הרבה לפני ההתעניינות התקשורתית במצבם של צוותי הרפואה בבתי החולים בישראל נוכח מגפת הקורונה המתפשטת, החליט טל חרס לתעד את אחת ממחלקות הקורונה הראשונות מבפנים.
חרס, סטודנט שנה ד' לתקשורת צילומית וקולנוע דוקומנטרי במכללה האקדמית הדסה, הצטרף לאמו, טכנאית הנשמה במקצועה, ונכנס למחלקה החדשה בבית החולים שערי צדק בחודש מרץ.
"שום דבר לא היה מתוכנן והדברים התפתחו", הוא מספר. "התחלתי לתעד בחודש מרץ, ממש בתחילת המגפה בארץ. לא ידעתי לאן זה ייקח אותי. תיעדתי צילומי סטילס וצילמתי על הדרך סרטונים וזה נתן לי את האופציה להמחיש מה קורה שם בפנים". שלושה ימים בתוך המחלקה ועוד שלושה חודשים של ראיונות, הולידו את הסרט התיעודי שלו ״אמא, אני והקורונה״.
טל ואביבה חרס במחלקת הקורונהטל ואביבה חרס במחלקת הקורונה
טל ואביבה חרס במחלקת הקורונה
(צילום פרטי)
הסרט מתחיל במעלה אדומים, הבית שממנו אימו, אביבה, יוצאת כל יום למשמרת בבית החולים. האם בדרך לעבודה מוטרדת דווקא מחבר טוב שנפטר בדיוק באותו היום ממחלה ממושכת. העבודה מחייבת, והיא לא יכולה לחלוק לו כבוד אחרון בלוויה מכיוון שהיא בדרכה לעוד משמרת.
"אני חושב שדברים שאני ראיתי במחלקה הם שונים מהדברים שעיתונאי שמגיע לתעד במחלקות רואה. כשאתה מגיע ורואה את אמא שלך נכנסת, אתה מסתובב איתה ורואה איך היא והצוות הרפואי מטפל בחולים. זה הרגיש שאני מביא זווית ראייה אחרת כי זו אימא שלי. היא בכלל הפתיעה אותנו שהיא נכנסה למחלקת קורונה בפעם הראשונה. זה הפתיע אותנו שזה חלק מהעבודה שלה כטכנאית הנשמה", מספר חרס.
צפו בסרט הקצר "אמא, אני והקורונה":

אימו, אביבה, מספרת שבגל הראשון הפחד מהנגיף היה נמוך, ולכן התירה לבנה להיכנס איתה למחלקה. "היה מרגש שהוא הגיע איתי לצלם. בשבילו זו היתה החוויה הכי גדולה שהוא חווה עד עכשיו, ולמה לא לחוות משהו מעניין? אני מבינה שזה מעט מסוכן, אבל אני מאמינה תמיד שהכל לטובה ונעבור הכל בשלום", היא מספרת. "זו לא סתם כתבה, אלא זה משהו פנימי יותר, זה מבט על אמא, הוא ממש תיאר את התקופה ההיא בחיי".
אביבה חרס מחלקת קורונהאביבה חרס מחלקת קורונה
אביבה חרס במחלקת הקורונה
(צילום: טל חרס)
הסרט עובר מהדמות האימהית של חרס אל תוך תוככי המחלקה, אל הצוות הרפואי והאתגרים שמחכים להם בטיפול בחולי קורונה. "בפעם הראשונה שנכנסתי זה היה מלחיץ, אתה מרגיש שכל מה שאתה נוגע בו יכול להיות מידבק. איכשהו הלחץ ירד כי נכנסתי עם אימא שלי", משחזר חרס.
"לאט לאט מתרגלים. פתאום מכירים עוד רופא ומקבלים עוד זווית ראייה. הדבר הקשה ביותר הוא שכשאתה יוצא ממחלקת קורונה אין לך כוח לכלום. אתה יוצא ואין לך חשק לא לאכול, לא לשתות פשוט כלום, וזה למרות שלא אכלת ולא שתית כל השעות שהיית בפנים. פשוט אין חשק, אתה נמצא יום שלם במין סוג של דיכאון שממש גורם לחולשה במשך כמה ימים אחרי.
"אולי כי נושמים את הרעלים של עצמך, לא מכניסים כלום לגוף ויוצאים מזיעים, מורידים את הסרבל לאט מאוד כדי לא לגעת במשהו, ואתה מרגיש שסוף סוף אתה מתחיל לנשום ויש לך אוויר וזה פשוט גורם לך להרגיש עייפות".
אביבה חרס מחלקת קורונהאביבה חרס מחלקת קורונה
"לאט לאט מתרגלים. מכירים עוד רופא, מקבלים עוד זווית ראיה"
(צילום: טל חרס)
חרס מספר על הימים במחלקה בהם גם אימא שלו הרגישה את אותו הדבר. "היא הייתה מגיעה הביתה, נכנסת למקלחת ונופלת למיטה. ממש חוסר כוחות. אבל עם הזמן, בגל השני, שאלתי אותה אם היא מרגישה אותו הדבר והיא אמרה לי שלא. שהיא התרגלה לזה. הצוות הרפואי התרגלו ללבוש ולהכל".

"רגעים היסטוריים"

בתוך המחלקה, מספר חרס, היו רגעים של משבר אבל גם של שמחה, אותם הוא הצליח לתעד. "לראות אדם מבוגר חולה, צורח מכאבים וכולם רוצים לעזור לו זה פשוט שובר אותך. היה גם רגע מרגש שחגגו לאחות שנדבקה בקורונה במהלך העבודה יום הולדת, כי אף אחד מהמשפחה שלה לא יכול לבוא לבקר אותה. זו חוויה מעניינת ואלו רגעים היסטוריים".
אביבה חרס מחלקת קורונהאביבה חרס מחלקת קורונה
"קשה לראות את עצמך מהצד, יש לי הרבה ביקורת"
(צילום: טל חרס)

שבעה חודשים עברו מאז שצילם חרס את הסרט הדוקומנטרי, ומשהו בו משקף סוג של תמימות ואופטימיות שנעלמה אחרי הגל הראשון. "זה היה מרגש וממלא בגאווה, לראות אותו בפעולה", אומרת אביבה על הסרט הקצר של בנה. "קצת קשה לראות את עצמך מהצד ולשמוע את הקול שלך אז יש לי הרבה ביקורות על עצמי, אבל הסרט מאוד מקצועי, הוא הצליח להביא לידי ביטוי את מחלקת קורונה".
חרס יצא עם תובנות משלו על המחלקה ועל המגפה שפוקדת אותנו עד היום. "מנקודת המבט שלי, אני רואה שכולנו לא יודעים ולא מבינים את המחלה. אני חושב שהפכו אותנו להיות מפוחדים ממה שקורה בחוץ. זה חשוב שנגן על עצמנו אבל לנסות להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים ולא לעצור את חיינו. יש בבית החולים שערי צדק צוות מעולה, הם עובדים ללא הפסקה וזה מטורף. באמת רואים כמה הטיפול שם לא מפסיק ויש לחץ תמידי".
אביבה חרס מחלקת קורונהאביבה חרס מחלקת קורונה
"הטיפול לא מפסיק. יש שם לחץ תמידי"
(צילום: טל חרס)
מבחינתו, למרות הקשיים בצילום ובכניסה למחלקת הקורונה בבית החולים, מדובר במשהו היסטורי שחייבים לתעד. לדבריו, אם הייתה ניתנת לו האפשרות, הוא היה מנצל אותה להמשיך ולתעד את המגיפה שטלטלה את חיינו. הסרט סוגר מעגל בבית הקברות, בקברו של החבר שהלך לעולמו וברגשות האשם של האם. היא אמנם כבר לא במשמרת, אך מחלקת הקורונה ממשיכה לפעום בה. המחשבות פונות לשם ולחולים בהם היא מטפלת.