עוגת השמרים של מאפיית ברדס הישראלית נבחרה על ידי מגזין ה"ניו יורק טיימס" לרשימת "25 המאפים שחייבים לטעום בניו יורק", והוכתרה כסיבה ל"רנסאנס של הבבקה" כיום בערים כמו ניו יורק ופריז. לפי העיתון, הבבקה של מאפיית לחמים – עוגת שמרים חמאתית, רכה וממולאת בשוקולד ובנוטלה – סימנה רגע מכונן בעולם האפייה הניו־יורקי. "הבבקה, קראנצ׳ית בקצוות, קפיצית ואוחזת במילוי נוזלי של שוקולד ונוטלה, הייתה התגלות", נכתב בטיימס.
ברדס החלה כמיזם האמריקאי של אורי שפט, הבעלים של מאפיית לחמים - אך בהמשך הוא עזב. בפאנל השופטים של המגזין תיארו כיצד עד לאותה נחיתה רכה של הבבקה של ברדס בעיר, נמכרו בבקות נאמנות למתכון המקורי שהביאו עימן קהילות יהודיות ממזרח אירופה: עוגות שמרים רכות, צפופות וכבדות, שנאפו עם שמן במקום חמאה כדי לשמור על כשרות פרווה. לעומתן, הבבקה הישראלית יוצרה מבצק למינציה עשיר בחמאה, בסגנון הדניש והקרואסון, שפיתח שפט עוד במאפייה הראשונה שלו בתל אביב. לפני שהמגזין הכתיר אותה כ"הבבקה הטובה בעיר", נמכרו במקום עשרות בודדות ביום – אך לאחר הפרסום העוגות נמכרו לעיתים ביותר מאלף יחידות ביום. גדי פלג, השותף והמייסד של הרשת שמונה היום כבר שישה סניפים ברחבי העיר, מגדיר את העסק שלו כ"הבית שבבקה בנתה".
השופטים כללו כמה מהאופים הבולטים בעיר ובארצות הברית בכלל, בהם מליסה וולר – בעלת המאפייה Bub’s, כריסטינה טוסי – מייסדת רשת הקונדיטוריות Milk Bar, ולורן טראן – השף־קונדיטורית מאחורי מאפיית Bánh by Lauren בצ׳יינהטאון. השלוש ציינו כי לחמים "הציתה מחדש את מגמת הבבקה" ואף את "השימוש בבצקי למינציה בדרכים חדשות". טוסי הוסיפה כי המאפייה "שברה את כללי המשחק לגבי כמה שוקולד אפשר לדחוף לבבקה אחת".
הרנסאנס הזה, כתבו בטיימס, הוביל לשיטפון של גרסאות חדשות בבתי מאפה ברחבי העיר – חלקן מתוקות, אחרות מלוחות (פסטו ריקוטה, טפנד זיתים ואנשובי), חלקן סתם מסוכנות כמו פרעצל בבקה. הוא החזיר למרכז הבמה מאפה שנולד לפני כמאתיים שנה בקהילות היהודיות של פולין ואוקראינה. במקור שימשה הבבקה דרך יצירתית לנצל שאריות בצק חלה, כשאליו נגללו ריבה או קינמון ונאפו כלחם מתוק לשבת. רק באמצע המאה העשרים נוספה השוקולד, תחילה בארצות הברית. עם השנים הפכה הבבקה היהודית לנפוצה בארצות הברית ובישראל, כשבגרסתה הישראלית – עוגת שמרים חמאתית ומלופפת – היא מכונה עוגת שמרים ומוגשת כמעט בכל מאפייה מקומית.
מלבד הבבקה של לחמים, הרשימה של ה"ניו יורק טיימס" כוללת עוד כמה מאפים בעלי שורשים יהודיים מובהקים. ביניהם עוגת הגבינה של Agi's Counter בברוקלין, שנולדה מהשראת מתכון יהודי־הונגרי עתיק של סבתו של השף ג’רמי סלמון, ניצולת שואה; כיסוני הקניש הזעירים של Elbow Bread בלואר איסט סייד, במילוי תפוח אדמה, כרוב חמוץ ושמיר – מחווה מודרנית למאפה שנולד בעגלות הרחוב של מהגרים יהודים בראשית המאה העשרים; וסופגניית החנוכה המוארכת של Fan-Fan Doughnuts, יצירתה של הקונדיטורית היהודייה־מקסיקנית פאני גרסון, שממלאת אותה בקרם גבינת שמנת, מצפה בזיגוג גויאבה ומפזרת מעל פירורי עוגיות אגוזים.
את הרשימה יזם הטיימס, בהשראת "הרנסאנס של מאפים" שמתחולל כעת בעיר – תקופה שבה נדמה שכל תור ארוך שמשתרך ברחוב, מסתיים איכשהו בוויטרינה עמוסת מאפים. ה-Cronut, למתעניינים – אותו מאפה היברידי של קרואסון ודונאט שהצית עידן חדש של מאפים לאינסטגרם – לא נכלל ברשימה. אף שהשפעתו ניכרת גם ברשת וגם מחוצה לה, "הוא כבר זכה למספיק חגיגות", הסבירו חברי הפאנל, שביקשו להאיר דווקא את רוח הניסוי והחדשנות שהתפתחה מאז ימי המגפה, כששפים מובטלים רבים החלו למכור מאפים חדשניים דרך משלוחים ופופ־אפים זמניים.
