אמש, בשעה שהתחוללה בירושלים מסיבת הניצחון השאננה על הקורונה, דלפו ההערכות החדשות של ממשל טראמפ לגבי מספרי המתים בארצות-הברית בחודש הבא. לפי המרכז לבקרת מחלות, אלה עשויים להגיע לכ-3,000 מקרי מוות בכל יום בחודש יוני; כמעט כפול מהשיעור הנוכחי.
בישראל, כפי שנכתב פה בעבר, לא היו צריכים בשום שלב למות אלפים רבים מהקורונה. זו הייתה הערכה, בפשטות, שנועדה ליצור אליבי מעשי לאנשים שהשמיעו אותה. שלא יבואו אליהם בתלונות אחר כך. הרי אנחנו מדינה קטנה, הצעירה ביותר מבין המדינות המפותחות, עם גיל חציוני שהוא 30 בלבד. יש לנו מערכת בריאות מפוארת, גם אם מורעבת יחסית. המדינה קטנה וריכוזית, מיומנת בניהול אירועי חירום לאומיים. יחד עם הפעולה המוקדמת של הממשלה ושל רה"מ נתניהו באשר לבידוד חוזרים מחו"ל, שעליה קיבל שבחים לרוב גם על ידי כותב שורות אלה, נמנעה בישראל הדבקה המונית נרחבת.
3 צפייה בגלריה
מטרו ב רומא איטליה עם שלט "לא לשבת כאן" הקלות ב סגר קורונה
מטרו ב רומא איטליה עם שלט "לא לשבת כאן" הקלות ב סגר קורונה
איטליה: "לא לשבת כאן". הקלות בסגר קורונה
(צילום: AFP)
יש רבים השואלים מדוע החל לרדת בדרמטיות מספר החולים והחולים הקשים במקומות רבים במקביל; התשובה איננה נעוצה במנגנון פלאי החבוי בנגיף, או בכך שכולנו כבר נדבקנו והתחסנו (בדיקות דם מעלות שזה בפשטות לא המצב). התשובות – לפי מחקרים שפורסמו ועברו ביקורת עמיתים, בניגוד לספקולציות – קשורות לריחוק חברתי ולסגר.
"כאשר משתמשים בפצצת אטום חברתית ועוצרים את החיים הנורמליים, אומרים לאנשים להישאר בביתם, התוצאות הן שקשה למגיפה להתפשט".
יש הרבה דברים שאנחנו לא יודעים על הקורונה. יש כאלה הטוענים שמזג האוויר משפיע על התפשטותה, אחרים אומרים שיש חסינות תאית היוצרת עמידות בקרב חלק מהאוכלוסיה; ישנם מאמרים המייחסים שיעורי תמותה נמוכים לחיסונים הישנים נגד שחפת. כל אלה הן הנחות מרתקות, שעוד נבדקות וזקוקות להוכחה. אבל הנה מה שאנחנו יודעים: הקורונה הרגה תוך כמה שבועות למעלה מ-50 אלף בני אדם בארה"ב. היא הרגה 0.15% מאוכלוסיית העיר ניו יורק, תוך 4 שבועות. הגיל החציוני של האוכלוסייה שם צעיר יחסית, 36. דבר דומה קרה לתמותה במדריד. שיעור התמותה מהקורונה גבוה בהרבה משל שפעת, והיא מידבקת בהרבה ממנה. במרכז ודרום אמריקה אין די בדיקות כדי לבדוק מי בדיוק מת מקורונה, אבל אנחנו יודעים שהיא משתוללת באקוודור וברזיל בשל קברי ההמונים שהם חופרים כעת.
3 צפייה בגלריה
 קבורת קורבנות הקורונה בברזיל
 קבורת קורבנות הקורונה בברזיל
קבורת קורבנות הקורונה בברזיל
(צילום: AFP)
יהיו בישראל שייחסו את מה שהתרחש כאן למדיניות ממשלתית נבונה וזהירה; יהיו כאלה שיגידו, בחוכמת הבדיעבד, שהרוב היה מיותר לחלוטין ואפשר היה בלי סגר. אבל הנה הנקודה החשובה ביותר: אל סגר אנחנו לא רוצים לשוב. שורת הצעדים המהירים ליציאה מסגר משמחת את כולנו, אבל במקביל מעמידה אתגר תהומי בפני ישראל. הממשלה נותנת תחושה של בהילות לא סדורה. הרי אם נראה קפיצה בהדבקה, יהיה לנו קשה להבין מה מהצעדים שביצענו הוא שתרם תרומה משמעותית להתפרצות. נהיה כמו אדם שלא יודע איזה מפסק בארון החשמל שלו מקצר. הממשלה אמרה למעשה שהסגר מאחורינו; לכל היותר נותרו מגבלות מסוימות. האחריות כעת על כל אחד מאיתנו. אם המגבלות האלה יהפכו לאות מתה, ישראל תהיה חשופה לעלייה נוספת בתחלואה.
האסטרטגיה המתגבשת בכל העולם, מניו זילנד ועד גרמניה, אומרת כך – צריך להוריד דרמטית את מספרי החולים ושיעור ההדבקה. בשלב השני, יש להמשיך בביצוע בדיקות נרחבות באוכלוסיה, לאתר כל נדבק, לבצע חקירות מקיפות עם "גדודים של חוקרים אפידמיולוגיים" כדברי הצרפתים, לבודד ולמנוע הדבקה נוספת.
3 צפייה בגלריה
 חוזרים לשגרה  מהר מדי? טיילת אשקלון
 חוזרים לשגרה  מהר מדי? טיילת אשקלון
חוזרים לשגרה מהר מדי? טיילת אשקלון
(צילום: רויטרס)
אם גרמניה תגיע לשיעור הדבקה של 1.3, הזהירה בשבוע שעבר אנגלה מרקל, מערכת הבריאות שלה תגיע לקצה גבול היכולת שלה בחודש יוני. לכן המשחק כאן פשוט מאוד, בישראל, באוסטריה, או בדנמרק (שהחלה יוצאת מהסגר ובמקביל העלתה את מספר הבדיקות, לא כמו ישראל, שהפחיתה). זהו משחק תופסת אחרי הנגיף; מניעה, איתור, בידוד. זהו ריקון מתמיד של דלי הקורונה הרעיל בכפית, כך שהוא לעולם לא יגלוש. צעד קטן של מדידת חום, וצעד קטן של מרחק בין שולחנות בבית קפה, ועוד צעד של שמירת מרחק של שני מטרים, ורחיצת ידיים תכופה. ואם כל אחד מהם תורם את תרומתו, המגפה ממשיכה לקרוס לתוך עצמה. אם עושים את זה יעיל מספיק, נניח כמו טיוואן, החיים נורמליים לגמרי ואין סכנת התפרצות נרחבת; למען האמת, הנגיף יכול לדעוך כמעט לגמרי.
הבעיה היא, כמובן, שחלק מהמערכים האלה כלל לא קמו בישראל. הסכומים האדירים שעלה לכולנו הסגר לא נוצלו ליצירת הכלים שימנעו חזרה אליו. אם המדינה תקפוץ ידה עכשיו, אם מנגנון הבדיקות שוב יתנוון, ולא תהיה תכנית סדורה לכוננות במערכת הבריאות לעוד התפרצות, התוצאות עשויות להיות עגומות – ועוד לפני הסתיו. יהיו שיגידו – שטויות. זה הכל מאחורינו ממילא. המדענים, ברובם, סבורים אחרת; ובכל מקרה, זהו סיכון שעדיף לא לקחת.
אפשר ליהנות עכשיו מהמפגשים המשפחתיים ופתיחת המשק, ולהתחיל בשיקום מה שנפגע – חברתית, נפשית וכלכלית. הסגר, כפי שנכתב פה לפני שבועות, איננו צעד ארוך טווח או בר קיימא. הוא זמן שנקנה, בכסף, בחיים ובכאב, וראוי שלא יבוזבז. אך אם לא תהיה הקפדה יתירה על המגבלות שנותרו, ואם ישתרשו הנחות מופרכות כאילו הקורונה איננה איום כלל, הדלת תיפתח בפני התפרצות חדשה וסגרים חדשים.
נדב איל הוא עורך חדשות החוץ ב"רשת"