אחד הלוקיישנים החזקים בעיר. זה הבית של הצעירים במודיעין. יש לנו 100 מקומות ישיבה, והתור מתארך".
משם הדרך לעוד סניפים הייתה סלולה וההתרחבות האמיתית של הזוג הצעיר התחילה: סניף במרכז תל אביב ברחוב דיזנגוף, עוד אחד במרכז העניינים בנחלת בנימין פינת רוטשילד, עוד סניף במרכז ראשון לציון והחמישי שנפתח לפני המלחמה בתוך שוק מחנה יהודה. פריים לוקיישנ'ס על מלא. פיצה איקס היא כבר מזמן לא סוד מחתרתי. היום מדובר על חמישה מקומות, כל אחד עם אופי, כולם עם אותו בצק. "אני לא אוהב לקרוא לזה רשת", אומר עומר, "אני מעדיף 'קבוצה', אנחנו משתדלים שכל סניף יהיה טיפה שונה".
בתור ילד הפיצה הייתה עושה לו צרבת, אז את הבצק המיוחד שלו הם עושים בלי שמן ובלי סוכר בכלל. הבצק, מבחינתם, הוא לב המוצר, בסיס נפוליטני מושקע, ומעליו פיוז'ן ישראלי מושחת. "לקחנו בצק נפוליטני ועשינו עליו תוספות כמו שישראלים אוהבים", אומר עומר. "ריבת בצל, ריבת בייקון, ריבת פפרוני, פסטו בזיליקום, דבש צ'ילי. הכול בעבודת יד. יש לנו פיצות עם כמות תוספות בלתי נתפסת, ויש גם פשטות. אנחנו לא עוטפים את זה בצורה מחייבת. זה מקומות לבוא אליהם בכפכפים".
ולמה פיצה?
"אין בישראל רשת פיצרייה חדשנית משפחתית שפרצה חזק. יש רשתות בינלאומיות ויש גם את פרגו הכשרה. הרגשתי שמישהו צריך לקחת את הפיצה ולעשות ממנה משהו חדש. בכל שוק בעולם יש פיצה נפוליטנית במחיר טוב ונגיש".
מה זה נגיש?
"אני אוהב לצאת מהבית וללכת למקום שלא יכאב לי בכיס. אנחנו פודי'ס ואוכלים הרבה במסעדות. אנחנו נותנים ווליו פור מאני. יש לנו מסלול 'אכול כפי יכולתך' בכל יום ראשון במחיר 89 שקל לטעימות של עד 15 פיצות. זה לא רווחי לנו, אבל זה מביא אנשים, וכולם נהנים".
אז מתי כן מרוויחים?
"אני חולה על מספרים, אני מכמת הכול. מסעדנות זה עולם תובעני, ואם זה לא כלכלי אז אתה קובר את עצמך. הצלחתי לפתח נוסחה שבה אנחנו נגישים במחיר וגם רווחיים. יש לנו משוואה מדויקת".
מכדור יד לכדור בצק
פתיחת הסניף הראשון שלהם עלתה 120 אלף שקל, כאמור, לפני למעלה מעשור, אבל הסניפים הבאים היו כבר סיפור אחר לגמרי. בסניף בנחלת בנימין, למשל, השקיעו יותר ממיליון שקל. בניגוד ללא מעט סיפורי הצלחה קולינריים, אין כאן שף מפורסם ואין קונספט מתוחכם. אבל רומנטיקה לא מחזיקה מסעדה ובשביל זה צריך מספרים. כלכלה של אוכל.
חשבת למכור זיכיונות?
"אנחנו לא מוכרים זכיינות, אבל יש לנו שותפים. הסניף במודיעין שייך רק לנו, ושאר הסניפים עם ארבעה שותפים, שכל אחד מהם התחיל כעובדים. חלקם חברי ילדות שלי".
עומר, שהיה שחקן כדור-יד מקצועי מגיל 12, שיחק עד לפני חצי שנה בבאר שבע. "אי אפשר להתייחס לזה כעבודה ראשית בישראל", הוא אומר. כשהגיעו הסניף הרביעי והילדה השנייה, הוא החליף סופית את הכדור יד בכדור בצק.
"רוב הפיצריות סוגרות מוקדם, אנחנו פתוחים עד השעות הקטנות", הוא מסביר. "אני אוהב לשבת בפיצה בלילה בשביל לשמוע תגובות של לקוחות. לא מזמן שמעתי מישהו אומר: 'אני לא מאמין שבשתיים בלילה אכלתי את הפיצה הכי טובה בחיים'".
הקונספט הלא-כשר עובד גם מחוץ למרכז?
"לרגע לא התלבטתי בנוגע לזה. אי אפשר להגשים חלום כזה כמו שהיה לי אם עושים משהו כשר. זה חייב להיות לא כשר. קיבלתי החלטות מהירות, מבוססות תשוקה. החלום הלא-כלכלי שלי זה לקבל מישלן על פיצה. המקום החדש בשוק מחנה יהודה הוא רמה אחת לפני מישלן".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.03.26
