חמש שנים של דיאליזה עברו על סבתי כרמלה עד שנפטרה. צמרמורות הקור שתקפו אותה בזמן דיאליזה ותשישות הגוף שחשה אחריה, הן חלק קטן מחוויות הגוף המוכרות לחולי דיאליזה. אלו היו ימים קשים עבורה ועבורנו. דיאליזה אמנם מאריכה את חייהם של חולי כליות, אבל אצל רבים מהם, הופכת את החיים לקשים, מורכבים ומלאי כאב. אותו כשל כלייתי שממנו סבלה סבתי, הביא למותן של שתיים מאחיותיה ובסופו של דבר הוביל גם את בנה אילן, אבא שלי, לאי ספיקת כליות בגיל 63.
חולי כליות רבים מצפים לתרומת כליה שתגאל אותם מהדיאליזה. ציפייה לתרומה מן המת עלולה להימשך כשבע שנים, ועבור חלק מהחולים משמעה גזר דין מוות. אבי, שידע על התלאות ועל הכאבים הכרוכים בדיאליזה, קיווה בכל מאודו לזכות בתרומת כליה. כך הוא הכיר את הרב ישעיהו הבר ז"ל, ראש ארגון "מתנת חיים", שנפטר בליל חמישי מנגיף הקורונה.
הרב הבר, שחווה כשל כלייתי בגיל צעיר, זכה לתרומת כליה שהצילה אז את חייו. קודם לכן הוא עבר דיאליזה שבמהלכה פגש בחור מקרית ארבע וקשר איתו קשר חברי. כאשר חברו לא זכה בכליה בשל מחסור בתרומות ונפטר מדום לב בדרכו לדיאליזה, החליט הרב הבר על הקמת ארגון "מתנת חיים", ששם לעצמו למטרה לקדם תרומות כליה אלטרואיסטיות מן החי. 10 שנים אחר כך העשייה של הרב הבר השיבה את אבי לחיים.
הרב ישעיהו הבר ז"להרב ישעיהו הבר ז"ל
הרב ישעיהו הבר ז"ל
(צילום: בועז כהן)
תהליך קבלת תרומה מן החי הוא תהליך מורכב מאוד ודורש התגייסות מלאה של התורם. מעבר לסדרה ארוכה של בדיקות רפואיות, נבדק גם שוב ושוב רצונו של התורם לעשות מעשה אצילי זה. לכן, כאשר הרב הבר עדכן את אבי שנמצא לו תורם, עצם ההודעה עוררה בו תקווה רבה, שכמעט נגוזה כאשר בגלל בעיה לבבית שהתגלתה אצל אבי, מועד התרומה נדחה.
בימים שלאחר ניתוח הלב, שהיו קשים מאוד מבחינה רוחנית לאבי, הוא חשש שהתורם לא יחכה לו. הרי התורם עבר תהליך ארוך בעצמו על מנת לקבל אישור רפואי לתרום והוא ודאי רוצה לממש את בחירתו ללא דיחוי.
כשהתבשר שהתורם יחכה להתאוששות המלאה שלו מהניתוח, כדי לממש את שנקבע ולתרום לו, אבי התרגש מאוד. הנה, אדם שאינו מכיר לא נטש אותו בצערו ומחויב אליו בגוף ובנפש. הרבה לפני תרומת הכליה, התורם תרם לאבי תקווה, שלא היתה יקרה ממנה באותה העת.
אביה של הדס, אילן, אחרי ההשתלהאביה של הדס, אילן, אחרי ההשתלה
אביה של הדס, אילן, אחרי ההשתלה
(צילום פרטי)
אחרי ההשתלה, כשהתחלנו להכיר אט-אט את התורם ומשפחתו, למדנו עוד ועוד על המשמעות המלאה של התרומה שלו. דובי, תורם הכליה לאבי, איש חינוך מהתיישבות בדרום הר-חברון, לא בחר את האדם שיקבל ממנו כליה. על רקע השסעים העמוקים בחברה הישראלית, בלטה עוד יותר העובדה שהוא בחר לתרום לאדם מבוגר ממנו, שחי חיים אחרים לחלוטין מאלו שלו. בכך שלא ברר בין הנתרמים, הוא למעשה מימש במלואה את מצוות העשה "ואהבת לרעך כמוך".
בנוסף, תרומת כליה היא אירוע שמעורבת בו משפחה שלמה ולא רק אדם אחד. זה פרויקט שכולו אהבת חינם. אשתו, שהייתה בעת התרומה בחודשים האחרונים להריונה, תרמה גם היא, בצניעות ומתוך כבוד להחלטתו של בן זוגה. במקביל לעבודה במשרה מלאה וטיפול בחמשת ילדיהם, היא סעדה אותו, פעלה עבורו ובמקומו כדי לאפשר את התאוששותו מהניתוח. כך גם כל שאר בני משפחתו. כל דבר שעשו, כל מפגש שלנו איתם מאז, מילא אותנו בהשראה. התרומה שקיבל אבי, וההכרה בכך שרובם המוחלט של התורמים מגיעים מהציבור הדתי, הייתה קריאה בשבילנו לאמץ את המצווה החברתית-רוחנית-אמונית "ואהבת לרעך כמוך".
התורם של אילן עם אילן, אשתו והדס התורם של אילן עם אילן, אשתו והדס
אבי אילן, ואשתו טובה, יחד עם דובי התורם ואשתו אורית (
(צילום פרטי)
לכל אורך הדרך, הרב הבר היה שם אתנו. ודאי עוד ידברו רבות על הרב שהציל חיים, אבל יותר מכך אני חושבת עליו כאיש חינוך שערכים הכתיבו את דרכו. את תפיסתו העביר לאחרים דרך עשייה נמרצת ולא בדיבורים. הרב הבר השיב נפשות לחיים דרך הקמת מפעל חיים שתכליתו מימוש הערך אהבת חינם. נראה כי בעיניו "ואהבת לרעך כמוך" לא היה צו מוסרי כללי, אלא הנחייה לביצוע. הוא הגיע לבקר אחרי כל השתלה, ניגש למיטת התורם ואחריו למיטת הנתרם, תמיד מחויך, עם שמחה מאופקת, מלא בהכרת תודה על החסד שבו הוא צופה.
לפחות 1,642 משפחות רחבות היו צריכות לקחת חלק בלוויה שהתקיימה באישון לילה כדי להיפרד מהרב הבר. איש אחד, עם חלום אחד, שהציל 821 אנשים, על בני או בנות זוגם, הוריהם, ילדיהם, נכדיהם וכלל עולמם. מלא חזון ואמונה, צניעות ואורך רוח, כל תורם ונתרם היו בשבילו עולם ומלואו.
אבי הוא נתרם מספר 598. הוא ניצל בזכות הרב הבר, בזכות אדם שאי אפשר היה לבקרו בעת חוליו, ואי אפשר היה להגיע ולהיפרד ממנו בדרכו האחרונה. דרכו הרוחנית ולא רק הגשמית, היא שהביאה עשרות אלפי אנשים לקחת חלק בתפילות למענו בשבועות האחרונים. צוותים רפואיים פעלו נמרצות על מנת לנסות ולהציל את חייו ולבסוף לסייע לו במצוקתו בדרכו האחרונה. אינספור אנשים אמרו מילות הספד אחרי לכתו.
הלוואי וצוואתו הרוחנית תותיר אותו בקרבנו, ומותו לא ייאלץ אותנו להיפרד מדרכו. יהיה זכרו ברוך.