כילד מאותגר קשב, התעקשתי לא לבקש סליחה. חשבתי שאני צודק וזהו. זה גרר ויכוחים, כעסים ולא מעט עונשים. היום אני מבין שההתעקשות שלי לא נבעה מרצון לריב, מחוצפה או סתם עקשנות ילדותית. היא ביטאה חלק מהקושי בעיבוד מידע בזמן אמת וניתוח מצבים ואירועים.
כילד עם הפרעת קשב רוב הזמן אני במגננה וחש שכולם נגדי. הקושי להיות מסוגל בזמן אמת להבין מה עשיתי, מה קרה לצד השני, מה נכון ולא נכון וכיצד פגעתי דורש הפעלת תהליכים מחשבתיים ברמה גבוהה, ובשביל ילד עם הפרעת קשב זה חלק מעצם הקשיים.
שאלות מנחות יעזרו לילד להבין מה קרהשאלות מנחות יעזרו לילד להבין מה קרה
שאלות מנחות יעזרו לילד להבין מה קרה
(צילום: shutterstock)
פעמים רבות כתוצאה מקשיים אלו ילדים עם הפרעת קשב "ננעלים", מוצפים רגשית, מנסים להתגונן ומתקשים לראות את התנהגותם הלא מותאמת ולבקש סליחה.

איך נסביר לילדים למה חשוב להתנצל?

עלינו לאפשר זמן עיכול לאירוע: ילד עם הפרעת קשב זקוק לזמן עיבוד, זמן לעכל ולהירגע. אסור ללחוץ עליו להגיב, משום שזה יגרום לתגובה הפוכה.
ילד עם הפרעת קשב זקוק לזמן לעכל ולהירגע. אסור ללחוץ עליו להגיב
הרגעה והקניית תחושת ביטחון יעזרו להפחת הלחץ: כדאי לדבר על תחושת הכעס, תחושה אנושית הקיימת אצל כולנו, ועם עצם הכעס אין בעיה, אלא עם התגובה.
ילדים עם הפרעת קשב נמצאים ברמת לחץ ומתח גבוהה, בעיקר כשאירוע קורה והם חשים אשמים. כדי להפחית את הלחץ עלינו לנהל שיחה בשקט. לדבר לאט ולשמור על טון רגוע, גם אם הילד מגיב בצורה לא מותאמת. תנו לילדכם את התחושה שאתם שם בשבילו בכל מקרה וללא קשר למה שקרה.
קראו עוד:
תיווך וסיוע בניתוח האירוע: ילד עם הפרעת קשב מתקשה בניתוח אירועים מורכבים (קושי בתפקודיים הניהוליים). לרוב הוא הודף אותנו בתשובות לא מותאמות. שאלות מנחות יעזרו לפרק את האירוע ולהבין מה קרה ולהגיע למסקנות הנכונות.
הקשבה פנימית: חשוב לדבר עם הילדים על הסיבות להתפרצות, מה מעורר אצלם את תחושת הכעס והפגיעה, שמביאה אותם להתנהג בצורה לא מותאמת. איך הם יכולים לזהות מתי ההתפרצות מתקרבת, על ידי הקשבה לגופם. סימני הכעס מורגשים הרבה לפני שהבנו בגופינו, וכשנלמד להקשיב לגוף נוכל לווסת את התגובה לפני התפרצותה.
ילדה עצובה עם קוקיות ילדה עצובה עם קוקיות
למדו אותם לזהות מתי ההתפרצות מתקרבת
(צילום: shutterstock)
בנייה של מחסן תגובות חלופיות: חלק מהניסיון להביא להפחתת התגובות הלא מותאמת מחייב בפיתוח של דרכי תגובה חלופיות המותאמות והמאפשרות מצד אחד להביע את התסכול והכעס, ומנגד אינם עוברים את גבול המותר.
תנו לילדכם את התחושה שאתם שם בשבילו בכל מקרה וללא קשר למה שקרה
למשל, דרכים להוצאת הכעס על ידי כתיבה, שימוש בשק איגרוף או כרית, יציאה לפעילות ספורטיבית והתנתקות לזמן מה עד שנרגעים. שיחות עם הילדים יסיעו לכם להבין מה מתאים לכל אחת ואחת מהם, וביחד תבנו את ארגז התגובות המותאמות באופן אישי.
טעיתי וכן אני מתנצל: לרבים מהילדות והילדים, ובוא נודה גם מהמבוגרים, יש קושי עצום לבקש סליחה ולקחת אחריות. יש לכך סיבות מגוונות, קוגניטיביות של חיבור, סיבה ותוצאה, כלומר למעשה שעשיתי יש תוצאות שעליי לקחת אחריות עליהן. בנוסף, יש סיבות רגשיות, ככל שהדימוי העצמי והביטחון העצמי שלי נמוכים, כך היכולות שלי להתנצל נמוכה ואעשה הכול להימנע ממנה.
במקרה של ילדות וילדים עם הפרעת קשב, רוב התקשורת שלהם עם הסביבה היא שלילית, לכן הם חשים צורך להיות במגננה, ומבחינתם להודות בטעות ולהתנצל זה ענין מורכב.
חשוב שנפריד בין המעשה וההתנצלות לבין הילד: "המעשה שעשית אינו מעיד מי אתה ומה אתה, אלא מעשה שנעשה שעליו לוקחים אחריות, מתנצלים, אם יש צורך משלמים את המחיר וממשכים קדימה".
שמשו דוגמה ובקשו גם אתם סליחה: כהורים, יש השפעה אדירה על ילדינו. אם נתנצל בפניהם על מעשה שעשינו, ההשפעה לכך תהיה עצומה עשרות מונים יותר מכל הסבר. כשאנחנו לוקחים אחריות על מעשינו ומתנצלים, אנחנו אומרים לאחרים שהם חשובים לנו ומאפשרים לכולנו לבנות מחדש את היחסים, ולהמשיך הלאה.
הכותב הוא מומחה לטיפול בהפרעת קשב ולקויות למידה, מחבר הספר "אל תוותרו עליי", מדריך מעשי להתמודדות עם הפרעת קשב ולקויות למידה