עד כמה שזה נשמע נורא, ד"ר עדי קוגן מספרת כי האבחנה בסרטן השד הייתה הקלה עבורה. "אחרי חמש שנים, שיתפתי חברה להתמחות בתחושות הקשות, שאני קורסת, גמורה ולא מסוגלת להמשיך כך", כתבה קוגן בפוסט שהעלתה השבוע לפייסבוק – פוסט שהפך לוויראלי תוך זמן קצר ושעורר גל של תגובות. "כנראה שמישהו הקשיב ורצה לארגן לי מנוחה מכל התורנויות ואובחנתי עם סרטן שד. באופן שאולי הפתיע חלק מהאנשים, התגובה הראשונה שלי לאבחנה הייתה תחושת הקלה. איזה כיף. ידעתי שטיפולי כימותרפיה משחררים מתורנויות, כי חברה נוספת מהמחלקה אובחנה עם סרטן שנה לפני. אתם מבינים? באותו הרגע, נראה היה לי שעדיף לחלות בסרטן שד, מאשר להמשיך בשגרת התורנויות הבלתי הגיונית הזאת".
ד"ר קוגן (39), מומחית ברפואת נשים בבית החולים "שמיר", אסף הרופא, לא תיארה לעצמה שהפוסט שכתבה יעורר כזה הד. "כשאני קוראת את מה שכתבתי, אני לא מאמינה שהרגשתי שמחה על זה שחליתי רק בשביל שתהיה לי לגיטימציה לנוח", היא מספרת בראיון ל"ידיעות אחרונות". "כשאת מתמחה את כל הזמן צריכה להוכיח את עצמך. את לא יכולה להישבר. את חושבת על המסלול ועל הקריירה שלך. בוודאי שאת לא יכולה להישבר מול מטופלות שמחפשות בך את תחושת הביטחון. תורנות היא יום עבודה רגיל שפשוט נמשך עד ליום למחרת. בשנה הראשונה להתמחות עשיתי תשע תורנויות כאלה בחודש. מעבר לזה שכשאת עייפה, ומאוד קשה להתרכז במצב כזה – את צריכה לנתח, להיות באינטראקציה עם מטופלות שאת אחראית על הבריאות שלהן. זה מתיש, מעייף ובעיקר מעורר המון סטרס. אלה בדרך כלל גם השנים שבהן את מטפחת זוגיות, מקימה משפחה ודואגת לכלכלת המשפחה. כל כמה חודשים את חווה מיני-קריסה ומתאוששת".
עדי קוגןעדי קוגן
ד"ר עדי קוגן
(צילום: אלי דסה)
ד"ר קוגן, נשואה ואם לשלושה, סיימה את ההתמחות לפני כשלוש שנים. כיום היא רופאה מומחית בחדר לידה. "עכשיו לי יש מתמחים. אני מאוד אוהבת אותם וחשוב לי להשקיע בהם אבל כואב לי לראות כמה הם גמורים מעייפות. בשנה החמישית שלי בהתמחות כבר נסעתי על אדים. אף אדם לא יכול להיות במיטבו אחרי 12 שעות עבודה, שלא לדבר על 26 שעות, וכך, כשהוא לא במיטבו הוא נדרש להיות אחראי על חייהם של מטופלים.
"המתמחים שלי, הסטודנטים של היום – הם הדור הבא של הרופאים והם חייבים לקבל את ההכשרה הטובה ביותר. לא ייתכן שהבריאות שלהם תיפגע. אצלי במחלקה נפטרה רופאה מסרטן השד. רופאה בכירה נוספת החלימה מהמחלה, מתמחה אחרת חלתה שנה לפניי ועכשיו סיימה מתמחה נוספת את הטיפולים הכימותרפיים שלה. זה נשמע הגיוני? ידוע ממחקרים שסרטן שד קשור לסטרס ולעייפות. אין לי ספק שזה הטריגר של המחלה".
משבר הקורונה היה עבור מתמחים רבים נקודת מפנה. פתאום ממשמרות ארוכות מנשוא של 26 שעות, משמרות שגבו מהם מחירים בריאותיים, נפשיים ומשפחתיים בלתי נסבלים – הם עברו למשמרות של 12 שעות וגילו כמה תפקודם המקצועי משתפר. בימים האחרונים הם פתחו במחאה נגד החזרה למשמרות "לא אנושיות". ב"מרשם", ארגון המתמחים לרפואה בישראל, מדגישים כי באירופה משך התורנויות הממוצע מגיע ל-12 שעות. בארצות-הברית, מתמחים בשנתם הראשונה מוגבלים למשמרת בת 16 שעות לכל היותר; בקנדה משך תורנות ממוצעת עומד על 16 שעות; באוסטרליה ובניו-זילנד בין 14-16 שעות.
השבוע פורסם מתווה שמציע למתמחים בישראל פיילוט למשמרות בנות 21 שעות במקום 26. בארגון מרשם טוענים שמדובר ב"בדיחה" ודורשים להוריד את שעות התורנות למקסימום 16 שעות. יתרה מזאת, בשנת 2011 נקבע הסכם בין ההסתדרות הרפואית, הממונה על השכר באוצר ומנכ"ל משרד הבריאות שקבע כי משך התורנות של מתמחים במחלקות יולדות ומיון יקוצר ל-20 שעות, וכי במהלך שנה מההסכם, תבחן ועדת מעקב את אופן ביצוע הפיילוט. "לא קונים אותנו בהצהרות חלולות מתוכן על קיום פיילוטים שנולדו מאתמול להיום. קיצור תורנויות ל-21 שעות זאת בדיחה. בוודאי שלא נסכים לזה", אומרת ד"ר ריי ביטון, יו"ר מרשם. "עד שלא נראה תוצאות אמיתיות בשטח, אנחנו נמשיך את המאבק".
"הכוונה לקצץ את המשמרות ל-21 שעות מראה שיש הבנה שצריך לקצר את שעות העבודה וזה מבורך", אומרת ד"ר קוגן, "אבל זה לא מספיק. חייבים לעשות גם פיילוט למשמרות בנות 12 שעות. אנשים לא מבינים שאת באמת עובדת 26 שעות. חושבים שיש הפסקות, שאת אוכלת, שאת ישנה. אפילו כשסיפרתי לחברות קרובות שלי הן לא הצליחו להבין שזה אמיתי, הן לא קלטו שהעבודה רציפה ובמצב כזה של עייפות בלתי אפשרית את צריכה לקבל החלטות מאוד קשות על חיי אדם".

זיעה ודפיקות לב

ד"ר נתי אורנשטיין (35) הוא מתמחה ברפואת משפחה בקופת החולים "מאוחדת". אחרי לימודי התואר הראשון במדעי המוח עשה השלמה לרפואה והחל את ההתמחות לפני כארבע שנים. במשך שנה וחצי התמחה במחלקה פנימית באחד מבתי החולים במרכז הארץ. "שום דבר ממה שעשיתי עד להתמחות לא הכין אותי להלם של התורנויות בבית החולים", הוא אומר. "משלב מוקדם של ההתמחות את יכולה להיות אחראית לבד על מחלקה. מצד אחד את נזרקת למים, מצד שני את זאת שמשלמת את המחיר האישי, הנפשי וגם את הפגיעה במטופלים.
"התורנויות של תחילת ההתמחות הייתה התקופה הקשה שלי בחיים. הרגשתי שאני בפוסט-טראומה. זה היה שילוב של חוסר ידע וחוסר מסוגלות, כי אני מתמחה צעיר, יחד עם השעות הארוכות והלא-אנושיות. 26 שעות אנחנו על הרגליים, בלי לאכול, בלי לשתות, כשאני תופס את עצמי בעשר בלילה ומגלה שלא אכלתי כלום ולא הייתי בשירותים, וכשאני יודע שהחולים הקשים והאבחנות המסובכות יגיעו באמצע הלילה ושחייבים לשמור על אדרנלין גבוה. זה מעלה את הסיכון לתחלואה לבבית, לסוכרת ולהשמנה, שלא לדבר על החרדה הבלתי פוסקת ממה שמחכה לך בתורנות. יום אחרי אתה מותש ומנסה לעכל מה עבר עליך אתמול. אם אני עושה שמונה או עשר תורנויות בחודש, אז אני כל הזמן לפני תורנות, אחרי תורנות או בתורנות".
נשמע מטורף. "בחודשים הראשונים הרגשתי המון תסכול. הרבה חולים קשים עם מעט סיכוי להחלים או להשתפר, עם קשיי שפה או פערי תרבות. באמצע הלילה יש לך מטופל גוסס עם סרטן, בלי אוויר, עור מדולדל בלי שרירים, שלא מסוגל לאכול או לשתות ואין לך מה להציע לו. החוויה הזאת חוזרת על עצמה שוב ושוב ואני מרגיש שאני מתחיל לאבד את השפיות שלי. תוך חודשיים מסטז'ר מצטיין הגעתי למצב שאני מפחד להגיע לבית החולים. הייתי קם בבוקר עם מועקה בחזה, וזה הידרדר לפגיעה משמעותית ביכולת שלי לתפקד. הפסקתי לאכול ולשתות, ירדתי מ-64 קילו ל-54. תוך שלושה חודשים הפסקתי לישון. הייתי שוכב במיטה ומריץ את כל היום שעבר עליי בבית החולים, שואל את עצמי אם תיפקדתי כמו שצריך. מתעורר בחמש לפנות בוקר עם דפיקות לב, שטוף זיעה. אתה קורא על זה בספרים אבל במציאות קשה לך להבין איך אדם יכול להרגיש כאבים בחזה מבלי שיהיה לו התקף לב. אני רופא ומתלבט אם להזמין אמבולנס או לא".
נתי אורנשטייןנתי אורנשטיין
ד"ר נתי אורנשטיין
(צילום: אלעד גרשגורן)
אחרי כמה חודשים ד"ר אורנשטיין פנה ליועץ בית החולים. "פסיכיאטר מאוד נחמד, הוא הרגיע אותי ואמר 'זה בסדר, זה קורה לכולם', לקחתי יום חופש וחזרתי למחלקה. אחרי חודשים ספורים הגעתי למנהל המחלקה בדמעות, הרגשתי שאני לא מסוגל יותר – האפשרות הייתה מבחינתי להתאשפז או להתאבד. אמרתי לו שאני הולך למיון הפסיכיאטרי. תחשבי מה זה עבור רופא, להיות בצד השני. זאת חוויה מאוד לא נעימה, ונוספת לזה מבוכה והשפלה. אני מסתכל על עצמי מהצד ואומר זה לא אני. לא יכול להיות שאני משתגע.
"התחלתי טיפול. לקחתי עוד יום חופש וחזרתי למחלקה. לעוד תורנויות ושוב נשברתי. ביקשתי שיאשפזו אותי. קלטתי שבתקופת ההתמחות הפסקתי לצאת לדייטים, הפסקתי להיפגש עם חברים, להתאמן, הגעתי למצב שאני יורד לקיוסק ב-23:00 כדי לקנות במבה וקולה כי לא הייתי מסוגל לאכול אוכל של בני אדם. היו לי הרבה מחשבות על מוות, לא ידעתי אם אני יכול להמשיך ברפואה או בכלל עם החיים האלה. התחלתי טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי, קיבלתי הקלות וניסיתי לחזור לחיים שלי".
בהדרגה, בזכות טיפול אינטנסיבי – ד"ר אורנשטיין החל לחזור לעצמו. "ברגע שסיימתי את התורנויות הכל התחיל להשתפר. חזרתי להיות אדם חברותי, עם זוגיות, חידשתי קשרים עם המשפחה והחברים והתחלתי לעבוד בקופת חולים. הרגשתי כמו מישהו שחזר ממלחמה. למה שהעבודה שלך תביא אותך לכאלה רגעי שפל? אני רואה היום את כל החברים שלי שהתחילו התמחות. כולם סובלים בצורה כזאת או אחרת. אפשר להגיד שאני יותר רגיש ואולי לוקח יותר דברים ללב, אבל כל מי שהתחיל אחריי התמחות מאבד את שמחת החיים, את היכולת לחייך, את השינה ואת הבריאות. קשה לראות את זה. ועוד לא דיברתי בכלל על החוויה האיומה שבסוף משמרת מטופל שהתקבל בבוקר נפטר, ואני פוגש את המשפחה אחרי החייאה לא מוצלחת ותוהה מה אגיד למשפחה? בגלל שאני צעיר וחדש ולא קיבלתי מספיק תמיכה, בגלל זה אבא שלהם מת? זה המון לסחוב.
"מי שלא מספיק חזק מתפרק, ויש כאלה שפשוט נאטמים. וזה נורא עצוב שרופאים מפתחים את השריון הזה. היום אני רופא רגיש, אמפתי למטופלים שלי. אם הייתי נשאר בתורנויות אני לא יודע אם הייתי יכול להיות אמפתי. ראינו כבר מתמחים ורופאים בכירים שמתאבדים. אני מאמין שאת רוב המקרים אפשר היה לפתור, אולי אם יהיה מישהו שיקשיב".

לפהק לחולים בפרצוף

ד"ר אורי מנור, מתמחה ברפואה פנימית, בבית החולים "שיבא" בתל השומר. נשוי ואב לשני ילדים. בנו השני נולד ממש עכשיו, בפברואר, ימים לפני פרוץ הקורונה בישראל. "חודש וחצי לא ראיתי את אשתי ואת הילדים", הוא מספר, "זו הייתה תקופה אישית מאוד קשה, תקופה של געגוע חריג, אבל מבחינה מקצועית – מעולם לא עבדנו יותר בקלות. עבדנו במשמרות של 12 שעות ו-24 שעות מנוחה. היו לנו את כל האמצעים לטפל בקורונה. בתחילה נשארנו כמחלקה פנימית ויכולנו לעשות רפואה טובה, להשקיע בחולים, ובלילה לישון. חשבנו לעצמנו – כמה כיף ונכון לעשות את זה ככה. בשלב מסוים הפכנו להיות מחלקת טיפול נמרץ קורונה.
"המעבר ל-12 שעות עבודה נועד לצמצם הידבקות צוותים אבל המשמעות בשטח הייתה – רפואה טובה יותר. אנשים לא מבינים שהעבודה בלילה היא עבודה שחיי אדם תלויים בה. הלילה הרבה יותר קשה מהיום. אין שום הורדת פעילות בלילה, להפך. מסת החולים הגדולה מגיעה בלילה למחלקות. בשלוש לפנות בוקר אני עדיין מקבל חולים בשרשרת. צריך להחזיק מחלקה של יותר מ-30 חולים ולקבל עוד 12 חדשים, כשאתה לגמרי לבד. זה סיוט. עשיתי דברים קשים בחיים שלי, גם פיזית וגם נפשית, אבל אין קושי כמו התורנויות. אנחנו עושים בין ארבע לשמונה משמרות בחודש, כולל סופי שבוע. זו שיטת עבודה כל כך אנכרוניסטית, שהמציאות לא דורשת אותה, והיא אפילו לא הכרח המציאות. אני מאמין שזה ייעלם ויום אחד לא נבין איך פעם עשינו כאלה תורנויות".
מה המחיר שאתה משלם? "כולנו עייפים. בכל סיום משמרת אני מת מפחד לעשות תאונת דרכים. אני ער 26 שעות ועולה על ההגה בדרך הביתה. באופן אישי אני לא טוב בלהחזיק את עצמי ער. אני מרגיש כמו פצצה מתקתקת. אני יודע שיום אחד אעשה תאונת דרכים, אני רק מקווה שזו תהיה פגיעה ברכוש, או שאפגע רק בעצמי ולא בילדה בת שמונה בדרך לבית הספר. המחיר הוא גם משפחתי. אשתי עם שני ילדים בבית, בלי עזרה בלילות של התורנויות. את הלילה היא צריכה לעשות לבד ובבוקר למחרת, כשאני מגיע, אני גמור. אנשים חושבים שזה לא נורא, שיום למחרת אני ישן, אבל בפועל זה לא אפשרי. לא חסרים מקרים שאשתי צריכה ללכת בבוקר לעבודה ואני נשאר בבית עם ילדה חולה. המחיר הוא גם בריאותי. אבל העיקר הוא האבסורד במציאות שיש אישור חוקי לאנשים לעבוד 26 שעות רצוף בלי סיבה. אתה ניגש בארבע לפנות בוקר למשפחה, לקבל חולה חדש, ומפהק לו בפנים. הרפואה שלנו לא צריכה להיראות ככה".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "לקראת וכחלק מהסכם הרופאים החדש אנו בוחנים את מתווה התורנויות האפשרי, תוך שמירה על איכות ההכשרה הנדרשת מרופא אשר מסיים התמחות ועל תנאי העבודה של המתמחים".