שי קאופמן הוא אחד המנהלים הבכירים במשק המזון. הוא התחיל את דרכו בחברת שטראוס ובמהלך הקריירה הענפה שלו עבד באסם, בית השיטה, יקבי רמת הגולן ועבר שלל תפקידים. יש לו אישה מקסימה, ארבעה ילדים שהם מלח הארץ וכריזמה סוחפת, אך מתחת לפני השטח הוא נאבק במלחמה קשה במשך שנים.
"אם מישהו היה אומר לי לפני כעשור שאתאשפז בשלוותה למשך שנה ועשרה חודשים עם מאניה-דיפרסיה, הייתי אומר לו שהוא הוזה", הוא מספר. המחלה, לדבריו, הלכה והתפתחה במשך שנים, והגיעה לשיאה בשנת 2015, אחרי שאובחן כחולה סרטן. הערכות הרופאים הן שהסרטן שאובחן לשי באשך ובבטן, "העיר" את מחלת המאניה-דיפרסיה הרדומה.
"לפני שאושפזתי בשלוותה, עברתי שלושה חודשי גיהנום של דיכאון. הרגשתי חלש ומסכן. שנאתי את עצמי ולא ידעתי מה אפשר לעשות. השותפים העסקיים שלי והלקוחות שעבדתי איתם לא ידעו איפה אני. אמרתי לאשתי לא להגיד כלום והחלטתי פשוט להיעלם ולשכב במיטה. לא חשבתי שיש לי דרך לצאת מזה, אבל כשהסתכלתי על ארבעת ילדיי הבנתי שיש לי מחויבות להילחם".
הוא מספר שהסרטן עזר לו במשך זמן רב כסיפור כיסוי, אך כדי שיוכל להתחיל את תהליך השיקום במרכז לבריאות הנפש, האמת הייתה צריכה לצאת לאור, וכך גם המקרה שאירע בילדותו והשפיע על כל מהלך חייו.
שי גדל ברכסים, בבית חרדי-ליטאי ובגיל 10 עבר פגיעה מינית בידי הרב שלו. במשך עשרות שנים הוא הסתיר את סדרת הפגיעות המיניות שעבר בידיו בילדותו. "אני טוען שהסוד ששמרתי 30 שנה, הפגיעה המינית שחוויתי בגיל 10, גרם לי בסוף לסרטן שהוליד את המאניה-דיפרסיה. עזבתי את החיים החרדיים. התגייסתי לצבא כחובש גדודי, התאמתי את עצמי לחברה אבל התמודדתי עם נפש פגועה. יצאתי למסע של רכבת הרים של עליות וירידות שהחמירו עם השנים".
אחרי שהחלים מסרטן, הוא מספר שהתחילו אפיזודות המאניה והדיפרסיה להכות. "יש כאלה שהולכים להתמכרויות ויש כאלה שהם אנשי עשייה שהולכים לעשייה מרובה", הוא מספר. "יזמתי ולקחתי על עצמי אינספור פרויקטים, הקמתי המון מיזמים ויזמויות שאני עדיין שותף בהם. כל הזמן קיוויתי שאף אחד לא רואה שאני עצוב ולא יכול לחייך כשצוחקים. זה לדבר מהר, לחשוב מהר, לעשות המון. יש כאלה שהמאניה שלהם באה לידי ביטוי בהתקפים פסיכוטיים ודמיונות, אבל אני הייתי מאוד צלול והבנתי מה עובר עליי".
הוא משחזר את התקף המאניה החזק ביותר שחווה, שגרם לו להבין את המצב בו הוא נמצא. "זה היה לפני הבחירות הקודמות, אחרי תקופה ארוכה בה הייתי במיטה. התקשר אליי שר בכיר ואמר לי ששמע על העבודה שלי בשטראוס ואסם, ואמר שהוא רוצה שאהיה ראש מטה הבחירות שלו. הייתי בדרך לחתונה בדרום והוא היה בירושלים, שהייתה חסומה בגלל שלג שירד.
"עצרתי הכל, שלחתי את המשפחה שלי לחתונה במונית ורציתי להתחיל לעבוד כבר באותו לילה. נסעתי לצומת שמשון, עצרתי את האוטו והלכתי ברגל, במאניה, חדור מטרה, כדי להגיע אליו ולעבוד. כשאתה במצב הזה אתה לא מרגיש, זה אפילו לא היה לי קשה או מוזר. כשהגעתי אליו התחלתי לעבוד אצלו בבית 24 שעות רצוף. זה החזיק מעמד שבועיים ואז הגיע הדיכאון בעוצמה. בדיעבד זו הייתה המאניה החזקה ביותר שלי, שבועיים שישנתי בהם שעתיים-שלוש בלילה, לא יותר".
שי מספר שהחיוניות שמגיעה במאניה היא גם המבלבלת ביותר עבור הסביבה. "כולם ראו שבכל פרוייקט שעשיתי כשהייתי במאניה הצלחתי מאוד. מעולם אף אחד לא חשד, אף אחד לא אמר לי להיבדק, אשתי לא הבינה מה קורה כשהגיעה הנפילה שוב".
במשך כל הזמן הזה, שי הבין שמשהו לא תקין ופנה לטיפול פרטי אצל פסיכולוגים ופסיכיאטריים. עם זאת, הוא מספר שהבושה וההסתרה ליוותה אותו והובילה אותו. "הסתרתי את האמת מהילדים שלי. התביישתי שידעו שאני סובל. אני, שי קאופמן, קצין הרפואה. פחדתי שיקחו לי את הנשק, שלא יתנו לי לעשות יותר מילואים. זה ייסורים נוראיים, הייתי צריך לשקר כדי להגיע לפגישה עם פסיכולוג. השקר וההסתרה היא תחושה איומה יותר מהסרטן. ההתמודדות עם מאניה-דיפרסיה כאבה יותר מהסרטן. עצם זה שהסביבה לא יודעת. זה שרף אותי".
לבסוף, הכניעה את שי התשישות הנפשית. הוא לא יכול היה להיסחף יותר ברכבת השדים הזו. "הגעתי תשוש. כל יום שעובר אני מאבד את התקווה, לא יכולתי יותר. החלטתי שאני חייב להילחם על החיים שלי". רופא בשלוותה הצליח לאבחן את סוג המאניה דיפרסיה שלו ונתן לו תקווה להילחם עליה.
בדמעות ובקול חנוק הוא מספר על הרגע בו ד"ר מיכל יקר מבית החולים לקחה אותו לטיפולה, ובאוקטובר 2015, החליטה ד"ר יקר שהגיע הזמן לאשפוזו של שי במחלקה פתוחה. תחילה הרתיעו אותו שוב הבושה והפחד, אבל הוא הבין שהוא חייב לטפל בעצמו. "יכולתי בכל רגע נתון להשתחרר אבל בחרתי להישאר. בהתחלה לא רציתי להתאשפז, הייתי מוכן לקחת כדורים ולעשות טיפולים אבל בית חולים למשוגעים זה היה סוג של קו אדום בתפיסתי. בסוף פשוט קרסתי והתחלתי תהליך ארוך של שנה וארבעה חודשים".
על הטלטלה: "נחשפתי כדי ליצור שינוי תודעתי"
במהלך האשפוז החל לכתוב. הוא הבין שיש בכוחו לשמש קול לאנשים במצבו שקשה להם לבטא את עצמם. "אמרתי לעצמי שיום אחד, כשיהיה לי כוח להתמודד עם זה ועם החיים, אעשה משהו כדי לספר את הסיפור הזה. וב-2017 כשהשתחררתי גיליתי שהחיים הם קרב נוסף. הבנתי שמדובר במלחמה למען מטרה גדולה ממני, שליחות לשבור את הסטיגמות ולקב בין נפגעי נפש לחברה".
את הטלטלה שעבר בחייו, העביר שי לכתב בספר שלו, "טלטלה". לפני כשלוש שנים אף החל להרצות על המחלה ועל דרכי ההתמודדות במטרה להעלות את המודעות כלפיה בציבור."כשהייתי למעלה הביטחון העצמי שלי היה גבוה, אבל בדיכאון אתה מרגיש בושה וחוסר ביטחון נוראי. המזל שלי היה שהסובבים אותי קיבלו אותי כמו שאני. 90% מהסובבים אותי מקבלים אותי, וה-10% הנותרים צריכים לעבוד על עצמם. ברגע ששיתפתי את כולם ויצרתי מודעות, הוקל לי מאוד".
המטרה שלו, לדבריו, היא להוציא את הסיפור שלו החוצה ולהבהיר לציבור שפגועי הנפש זקוקים להבנה ולהכלה. "צריך לספר לחברים, לספר לילדים, לא להתבייש. צריך לספר, לספר, לספר, וצריך שגם הסביבה תקבל את זה. במקביל, החברה צריכה לעבור איזשהו שינוי תודעתי ולדעת להכיל ולקבל את הפגועים. שמתי לי למטרה לשבור את הסטיגמה של מאותגרי נפש, מה שהחברה הישראלית קוראת לו בזלזול "חולה נפש". זה הרצון שלי, וזו הסיבה בגללה נחשפתי.
"היום כבר יש הרבה מאוד שנחשפו בעצמם ויוצרים גלים בחברה. חשוב לי שיסתכלו עלינו כעל שווים, בגובה העיניים. אם אדם נכה בכיסא גלגלים מבקש עזרה כולם ירצו לעזור, אבל פגועי נפש הם שקופים לרבים מהציבור. התקווה שלי היא שהחברה הישראלית תקבל את השקופים בחיבוק. חשוב לנו להרגיש שאנחנו לא נטל על החברה".
שי מודה שיש לפניו עוד דרך ארוכה, וממשיך להתמודד עם העבר שלו בטיפולים. עם זאת, הוא כולו תקווה שההתמודדות שלו תפקח את עיני הציבור. "אני מקווה שאם יעשו סקר בחברה הישראלית וישאלו כמה אנשים מהחברה הישראלית דיברו עם פגוע נפש, 80 אחוזים לפחות יגידו שדיברו עם פגוע נפש אחד לפחות. אני מאמין בחברה הישראלית ואני מאמין שההכלה והמודעות רק תתרחב. עבור זה אני אמשיך להילחם".
