נתחיל בשורה התחתונה: בלב גבעתיים, לא רחוק מהסביח של עובד, ממש בצנטרום, שוכן בית אוכל צנוע ובו ברנש בן 25 שמבשל כמו מאמא טריפוליטאית אמיתית. הכירו את אשת חיל, מסעדה קטנטנה שמאוד קל לפספס ברחוב שינקין בגבעתיים.
השלט הבהיר שתלוי על הקיר הבהיר, מייצר תחושת הסוואה ונדרש מאמץ באיתור המקום. מי שהכיר לנו את הפנינה הוא חבר קרוב שבצרור שלו תמצאו את מפתחות העיר גבעתיים. הוא אדם שאתם מכירים היטב, עבר דבר או שניים, והאחרון שיגלה התרגשות מופרזת מדברים. כל נתוני הפתיחה הללו לא מנעו ממנו להכריז "אין ולא היה כזה בעיר שלנו".
אז כן, מגמת ההתפתחות של מה שבעבר כונה פרבר מנומנם של תל אביב, ממשיכה. והפעם, בית אוכל חדש שמביא לעיר בשורה. זהו מקום קטן עם כמה שולחנות בחוץ, שני שולחנות בר בפנים, מטבח אחורי לא גדול במיוחד ודיספליי מרשים שעליו מונחים מדי יום בין שבעה לעשרה סירי תבשילים טריפולטאיים אותנטיים, עם כמה תוספות צנועות. מאחורי הדלפק ניצב הבחור הצעיר, אושר ג'נח שמו, שעונה בגאווה "אני" לשאלה "מי מעמיד את כל הסירים האלו?", ואז מוסיף: "ישבתי על כל המתכונים עם אמא שלי, וביצעתי ימים ארוכים של למידה והתנסות, עכשיו אני מרוצה מהתוצאה".
תודו שזה מסקרן ואפילו מרגש. העברת ידע, תרבות וטעמים מדור לדור - בשביל שימור מורשת אבות. או אמהות, במקרה הזה. כדי לאמת את כישוריו של ג'נח, הוא הזמין אותי אל המטבח האחורי כדי להשלים את תהליך הכנת הקוסקוס בידיו. אחרי בישול בסיר האידוי, הוא מעביר את הסולת אל המסננת הענקית והאותנטית ובתנועות יד הכי אמינות שיש, תוך תיפוף קל, הוא מייצר את הקוסקוס. רק צמידי זהב של סבתות שמתחככים בעצמם ובמסננת ויוצרים את מוזיקת הקוסקוס היו חסרים שם, אבל לא נורא. הקוסקוס נראה אש וענני כנדרש.
תבשיל הזהב
הבחירה מה לאכול מורכבת. מבט אל הסירים מעורר גירוי אדיר וחשק לטעום מהכול. באיזו מהטבחות תתנסו? מפרום תפוח אדמה או חציל? אולי ממולאים? גם תבשיל הבשר נראה טוב, שלא לדבר על כרעי העוף הצלויות ואולי בכלל דגים? במקרה הזה לתושבי האזור שיכולים לחזור, או למי שיכול להזמין מהמקום על בסיס קבוע, יש יתרון. אורח מזדמן ימצא את עצמו בהתלבטות גדולה. נקווה שאולי עד שנכתבות שורות אלו, תינתן במקום האפשרות להתנסות בארוחת טעימות שכוללת קצת מהכול, תאמינו לי שזה שווה.
הפורמט די פשוט, במחיר המנה (62 שקל), שיכולה להיות מורכבת משני חצאי מנות, מקבלים תוספת של קוסקוס או אורז לבן. לצד המנה תקבלו גם מסייר (כרוב, גזר ופלפל חריף כבושים עדינות) וצ'ירשי (ממרח דלעת וכרווייה) שמתלווה לכל סעודת קוסקוס יהודית אמיתית בצפון אפריקה.
לא התאפקנו וניצלנו את הארוחה הזוגית כדי להתנסות בכמה שיותר מהתבשילים. לשולחן הגיעו המסייר והצ'ירשי יחד עם באגט חם וטרי, לצד שורה של מתבלים. היו שם פלפל צ'ומה עזת טעם ועוקצנית, טחינה עדינה, לימון כבוש וממרח פלפלים חריפים ושום. כולם טובים ומעוררים את החיך לקראת העומד לנחות על השולחן.
פקיילה, או הטבחה בסלק, היא מנה מהוללת שלא כל יד מבשלת מצליחה לעמוד בדרישות שלה. ג'נח הרים טבחה שסבתא הייתה גאה בה
ראשונה הייתה הכמוניה - תבשיל בשר, שעועית ותפוח אדמה ברוטב אדמדם עמוס בכמון. בגזרת המפרומים, הקציצות העטופות בירק, יש שתי אופציות: חציל ותפוחי אדמה. עיסת הבשר הייתה מתובלת במידה וטעימה. תפוח האדמה צלח את המבחן העיקרי שלו, הרכות, שאפשרה למזלג להינעץ בו בקלילות ולהתכווננן הישר אל הפה. מפרום חציל הוא מנה פחות פופולרית במסעדות מהסוג הזה, ולא ברור למה. פרוסות עבות שטוגנו נהדר שילבו את הטעמים העמוקים של בשר על בשר. פשוט כיף. מנה נוספת מהז'אנר הזה היא הכעבר, שהיא בעצם מפרום מפורק. קציצה גדולה מאוד של בשר ברוטב אלגנטי של חצילים ותפוחי אדמה. כן, זה טוב כמו שזה נשמע ונקרא.
בעיניי המנה הטובה מכולם בגזרה הקלאסית הייתה, איך לא, הפקיילה, או הטבחה בסלק. תבשיל הזהב השחור עשוי מתמצית אדירה של מנגולד ותבשיל כהה של בשר, שעועית לבנה ותפוחי אדמה. זו מנה מהוללת שלא כל יד מבשלת מצליחה לעמוד בדרישות שלה. ג'נח הרים טבחה שסבתא הייתה גאה בה.
על פי רוב, ככה זה אצלנו, קציצות דגים לא יהיו האופציה הראשונה כשיש כוכבים כמו אלו שצוינו קודם, ועדיין, היה לנו חשוב להתנסות - והן היו מעולות. אמנם דג טחון ולא קצוץ, תנאי משמעותי, אבל התרכובת הסופית של הקציצה הייתה מאוזנת להפליא עם טעמים מעולים ובעיקר מרקם אוורירי מענג. הדגים בושלו ברוטב אדמדם עם חומוסים, פלפל ירוק ומעט לימון. טיל.
ביקורות נוספות:
אם ירצה המקום להתפתח עוד, יהיה נכון עבורו לשקול גם צ'יפסר וטיגונים. צ'יפס, שניצלים וגם סיגרים או ביסטיל מסורתי. בינתיים מסתפקים בתבשילים, ואליהם מצטרפת שקשוקה (30 שקל) שגם אותה ביקשנו לטעום, וטוב שכך. מחבת לוהטת, ביצים עשויות מעולה ובעלות חלמון נוזלי אדיר שוחות ברוטב עגבניות רווי פלפל צ'ומה חמצמצה ופיקנטית. באמת שאין מה לומר, זה היה פשוט וטעים.
איזה כיף זה להיחשף למקום כמו אשת חיל. זו תוספת נכונה לאזור שאיננו רווי במקומות מהסוג הזה, עם סיפור אנושי תרבותי מהמם של אדם צעיר שעושה כזה כבוד לאוכל ולמסורות עדתיות הולכות ונעלמות. עם זאת, שני אויבים היו לארוחה. הראשון הוא מה להזמין, והשני הוא השובע. האוכל היה כל כך טעים שרק רצינו ליהנות ממנו עוד קצת. מילא, אנחנו עוד נשוב. בכל רגע שנפנטז על ארוחת צהריים טריפולטאית חמה ומנחמת, אשת חיל בגבעתיים תחקק אצלנו כאחת מהיציאות והתגליות המקסימות של תקופת האוכל האחרונה. המשך כך, ילד. בתיאבון.
