הנגיף SARS-CoV-2, הידוע גם כווירוס הקורונה, הוא מהקטלניים ביותר במשפחת נגיפי הקורונה, ואולי הערמומי שבהם: אצל מרבית החולים לא יופיעו כלל תסמינים או שהמחלה תתבטא במהלך קל מאוד, אולם אצל אלה הלוקים במחלה קשה, מופיעה פגיעה הרסנית ודוהרת במערכת הנשימה, כשהדרך היחידה לשמור את המטופלים בחיים היא באמצעות מכונת הנשמה המופעלות על "טייס אוטומטי" שמצליח להתאים את עצמו לנשימות החולה, ולעבוד בלחצים הנדרשים לאוורור תקין של הריאות.
בישראל קיימות פחות מ-3,000 מכונות הנשמה פעילות לכלל החולים, כולל חולי קורונה. בתוך כמה שבועות, עלול מספר חולי הקורונה לטפס ליותר מ-5,000 וזו גם הדאגה המרכזית של משרד הבריאות: הסיכוי להגיע למצב בו בתי החולים יוצפו במטופלים במצב קשה הזקוקים למכשיר הנשמה, והרופאים ייאלצו לבחור את מי להנשים ואת מי לא. במקרה קטסטרופלי שכזה, הכלל עלול להיות כזה, בו בעלי סיכויי ההישרדות הגבוהים יותר, יזכה בהנשמה, ומי שלא – דינם למות.
ד"ר אשר שלמון ממשרד הבריאות מסביר על מכונות ההנשמה - צפו
(צילום: אורי דוידוביץ, משה מזרחי, משי בן עמי, ירון ברנר)

"ההידרדרות הנשימתית בחולי קורונה היא הדרגתית", מסביר ד"ר אהוד פז, מהיחידה לטיפול נמרץ נשימתי במרכז הרפואי העמק, "תחילה אנחנו מנסים לטפל בחולים עם חמצן, אך ככל שמבחינים בהידרדרות הולכת וגוברת, אין מנוס מלחבר את החולים למכונת ההנשמה".
הבעיה המרכזית בחולי קורונה, היא מחלה הנקראת ARDS, מעין דלקת ריאות מפושטת ביותר, בה מתרחש תהליך דלקתי הסוער בנאדיות הריאה, אותם חלקים סופיים של הריאות, בהן מתבצע חילוף הגזים: חמצן נקלט בהם, ופחמן דו חמצני מופרש. אצל חולי קורונה, מתמלאות נאדיות הריאה בנוזלים, חלבונים, שלא מאפשרים לחמצן להגיע אליהן ולהיקלט דרכן בגוף.
"קשה מאוד להנשים חולי קורונה", מסביר ד"ר פז, "אם ריאה בריאה יכולה להכיל 500 מ"ל אוויר בנשימה אחת, אצל חולי קורונה נכנסים בקושי 200 מ"ל אוויר. קשה מאוד לפתוח את הריאות לקבלת חמצן, ועל כן מכונת ההנשמה חייבת להיות מאוד מתוחכמת, שמאפשרת גם להרגיש את נשימות החולה, וגם להנשים אותו בלחצים גבוהים מאוד כדי לפתוח את נאדיות הריאה הסגורות".
תהליך ההנשמה מתחיל כאמור, בנסיון טיפול במסיכת חמצן, תוך מדידה של ריכוז החמצן בדם – הסטורציה, באמצעות מכשיר המחובר לאצבע, לצד בדיקות גזים בדם, המאפשרות לבחון את רמת החמצן בדם, ורמת הפחמן הדו חמצני לבל יעלה.
כאשר מצבו של החולה מידרדר, הוא עובר הרדמה תרופתית, ואת תהליך החיבור למכונת ההנשמה: אח או אחות ורופאה או רופא מצוותים לחולה, כאשר הרופאים מגישים מחברים את החולה למכונה בשיטה הקרויה "אינטובציה אנדוטרכיאלית". בתהליך זה, מוחדר לפה להב הדוחק את הלשון כלפי מטה ומאפשר לצפות בקנה הנשימה שתחילתו במיתרי הקול.
מכונת הנשמה: מתאימה עצמה לנשימות החולה מכונת הנשמה: מתאימה עצמה לנשימות החולה
מכונת הנשמה: מתאימה עצמה לנשימות החולה
(צילום: AFP)
כאשר מבחין הרופא במיתרי הקול, הוא מחדיר דרכם את צינור ההנשמה ("טובוס"). כך, הצינור מגיע אל קנה הנשימה, ומתחילה הנשמה ידנית זמנית באמצעות מכשיר ה"אמבו", עד לחיבור החולה למכונת ההנשמה.
"בשיטות ההנשמה המודרניות החולים רוב הזמן נושמים לבד", מסביר ד"ר פז, "בניגוד לשיטות בעבר שבהן היו משתקים את שרירי הנשימה. ההנשמה האפקטיבית ביותר היא כשהמכונה מרגישה את החולה, ופועלת על פי קצבי הנשימה שלו".
לאחר הכנסת הפרמטרים המתאימים למכונת ההנשמה, הכוללים את נפח ההנשמה הדרוש ולחציו, מחובר צינור ההנשמה, ה"טובוס", אל המכונה, והיא מתחילה לחוש את נשימותיו של החולה, ומתאימה את עצמה, לצד הפרמטרים שהכניס הרופא המטפל, להנשמה האפקטיבית ביותר.
"המכונה חייבת ללמוד להנשים את החולה״, מחדד ד"ר פז, "כשהוא שואף, היא צריכה לתת שאיפה גם כן, וכשהוא נושף, היא צריכה לנשוף יחד איתו, מכונות שאינן חכמות, כמו למשל נסיונות לאחרונה ששמענו עליהן, עם אמבו שרק לוחץ אוויר, אינן יעילות ומסוכנות, כיוון שיש התנגשות בין נשימות החולה לבין הפעולה החד סטרית של המנשם הלא חכם, ולכן הן כלל לא תעזורנה בחולי קורונה".
המטרה: לפתוח ולשמר את נאדיות הריאה המטרה: לפתוח ולשמר את נאדיות הריאה
המטרה: לפתוח ולשמר את נאדיות הריאה
(צילום: AFP)
פרט להנשמה, המכונה גם מודדת את האלסטיות של הריאות והלחצים, כך שהנפח שחודר לריאה אינו גדול, אך מוחדר בלחץ גבוה מספיק, כדי לפתוח את אותן נאדיות ריאה חסומות, ולשמר את אותן נאדיות ריאה שנותרו פתוחות. אם אצל אדם בריא, מנשימים בנפח של כ-8 מ"ל לק"ג משקל, אצל חולי קורונה, מנשימים בנפח של כ-5 מ"ל לק"ג בלבד, בלחץ גבוה.
תוך כדי ההנשמה, עובר החולה טיפולי שאיבת הפרשות, בדיקות דם תכופות למדידת רמות הגזים בדם. כאשר החימצון של החולה הולך ומשתפר, מתחיל החולה לעבור תהליך של גמילה: תרופות ההרדמה מוסרות בהדרגה, כך שהוא נשאר בהכרה, אך עם משככי כאבים שמאפשרים לו "לסבול" את הצינור שבתוך פיו.
כאשר רמת הסטורציה, כלומר ריכוז החמצן הנראה במכשיר המחובר לאצבע, משתפרת, וגם תמונת הגזים בבדיקות הדם הופכות לתקינות, כשהחולה עירני ובמצב כללי טוב – מתבצע נסיון ניתוק ממכונת ההנשמה, תוך הזהירות הנדרשת והשגחה קפדנית.