מכורים לאימון גופני? ייתכן שהדבר נובע ממאפייני אישיות נרקיסיסטית. מחקר חדש שנערך במכללה האקדמית הדסה, מצא שאנשים בעלי רמה גבוהה של תכונת אישיות נרקיסיסטית נוטים יותר להתמכר לפעילות גופנית, זאת מכיוון שפעילות גופנית מספקת מניעים התואמים את צרכי האישיות שלהם.
בעבר התמכרות לאימון גופני נחשבה כבלתי מזיקה באופן יחסי, לאור מגוון היתרונות הבריאותיים והנפשיים הקשורים בה. עם זאת, בשנים האחרונות החלה התפיסה להשתנות: התברר כי התמכרות לאימונים יכולה לפגוע בבריאות עקב אימון יתר, וכן עלולה להוביל לתעדוף האימונים על פני היבטים חברתיים חשובים אחרים.
האומדנים לשיעור השכיחות של התמכרות לאימון גופני המדווחים בספרות אינם אחידים, אולם ההערכה היא שהם עומדים על כ-3% מהאוכלוסייה הכללית.
בשונה מהתמדה או מחויבות לאימון, מכורים לאימון גופני רואים בו חלק מרכזי בחייהם, והם מדווחים שכאשר הם אינם מסוגלים להתאמן, הם חווים תחושות חזקות של חסך הדומות לתסמיני גמילה (קריז). כלומר, למכורים לפעילות גופנית נטיות כפייתיות ורגשות תלות, שאינם נפוצים בקרב מתאמנים אשר אינם סובלים מהתמכרות.
קשר ישיר בין נרקיסיזם לאימון יתר
על מנת להבין את השלכותיה השליליות של התמכרות זו נוצר צורך ללמוד מה יכול להוביל אליה. מחקר חדש שפורסם לאחרונה בכתב העת הבינלאומי "International Journal of Environmental Research and Public Health", ניסה לבחון האם וכיצד מאפייני אישיות נרקיסיסטית מהווים גורם סיכון להתמכרות לאימון גופני.
את צוות המחקר הוביל פרופ' אבי בסר, חוקר בתחום חקר האישיות, פסיכולוג חינוכי מומחה, וראש החוג להפרעות בתקשורת במכללה האקדמית הדסה, והוא נעשה בשיתוף פרופ' וירגיל זיגלר-היל וד"ר גרייסן יאנג מהמחלקה לפסיכולוגיה שבאוניברסיטת אוקלנד בארה"ב, ומאור גבאי, מאמן כושר, בוגר תואר שני בחינוך גופני, ומרצה במכללת קיי.
המחקר נערך על מדגם קהילתי ישראלי גדול של כ-2,629 נבדקים, בסיומו נמצא באופן מובהק כי מאפייני אישיות נרקיסיסטית גורמים להתמכרות לפעילות גופנית.
הדבר נכון לכל סוגי ההיבטים של תכונת הנרקיסיזם, בין אם מדובר בנרקיסיזם שנובע מצורך בהערצה של אחרים (תכונת הערצה נרקיסיסטית), נרקיסיזם הנובע מהגנת העצמי (תכונת היריבות הנרקיסיסטית), או נרקיסיזם הנובע ממצוקה רגשית-פסיכולוגית (פגיעות נרקיסיסטית).
מתוצאות המחקר ניתן ללמוד כי אנשים עם תכונות שונות של נרקיסיזם מונעים מסיבות שונות שמובילות אותם להתאמן, וכפועל יוצא לפתח פגיעות להתמכרות לפעילות גופנית.
אנשים נרקיסיסטים שמונעים מצורך בהערצה של אחרים גילו נטייה גבוהה יותר להתמכרות לפעילות גופנית עקב מניעים פסיכולוגיים - הצורך להרגיש טוב, לווסת את הרגש ולהיטען רגשית, מניעים של תפיסת גוף - הצורך לשלוט במשקל ולהיראות טוב, ומניעים פיזיולוגיים - הצורך להיות חזק יותר, ולפתח כוח סיבולת וזריזות.
כלומר, נרקיסיסטים העסוקים בצורך לזכות בהערצתם של אחרים, מתמכרים גם מתוך הצורך להיות יותר חזקים, להיראות יותר טוב ולשפר את הרגשתם החיובית בהשוואה לאחרים.
אנשים שאצלם מאפייני האישיות הנרקיסיסטית נובעים מתחושה של הגנת העצמי ויריבות עם אחרים, גילו נטייה גבוהה להתמכרות גופנית בשל המניע הבין אישי לפעילות גופנית – כלומר, פעילות גופנית מספקת עבורם את הצורך להראות לאחרים - לגבור עליהם, לחוש מעליהם, ולספק את מניע התחרותיות והצורך בהכרה חברתית ושייכות.
אנשים עם רמה גבוהה של פגיעות נרקיסיסטית, כלומר נרקיסיזם שנובע ממצוקה פסיכולוגית, גילו נטייה גבוהה יותר להתמכרות לפעילות גופנית דרך מניעים הקשורים לגוף ומניעי כושר, בדומה לאלה שנצפו אצל נרקיסיסטים שמונעים מהצורך בהערצה.
"התמכרות לפעילות גופנית היא כמו כל התמכרות אחרת"
תוצאות המחקרים מצביעות על כך שמניעים הקשורים לפעילות גופנית עשויים למלא תפקידים חשובים בקשרים שיש לתכונות אישיות נרקיסיסטיות עם נטייה להתמכרות לפעילות גופנית. נתונים אלו אינם מפתיעים, בהתחשב בעידן המודרני שבו אנו חיים.
"למחקר חשיבות רבה בעידן שבו אנו נמצאים: עידן עם עלייה משמעותית בחשיפה לאימונים גופניים, דיאטות ודימויים ברשתות חברתיות, שבו רבים משקיעים זמן רב בתיעוד עצמי תוך כדי אימון ומגבירים את התחרותיות, כדי לעורר אנשים בעלי מאפייני אישיות מסוימים להתמכר לפעילות גופנית", מספיר פרופ' בסר. "פעולות אלו מספקות, בין היתר צרכים שמחזקים את החולשות האישיותיות שלהם כמו תחרותיות או דרך לנסות לווסת תחושות רגשיות שליליות".
מהם הסימנים להתמכרות לפעילות גופנית?
"כאשר אדם עוסק בפעילות ואינו מעוניין להפסיק אותה בטענה שהוא נהנה, אולם מתקשה להתנתק מתחושת האופוריה וחווה סימנים של גמילה במידה והוא לא מבצע את הפעילות. מאפיין נוסף הוא העובדה ש"המכור" מעלה בכל פעם את רמת העיסוק על מנת להגיע לאותה תחושה של אופוריה.
"מכורים מבצעים אימון ממושך או קשה יותר ממה שתכננו. הם נוטים להקדיש הרבה זמן לאימון כדי להשיג את ההשפעה הפיזית הנדרשת מבחינתם, ונכנסים למצבי עימות וקונפליקט עם הסביבה שלהם בשל הזנחה והפחתה בפעילות חשובה כמו עבודה, תקשורת בין אישית או מנוחה - וכל זאת בשל חשש שהדבר יחבל להם ביכולת לעמוד ביעד כמות האימון המתוכננת. הם ממשיכים להתאמן למרות שהם מודעים להחמרה בבעיות גופניות או פסיכולוגיות שנגרמות בגלל האימונים".
מתי זה יותר מדי?
"כאשר מחויבות הופכת להתמכרות. כאשר ישנה הגברה הולכת וגוברת תוך צמצום פעילות בין אישית חברתית, או כאשר זה בא על חשבון תפקוד בחיי היום יום זה יותר מדי. לאימון יתר השלכות התמכרותיות כמו לסמים, מה שנקרא ריגוש אנדרופיני, ויש גם התמכרות לתפקיד הפסיכולוגי של האימון הגופני, כאשר המניעים שלו מספקים את הצורך הפסיכולוגי לשיפור הדימוי העצמי, לתחושת מסוגלות, לתחושת התחרותיות וכו'".
האם צריך לטפל?
"כאשר האדם "סובל" או הסביבה שלו "סובלת" כדאי לטפל. הרבה פעמים הספורט והעיסוק המרובה בו לרמה של התמכרות יובילו לצורך בטיפול בשל הזנחה של תפקודים, הפרעות אכילה, מצב רוח בלתי יציב וכו', ולא בהכרח בשל העיסוק בספורט באופן ישיר. חשוב שמאמנים יכירו את התופעה ואת ממצאי המחקר, יהיו רגישים לעובדה שאנשים בעלי תכונות אישיות מסוימות פגיעים יותר לפתח את ההתמכרות, וידאגו לייצר תוכניות אימון מתאימות וליווי מתאים למניעת הידרדרות".
