צפו: אחד החקלאים האחרונים שנשארו ברשפון וההיסטריה סביב הדלעת
(צילום : ירון שרון , עריכה: דפנה פלד)
משה תלם מרשפון כמעט בן 80, אבל הוא לא נותן לגיל להפריע לו לעלות כל בוקר על הטרקטור ולעבוד את האדמה. הוא נולד ברשפון, גדל שם והוא גם אחד מהחקלאים האחרונים שנשארו במושב.
כבר 50 שנה שהוא מגדל דלעת. יש לו אוסף מרשים של עשרות סוגי דלועים, כולל זנים ייחודיים לו, שלא תוכלו למצוא בשום מקום אחר: דלעת תאילנדית, דלעת יפנית, דלעת ספגטי, דלעת כפתורים, דלעת בקבוקים, דלעת מנומרת, דלעת אקזוטית - והרשימה עוד ארוכה. היום יש לו 20 דונם של סוגי דלעת שונים, רובם זנים מיוחדים שהוא מפתח בעצמו.
- לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים באוכל - הצטרפו לעמוד האינסטגרם שלנו
"עכשיו הבעיה שלנו היא שאין מסעדות, אין גני אירועים ואין בתי מלון. החלקאים על הקרשים, ומדינת ישראל לא יודעת לדאוג לאנשים שעושים את האוכל", הוא אומר. "כולם חושבים שרשפון זו מעצמה כלכלית, אבל אני נולדתי פה ואני זוכר שהאנגלים היו כאן, זוכר שמסביב היה חולות, היינו מוקפים בערבים ומשק עלה 100 לירות", הוא נזכר, "היה מסוכן כאן והיינו ישנים עם נבוט ליד הראש. גרנו בבית של חדר וחצי, החיים היו קשים ולא היה מה לאכול. אבל היה לנו מזל שהיו לנו שתי עיזים, עשר תרנגולות ואמא ואבא שלי היו מגדלים ירקות. אבא רכב על חמורה כי לא היה לא טרקטור ולא אוטו".
אתה גאה להיות חקלאי?
"אני גאה, אבל אני לא רוצה שהילדים שלי ימשיכו את דרכי. לדעתי בעוד 15-10 שנה לא יהיה מי שיגדל לכם אוכל כי אין דור המשך - אם במושב של 100 חקלאים יש דור המשך רק לשלושה חקלאים, זה כבר אומר הכל".
איך בוחרים דלעת טובה? זה כמו אבטיח, צריך לדפוק עליה?
"לא צריך שום דבר. צריך להיות מומחה ולהבין בזה. כשאת קונה בסופר דלעת טריפוליטאית שנמכרת בחתיכות, צריך לוודא שהיא בצבע כתום ולא צהוב. כשהיא כתומה יש בה יותר סוכרים והיא יותר טעימה, וכשהיא צהובה היא תפלה".
מהמארב של הסורים להורה
כשהיה חייל צעיר, הוא נקלע למארב של סורים. קראו לזה מבצע תאופיק (מבצע חרגול) והוא איבד שם שלושה חברים שנהרגו ממש לידו. "הלכתי על הגבול, ירד גשם והכל היה מלא בוץ", הוא נזכר. "חשבתי לעצמי שבגלל שנשארתי שם לבד במילא הם יהרגו אותי, אז שכבתי מאחורי אבן בזלת, וחיכיתי. נתתי לסורים להתקדם עד מרחק של 25 מטר ממני, הוצאתי את הנצרה, הקפצתי את המנוף, צעקתי בלב '1,2,3, אלוהים תיקח אותם', וזרקתי את הרימון. היה לי מזל שהוא התפוצץ באוויר והשכבתי ככה 20-15 סורים. הם ברחו ואני נסוגתי ונפצעתי ביד, בראש ובשתי הרגליים. נפלתי לערוץ של הבניאס, ופגז ללא רתע פצע אותי". עד היום הוא נושא איתו צלקות בגוף מאותה תקרית, וגם שלוש אצבעות שלא מתפקדות.
אבל עם כל האהבה של תלם לדלועים, יש לו עוד משהו שהוא אוהב לא פחות מדלעת - לרקוד ולהרקיד. תלם כוריאוגרף כבר 55 שנה - הוא הרקיד אנשים בארץ ובעולם, וחיבר 80 ריקודים שונים שבנויים על פולקלור ישראלי. "השאיפה שלי, גם בחקלאות וגם בריקוד, זה להביא את אהבת ארץ ישראל לנפשות הקטנות והגדולות". את התקליט הראשון הוא הוציא בשנת 79' ברפת בקיבוץ העוגן. מאז הוציא כמה דיסקים ועוד שני תקליטים. בסופו של דבר, השירים, המוזיקה והריקודים מתחברים אצלו לעבודת אדמה ולאהבת המדינה.
אתה חושב לפרוש ולצאת לפנסיה?
"לפני שלוש שנים החלטתי להפסיק ולא עבדתי חודשיים-שלושה והרגשתי שאני פשוט מתנוון, גם השמנתי בשישה קילו. הראש והגוף צריכים להמשיך לעבוד, אז חזרתי. אני כל יום קם בבוקר, הולך לשדה וחי חיים צנועים. הבעיה של הצעירים היום זה שהם מרוויחים שקל ושורפים שקל עשרים, ואחר כך האוברדראפט הורג אותם. הגענו עכשיו לקורונה, ומי שלא ידע לחסוך לא ישרוד".
