דלת אחת כפולה מפרידה בין שתי מציאויות. מעבר אחד שלה, על ספסלי חדר ההמתנה בפתח חדר הניתוח, יושבים בני משפחה מודאגים: צמודים לשעון שלא זז, חרדים מכל רופא שנכנס או יוצא, מכל קריאה ברמקול. הם דרוכים, קשובים ובעיקר מאוד מבוהלים. וגם כשמעדכנים אותם שהניתוח שעובר כרגע יקירם עלול להימשך ארבע שעות ויותר, הם נשארים על הספסל, חוששים להתרחק - "כי חלילה אולי בדיוק יקרה משהו? ואולי הרופא יבוא אלינו ולא ימצא אותנו?".
קראו עוד:
"ביקום המקביל", באותן שעות, מהצד השני של הדלת, שוכב החולה על שולחן הניתוחים. האווירה שם כל כך אחרת שאין כמעט דרך לתאר את הפער הזה - בין דאגת המשפחה לנינוחות של אנשי הצוות. בעוד המרדים מכין את המנותח, כמו בתזמורת מנוסה במיוחד יודע כל אחד מאנשי הצוות את תפקידו, וממלא אותו בנחת, בשלווה, לפעמים גם בבדיחות הדעת.
האח או האחות מכינים וסופרים את הציוד, כלי הניתוח שיזדקק להם הרופא, הגאזות ועוד. המנתח, שעוד לא התרחץ ואינו סטרילי, עומד הרחק מהחולה, ולא פעם גם צוחק איתו. בינם לבין עצמם, בעודם נערכים במלוא הרצינות והזהירות הנדרשת לרגע שבו יחלו לחתוך את גופו של האדם ששוכב כרגע תחת ידיהם, הם מדברים על ענייני שגרה: מחיר העגבניות שעלה פלאים, החוג של הילד, מסעדה טובה שבדיוק היו בה.
מהצד השני של הדלת שוכב החולה על שולחן הניתוחים. האווירה שם כל כך אחרת שאין כמעט דרך לתאר את הפער הזה - בין דאגת המשפחה לנינוחות של אנשי הצוות. כל אחד מהם יודע את תפקידו וממלא אותו בנחת, בשלווה, לפעמים גם בבדיחות הדעת
ואז מגיע הרגע שבו על הלוח הדיגיטלי הממוקם בחדר ההמתנה רואה המשפחה המודאגת שהניתוח מתחיל. הלב בתחתונים. ומהעבר השני, ביטחון ומקצועיות. שגרת חיים. כל חדר ניתוח הוא למעשה יחידת חיים עם וייב משלה, שמותנה לא רק בחומרת המחלה ובסוג הניתוח, אלא גם באישיותו של המנתח ובאופיים של אנשי הצוות. כיצד זה נראה משני הכיוונים? בשבוע שעבר הגענו לקומת חדרי הניתוח של המרכז הרפואי בילינסון, וליווינו בזמן אמת את המשפחות הממתינות ואת הרופאים בעבודתם.
3 צפייה בגלריה
חדר ניתוח בבילינסון. "אנחנו ערוכים לקיים 23 ניתוחים בו־זמנית. המאסה העיקרית היא בשעות הבוקר, בביצוע ניתוחים ידועים מראש"
(צילומים: דנה קופל)
הלב חושש מההרדמה
10.15: סימה דודמן התמקמה על אחד מהכיסאות מול הצג הדיגיטלי. עידן, בנה, עומד לעבור ניתוח קל יחסית לריסוק אבנים בדרכי השתן. "אני כאן כבר מ־6.30 בבוקר. לא ממש יכולתי להירדם וגם רציתי ללוות אותו לחדר הניתוח", היא מסבירה, "לפני חמישה חודשים, באופן פתאומי, עידן - שהיה בחור פעיל, צמחוני וספורטיבי, חלה בתסמונת גיליאן ברה (מחלה אוטואימונית שבמהלכה הגוף תוקף את עצמו, מה שגורם לשיתוק שמתחיל ברגליים ומטפס כלפי מעלה. מערכת העצבים ההיקפית נפגעת עוד ועוד והגוף הופך למשותק, כולל מערכת הנשימה. א"א), ואני התמניתי לאפוטרופסית הזמנית עליו. הוא הונשם והורדם למשך חודשים ארוכים, ומהיחידה לטיפול נמרץ הועבר למחלקה הנוירולוגית ואחר כך לשיקום בבית לוינשטיין".
היא אשת הקשר של בת הזוג של עידן ושל יתר בני המשפחה, שיעודכנו במצבו כשתדע מה קורה. "אני יודעת שהניתוח קל ופשוט אבל הלב שלי חושש מההרדמה", היא מודה, "רק ברגע שיעדכנו אותי שהאבנים יצאו מכיס השתן שלו, תצא האבן הכבדה מהלב שלי".
כשהמרדים והמתמחה שלו בוחרים את סוג ההרדמה המיטבי למצבו של המנותח, ד"ר שחר אהרוני, אורולוג בכיר, נערך בשלווה לריסוק האבנים מכיס השתן. "כל ההליך נמשך שש דקות. אני נינוח ושלו ומקווה שלא נצטרך חלילה להגיע למצב של הנשמה מלאה"
באותן דקות בדיוק, בחדר הניתוח, עומד המרדים, ד"ר יעקב לוינגר, בפני אתגר מקצועי לא פשוט: "במהלך הרדמה כללית אנחנו משתמשים בחומרים להרפיית שרירים, אבל לחולה בגיליאן ברה לא הכי מומלץ לעבור את זה. הצעתי שיעבור הרדמה קלה (סדציה) או מקומית, אבל המנותח התעקש על הרדמה כללית. רק לאחרונה עידן נגמל מפיום קנה, למעשה מהנשמה מלאכותית, אז לא רציתי לאתגר את הגוף שלו. לכן השתמשנו בסוג מנשם לא טראומטי ,שמוחדר מעל קנה הנשימה ויעיל להרדמה קלה וקצרה", הוא מסביר.
באותן דקות, כשהמרדים והמתמחה שלו בוחרים את סוג ההרדמה המיטבי למצבו של המנותח, ד"ר שחר אהרוני, אורולוג בכיר, נערך בשלווה לריסוק האבנים מכיס השתן. "כל ההליך שאני אחראי לו נמשך שש דקות. אני נינוח ושלו ומקווה שלא נצטרך חלילה להגיע למצב של הנשמה מלאה".
3 צפייה בגלריה
מימין למעלה ובכיוון השעון: נעמי צבי, מוחמד ג'אברין, סימה דודמן וז'קלין אדמוני
(צילומים: דנה קופל)
המאני טיים של הבן
11.15: את נעמי צבי מצאנו על ספסל ההמתנה כשבעלה יושב לצידה. "אנחנו ממתינים לניתוח של הבן שלנו, אסף (34), שסובל מעיוורון לילה", היא אומרת, "אני מנסה לעודד את עצמי ולהיות חזקה, אבל האמת היא שאני בחרדה גדולה, גם בגלל ההרדמה הכללית שהוא בחר כי היה נסער, וגם כי זה המאני טיים שלו: הניתוח הוא ההליך שבעקבותיו יגידו לנו מה הם סיכוייו להתחיל לראות גם בלילה".
במהלך הניתוח יושתל צ'יפ על הקרנית של בנה. "לצד החרדה הטבעית שלי אני גם נרגשת, כי אסף יעבור הליך חדשני שייתכן מאוד שיפתור לו בעיה של 34 שנים", היא אומרת. בצד השני של הדלת, בחדר ניתוח ייעודי לעיניים, מנצחת ד"ר ריטה ארליך, מומחית לרשתית, על ביצוע ההליך החדשני. הצוות לצידה הוא כל־נשי: אחיות ומרדימה. "זו שאלה של העדפה אישית", היא ממהרת להסביר, ומוסיפה כי בחדר שלה האווירה עניינית: "אני מעדיפה פחות להתבדח עם החולים ובינינו, אנשי הצוות, ולהיות מרוכזת בביצוע הניתוח. יש מספיק זמן לצחוק בין הניתוחים, כך שלא חייבים להתבדח במהלכם, כשהחולה ער". האני מאמין שלה מוחרג כשהמנותחים עצמם, תחת הרדמה מקומית, מבקשים ממנה הסברים כדי להירגע.
איריס בדדני, האחות האחראית: "מתנהלת כאן תשלובת רב־זרועית של בעלי מקצוע שונים, שמתוזמרים בו־זמנית לביצוע המשימה, כשאחד תלוי בשני: המנקה, ספקי הציוד, צוותי הרפואה, טכנאי הרדמה ורנטגן - כל אחד יודע מה תפקידו ונותן עבודה"
איריס בדנני היא האחות האחראית על חדרי הניתוח והרוח החיה של המקום. היא מתזזת איתנו בין חדרי הניתוח שפרוסים על שתי קומות. "מתנהל כאן מפעל, או נכון יותר תשלובת רב־זרועית של בעלי מקצוע שונים, שמתוזמרים בו־זמנית לביצוע המשימה, כשאחד תלוי בשני: המנקה, ספקי הציוד המתחלף בכל ניתוח, צוותי הרפואה והפרא־רפואה, טכנאי הרדמה ורנטגן - כל אחד יודע בכל רגע נתון מה תפקידו בכוח ונותן עבודה".
בבילינסון, לדבריה, יכולים לפעול במקביל 23 חדרי ניתוח. "אנחנו ערוכים לקיים 23 ניתוחים בו־זמנית. המאסה העיקרית היא בשעות הבוקר, בביצוע ניתוחים ידועים מראש", היא אומרת, "הכוורת רוחשת משבע עד שלוש, זמן משמרת בוקר, אבל על פי רוב חלק מהניתוחים גולשים לשעות אחר הצהריים והערב. בלילות, בסופ"שים, בחגים וכו' מתבצעים ניתוחי השתלות איברים וניתוחי חירום".
3 צפייה בגלריה
בית החולים בילינסון. כל חדר ניתוח הוא למעשה יחידת חיים עם וייב משלה
(דוברות מרכז רפואי רבין)
לא זזים מפה
12.00: במסדרון מרוחק מצאנו את 14 שארי בשרו של קאסם ג'אברין (55), שכבר משתיים בלילה עובר השתלת לב. אמו, אשתו, ילדיו, אחיו וגיסו ממתינים בדריכות ובחשש גדול לסיום הניתוח. "הוא סובל מאי־ספיקת לב חמורה ובשבועיים האחרונים מצבו מאוד הידרדר והוא שכב מורדם ומונשם בטיפול נמרץ. כל יום שהוא נשאר בחיים היה בשבילנו יום של נס כי הוא היה בסכנת חיים ממשית", אומר מוחמד, הגיס. יתר בני המשפחה, שנמצאים בעיצומו של צום הרמדאן, מחזקים את דבריו.
אשתו מספרת כי אתמול, בשעה חמש בערב, התקשרו אליה מהיחידה לתיאום השתלות בבילינסון ועידכנו שנמצא לקאסם תורם. "הלב שלי פירפר", היא מתארת, "הרגשתי תקווה, חשש, הכל ביחד". היא התקשרה מיד לבני המשפחה וכולם הגיעו יחד לבית החולים. "משתיים בלילה אנחנו לא זזים מפה, חוץ מהפסקה שעשינו לארוחת הרמדאן המפסקת בארבע בבוקר. מאז אנחנו בצום", מוסיף הגיס, "מה שמחזק אותנו זה שאנחנו מרגישים שלצוות אכפת מקאסם, שהוא בידיים הכי טובות שיכולות להיות". האווירה מתוחה, אך מדי פעם מתבדח מישהו מהם ושובר את שכבת הקרח שמכסה לכל אחד מהם את הלב.
כשהלב שנתרם הגיע בצידנית ונבדק, הגה לא נשמע. הצוות היה במתח. "נתוני הפתיחה להשתלה לא בשיאם כיוון שהלב שלו היה מת במשך חודש", מתאר פרופ' ערבות. אבל לקראת שתיים בצהריים, 12 שעות מתחילת הניתוח, מתברר שהלב פועם באופן תקין
במקביל, בפנים, פרופ' דן ערבות, מנהל המערך לניתוחי לב וחזה בבילינסון, עדיין עובד במרץ. הוא והצוות הרב־מערכתי שלו על הרגליים כבר עשר שעות ברציפות, אך האווירה עדיין נינוחה. "מדובר בחולה קשה, שסבל מאי־ספיקת לב סופנית. כדי להציל את חייו נאלצנו בעבר לחבר את החדר השמאלי בליבו ללב מלאכותי, שאיתו הוא התנהל. אבל בשבועות האחרונים הלב שלו הפסיק לעבוד. למעשה, הלב שלו מת ונאלצנו לחבר את החדר הימני שלו למכונת אקמו. ככה משכנו ימים עד שהתקבלה התרומה", הוא מסביר.
כשהלב שנתרם הגיע בצידנית ונבדק, הגה לא נשמע בחדר הניתוח. כל הצוות היה במתח, דריכות, חשש וציפייה. "נתוני הפתיחה שלו להשתלה לא בשיאם כיוון שהלב שלו היה מת במשך חודש. לכן, המתח שלנו היה גבוה ביותר", מתאר פרופ' ערבות. אבל לקראת שתיים בצהריים, 12 שעות מתחילת הניתוח, הצוות משחרר מתח: הלב פועם באופן תקין בבית החזה של קאסם. ואז כבר עפות בדיחות. פרופ' ערבות מקניט באהבה את גולן שוקרון, ראש צוות מפעילי מערכות לב־ריאה, על כך שהוא לא ישן כבר שלוש יממות. "עזוב אותך גולן, לישון זה לחלשים", הוא אומר לו. הלב פועם ועדיין מחובר לאקמו. היממה הקרובה תכריע אם השתל מתפקד כהלכה, אם קאסם יחיה.
טיפה מיותרת בים
13.00: בצהריים הגיעה ז'קלין אדמוני למתחם חדרי ההמתנה. היא מלווה את בתה, אוולין, לניתוח אורתופדי. "הניתוח פשוט", היא אומרת, "אבל לא הסיבה שלו: הבת שלי חלתה בסרטן מסוג מיאלומה ופרקה עצם. קיבעו אותה, וכעת יש צורך לקצר את המסמרים שחרגו ממקומם. זה הליך קל, אבל אל תשכחי איזו התמודדות קשה היא כבר עברה עם המחלה ועם הטיפולים המתישים. נכון שהניתוח הוא רק טיפה בים, אבל היא מיותרת לגמרי".
לדבריה, מה שעודד אותה היה הביטחון של בתה בצוות המנתח. "אנחנו כמו תמונת מראה אחת לשנייה: כשהיא נופלת אני מחזקת, ולהפך", היא אומרת, "בשנת הטיפולים הייתי בשבילה האמא והמבוגר האחראי שלא מרשה לה להתייאש. ובכל זאת, לא פשוט לי".
אוולין מועברת מהאלונקה למיטת חדר הניתוח. האח מכין את הציוד, מכוון את המנורות. המרדים מכין אותה והמתמחה שלו מתבדח איתה: "תראי מה זה", הוא אומר לה, "לי ולמרדים יש אותו כובע. אז למה שלו עוטף ראש מלא שיער ושלי רק קרחת?"
היא נינוחה ורגועה. מדברת, צוחקת, וכך היא נרדמת. המנתח, האורתופד ד"ר יואב רוזנטל, מכין את תחבושת הסד שיתקין בזרועה אחרי הניתוח, ואז הוא יוצא להתרחץ ומגיע סטרילי לחדר הניתוח. האווירה נינוחה ונעימה בפנים. בחוץ, כצפוי, כפי שקורה בכל חדר המתנה בכל מקום בעולם, המתח והפחד בשיאם. עד שיוצא הרופא. עד שהם רואים את יקירם.
