"הכלי המרכזי הוא נוכחות מלאה וקשב עמוק". ענבל ליבר"הכלי המרכזי הוא נוכחות מלאה וקשב עמוק". ענבל ליבר
"הכלי המרכזי הוא נוכחות מלאה וקשב עמוק". ענבל ליבר
( צילום: אלעד גרשגורן)
"ככל שנחזק את הצד הרוחני של האדם - נחזק גם את הגוף", אומר מייק שולץ, מנהל מערך הליווי הרוחני בבית החולים רמב"ם. "הרצון הוא להתייחס ולטפל בצורה הוליסטית, בכל החלקים של האדם - בגוף, בנפש וברוח - שמשפיעים זה על זה. רוחניות היא חיבורים. חיבור לעצמנו, לסביבה, למשהו גדול מאיתנו. וזה תקף גם למצבים שאנחנו חולים".
מייק שולץ, בן 41, הוא רב בהכשרתו המתגורר במצפה נטופה. בימים של שגרה שולץ דואג למלווים רוחניים עבור מטופלים בבית החולים רמב"ם. אלא שבחודשים האחרונים, מאז שנגיף הקורונה החל מתפשט ברחבי הארץ, שולץ עובד במחלקת "כתר" - המחלקה התת-קרקעית של הקורונה בבית החולים.
"מי שמגיע לכאן מגיע בבהלה", הוא אומר. "אלה אנשים שעד לפני שבוע החיים שלהם היו רגילים ופתאום הם במקום הכי מפחיד שכל השנה כולנו בורחים ממנו. ועכשיו לא רק שהוא נדבק, הוא גם במצב קשה. החרדה מאוד גדולה. אנשים חוששים שבעוד כמה ימים המצב שלהם יידרדר והם יעברו הנשמה שאולי לא יתעוררו ממנה. המנעד בין המחשבה שעוד מעט אני משתחרר לבין אולי אהיה מונשם ומורדם - גדול כל כך. זה מעורר המון פחדים בנוסף לבדידות. הרבה ימים את עם מסכה, את לא רואה את הפנים של הצוות המקצועי, כי כולם ממוגנים, ותחושת הבדידות מאוד חזקה".
איך עוזרים להם עם ליווי רוחני? "תקווה היא דבר מאוד עוצמתי. רוב המפגשים אשאל את המטופלים מה התקווה שלהם, מה הם מאחלים לעצמם. ברגע שהאדם מוצא את התקווה בתוכו, ומבטא אותה במילים, זה כבר מחזק אותו. היה גבר שנדבק בקורונה יחד עם הרבה מבני המשפחה שלו. הדבר שהכי העיק עליו היה החשש מפני מה שיקרה לאבא שלו. הוא בן מאוד מסור, בשנים האחרונות המצב של האב מידרדר ועכשיו הוא גם חולה קורונה. הוא חשש איך יוכל להמשיך לעזור לו".
מייק שולץמייק שולץ
מייק שולץ
(צילום: אלעד גרשגורן)
אז מה עשית? "דיברנו, שאלתי אותו מה יכול לעזור לו להחזיק מעמד. הוא דיבר על האהבה של המשפחה שלו ועל האמונה שלו. שמאז האשפוז הוא מנהל דיאלוג עם אלוהים, דיאלוג שלא היה לו בעבר. הוא אמנם היה מוסלמי-דתי, אבל לא מאוד אדוק, וכאן הוא מצא את עצמו קרוב יותר לאלוהים. ומכאן הוא הצליח לראות את הצעדים קדימה, איך להתקדם מכאן".
מטופל אחר שפגש שולץ היה ממש נסער ושולץ הרגיע אותו בחיבור הבין-אישי והחברתי. "היה לו אשפוז יחסית ממושך", הוא מספר. "ניסיתי להבין למה הוא נסער, והבנתי שכדי להרגיע אותו כדאי לדבר על מה שחשוב לו. הוא דיבר על האהבה שאנשים נותנים אחד לשני. מאוד הרשים אותו המקום שבו יהודים וערבים עובדים יחד, מאושפזים יחד, שאין שום הבדל. זאת הייתה חוויה ממש חזקה. הוא אמר 'כולנו סובלים אותו הדבר - כולנו כאן יחד'".

חלק טבעי של האדם

במערך הליווי הרוחני שמנהל שולץ עובדים גברים ונשים מרקע מקצועי שונה. בקבוצה שעוברת הכשרה כעת יש רופאה, עובדת סוציאלית, אחות וגם עורכת דין. הייתה מטפלת באמנות ואנשים שהגיעו מניהול. "אלה אנשים עם בשלות אישית, לא בני עשרים אלא בדרך כלל בני 50-40 שעברו דברים בחיים", שולץ מסביר. "הם אנשים עם עולם רוחני עשיר משל עצמם וכך הם יכולים להכיר תוכן של עולמות הרוח השונים ולתת למטופלים כלים להתמודד עם הקשיים".
כיום פועלים בבית החולים רמב"ם שישה אנשי צוות - מלווים רוחניים מוסמכים - ובימים אלה מסתיימת הכשרה מקצועית של עוד עשרה. כך שהשירות יינתן כמעט בכל מחלקות בית החולים. הם יושבים עם המטופלים ומאפשרים להם להתמודד עם הבדידות, עם בשורות קשות, עם טלטלה מאוד גדולה.
"אנחנו מנסים לפני הכל להכיר את המטופל ולדעת מיהו מעבר למחלה שלו", אומר שולץ. "נצטרף למקום שבו הוא נמצא, שלא יהיה שם לבד, ומשם ננסה לשמוע מה המצוקה הרוחנית שלו ואיזה משאבים פנימיים יש לו. נדבר איתו על הערכים המובילים שלו ונסייע לו להמשיך את החיים בצורה נכונה, למרות המגבלה הבריאותית".
ענבל ליבר, בת 30, משפטנית, עוסקת בליווי רוחני בפגייה ובטיפול נמרץ יילודים. "הרוחניות היא חלק טבעי ואינטגרלי של האדם", אומרת ליבר. "מחקרים הראו שהרוחניות היא אחת מאבני היסוד שלנו. כמו שיש לנו רגשות או טמפרמנט, או חושים פיזיים, אנחנו מחווטים מבחינה ביולוגית ליצירת קשרים רוחניים. הרוחניות יכולה לבוא לידי ביטוי בדת, אבל גם לאתאיסטים יש עולם רוחני".
ענבל ליברענבל ליבר
ענבל ליבר
(צילום: אלעד גרשגורן)
כיצד באה לידי ביטוי הרוחניות בפגייה? "כל חוויית ההיריון והלידה היא חוויה רוחנית לפני שהיא חוויה רפואית. נס הבריאה, הענקת חיים, יש בחוויה תחושה של משהו מעבר לעצמי. יש פה כוח של חיים ולצד זה גם שבריריות. בהיריון רגיל שאין בו סיבוכים ההיקשרות היא חלק טבעי ונורמלי. אנחנו רואים תמונות תלת-ממד של התינוק עוד בזמן שהוא ברחם, שומעים את הדופק שלו, חולמים על העתיד שלו. תינוק שנולד פג, ויש כאלה שנולדים בשבוע 23 או במשקל 500 גרם ומעלה, או תינוקות שנולדים עם מומים או מחלות גנטיות, עם צרכים מיוחדים - כל הציפיות והחלומות שההורים בונים מתנפצות".
והליווי הרוחני עוזר להם לעבור את הרגעים האלה? "כן. הרבה הורים מרגישים שלצד החיים יש סכנת מוות שאופפת את המצב. הליווי הרוחני בא לספק את הצרכים הרוחניים של ההורה ברגעים האלה, לעזור לו להסתגל. הרוחניות היא עוגן לעיבוד החוויה. להורים שנולד להם פג אין את תשעת החודשים להסתגל להורות, להיקשר לתינוק, אין את החוויה השלמה. יש המון שאלות של מסוגלות. התינוק לא תמיד נראה כמו תינוק. יש הורים שממש חוששים לראות את התינוק כל כך קטן ושברירי. כל הטיפול הבסיסי שמגיע בטבעיות לא מגיע. יש המון אובדנים קטנים כגדולים להתמודד איתם. יש המון הלם, פחד, חוסר ודאות ובדידות. הליווי הרוחני מאפשר יצירת מרחב שמותאם להורים. הכלי המרכזי הוא נוכחות מלאה וקשב עמוק. המלווה הרוחני יודע לעשות הבניה של המשמעות".
מה יכולה להיות משמעות? "הייתה אמא שילדה פגית בשבוע מאוד מוקדם, והיה לה ילד גדול עם צרכים מיוחדים. עלתה השאלה 'למה דווקא לי'. שאלתי אותה 'אם היית צריכה לענות לעצמך, מה הייתה התשובה?'. היא אמרה 'אני חושבת שאני אדם שיכול להתמודד עם זה'. הליווי הרוחני הוא גם במצבים של תמותת תינוקות. יש תינוקות שמגיעים חולים מאוד. חלק מהליווי הוא במצב של אובדן".
איך מלווים אובדן כזה? "הדבר הראשון זה להבין שמדובר בתינוק לכל דבר, גם אם הוא חי רק כמה שעות או דקות. הוא חלק אינטגרלי מהמשפחה גם אם הסביבה לא תמיד מבינה או ממעיטה בערך המוות כי חושבים שלא הייתה היקשרות. אני אומרת שהוא ילד לכל דבר. האחים איבדו אח. חשוב ליצור זיכרונות עם התינוק, רובם מההיריון ומהלידה. הכנתי ערכת זיכרון שאפשר להכין עם ההורים, בהתאם למה שהם מתחברים אליו. היא כוללת טביעות ידיים ורגליים בחימר. אפשר לשמור תלתל מהשיער. יש הורים שרוצים לשים בערכה תמונות עם התינוק. אני מעודדת אותם להחזיק אותו. אלה דברים שאם הם לא קורים יש אחר כך חרטה מאוד גדולה. היו לנו שתי אחיות, אחת בת שבע והשנייה בת חמש. אחיהם התינוק נפטר. ההורים היו נסערים אבל נתנו אישור שאשוחח עם הילדות. הן ציירו לו ציורים".

להיפרד מהחיים

וואוקלינה גיל, בת 56, מלווה רוחנית מוסמכת, בוגרת מכון שכטר, עלתה לישראל מהולנד לפני שמונה שנים. היא הגיעה לליווי הרוחני מתחום משאבי האנוש והייעוץ. כיום היא גם מדריכה מלווים רוחניים ועובדת במחלקה ההמטולוגית ברמב"ם, עם מטופלים צעירים ובוגרים.
"העבודה צמודה לעבודת הרופאים, האחיות, העובדות הסוציאליות והפסיכולוג", היא אומרת. "אני נמצאת במחלקת השתלות מח עצם, במחלקת האשפוז וגם במרפאות לטיפול יום. חלק מהאנשים מתמודדים עם מחלה כרונית ומגיעים הרבה. אני יושבת איתם וחושבת איך להתמודד עם המשבר, זאת גם יכולה להיות התמודדות עם סוף החיים. המטרה היא לחבר את המטופל לעצמו, כשהוא מבין יותר טוב מה הצורך שלו זה גם מחזק את הקשר שלו עם הרופא. יש אנשים דתיים שהדרך שלהם זו תפילה ואמונה. חילוניים מתחברים יותר לטבע, לאמנות, למוזיקה, לדמיון מודרך או מדיטציה".
וואוקלינה גילוואוקלינה גיל
וואוקלינה גיל
(צילום: אלעד גרשגורן)
איך מסייעים לאדם הנוטה למות? "זה תלוי באדם ובמשפחה. יש אנשים שקשה להם מאוד לדבר על הסוף והם נמצאים במקום שהם עוברים את הטיפולים. יש אנשים שזקוקים ופתוחים לדבר על המוות. אני מדברת עם המטופל ולפעמים עם בן משפחה. אני שואלת בעדינות את המטופל מה הוא חושב על מצבו, והאם יש משהו שהוא רוצה לדבר עליו. לפעמים קל יותר לדבר על המוות מולי ולא מול המשפחה, כי במשפחה פחות פתוחים לשמוע שהאדם היקר להם מפחד למות. יש אנשים שבוחרים בשלב הזה לסגור מעגלים, לדבר על סליחה, תודה, אהבה. יש אנשים שבתקופה הזאת מאוד מתקרבים אחד לשני וזה מאפשר תהליך פרידה. זה חשוב במיוחד לילדים ולאנשים הקרובים לאדם שנפטר. בניגוד לאנשים שחווים מוות פתאומי של אהוב בתאונת דרכים, התאבדות או רצח, כאן יש הזדמנות לפרידה, להשלמה, להיות מוכנים יותר לשיח פתוח עם הקרובים. זה נותן שלווה לאדם עצמו וגם לסביבה".
גם הצוות נפרד? "כן, גם לצוות הרפואי חשוב פעמים רבות לעשות פרידה ממטופל. יש מטופלים שהצוות נקשר אליהם, שהיו שם ימים ארוכים. אנחנו עושים דקה דומייה לזכר המטופל, רגע לפרידה. זה מאפשר לצוות לדבר על המטופל, לסגור מעגל. לתת כבוד למטופל שאהבתי. לעשות עצירה לרגע לפני שעוברים למטופל הבא. זה משהו חדש יחסית שאימצנו במערך".