אני קם בלילה לשירותים, השעה 3:10 לפנות בוקר. מוזג כוס מים ורואה את אשתי המדהימה בסלון עושה הכול כדי להניק את הבן שלנו. נאבקת בין האינסטינקט האמהי שלה לתת לו חלב אם לבין הצורך להשלים 40 דקות שינה רצוף. אני שואל - "את צריכה עזרה?" היא אומרת לי - "לא. תחזור למיטה, אין טעם ששנינו נהיה ערים". אני לא מצליח להירדם, מתהפך מצד לצד, ואז ברגע זה מכה בי, מפה אין דרך חזרה.
לטורים הקודמים:
קיבלתי והשלמתי, החיבור של הילד לאמא שלו הוא משהו אחר, כזה שלעולם לא אבין. זה לא שאני לא חשוב בגידול הילד, אבל בדרך שונה. כלומר, הוא יכול להיות איתי, אבל חייב להיות איתה.
וזה לא שלא הבנתי את זה ברמה מסוימת גם לפני (באיזה חלק של המוח שלא חושב על כדורגל) אבל עד שאתה לא אבא ואתה רואה את הדאגה של אשתך לילד, אתה לא באמת מפנים את זה.
משפחת אלטוילמשפחת אלטויל
עוד לילה לבן
(צילום: אלבום פרטי)
שמעתי עד אז במהלך חיי כל מיני משפטים שנזרקים לאוויר כמו: "קשר של אמא לילד זה משהו שאי אפשר להסביר במילים", "אמא מרגישה את הילד שלה מרחוק" ו"כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא", אבל הם בעיקר נכנסו באוזן אחת ויצאו מהאוזן השנייה, בנוסח של "אחי, ראית את הגול של מסי אתמול? אני מעריץ אותו".

הפרטים הקטנים של הדאגה

כמה פעמים צלצלתם לאמא שלכם רק כדי לשמוע קול מנחם, עטיתם על עצמכם שריון חוסם רגשות וקול סמכותי, ובשנייה שאמרתם "הלו" היא ישר אמרה בקול אוהב, רך ודואג "קרה משהו?" שהציף את עיניכם בדמעות?
או כשאמרתם לאמא שלכם שאתם לא מרגישים טוב והיא מיד שמה את היד המרגיעה שלה על המצח ובשנייה אמרה "יש לך חום", כאילו היא ליאור סושרד ועוד רגע כתוב לה על היד 38.4 בדיוק או בצעירותכם כשחזרתם מבילוי וכשנכנסתם הביתה היא אמרה - "לא יכולה להירדם כשאתם בחוץ".
וזה בדיוק העניין, שהן לא באמת ישנות אף פעם, כי מהרגע שהילד הגיח לאוויר העולם, הוא מחזיק את העיניים שלהן עם גפרורים לצמיתות, מעביר את חיישן החרדות לאוטומט ולא בוחל באף גיל כדי לסיים. ועם כל הכבוד לדולפין שישן עם עין אחת פתוחה, הן ישנות עם שתיהן פתוחות.
אמהותאמהות
(איור: הילה דאבי)
אני רואה את אשתי האהובה והמסורה לא נחה לרגע, מנסה לפצח איך אפשר להניק אותו, נכנסת לאינספור פורומים ואתרים כדי לקבל עוד מידע על שלבי ההתפתחות שלו ומבררת על רופאים מתאימים. אני נפעם מהפרטים הקטנים של הדאגה האמהית. מספיק שהיא לא שומעת קולות מהעריסה לחצי שנייה וזה מקפיץ אותה מהר יותר מאצן ברגע יריית הזינוק.

הכול יהיה בסדר

גם להיות אבא זה לא פשוט. אני מאכיל אותו, מחליף חיתולים, מרגיע אותו כשהוא בוכה, לוקח לרופא, אוהב אותו ברמות אחרות, חרד לא פחות ובגדול עושה הכול כדי שיהיה לו הכי טוב ובטוח. פשוט אני גבר, זה לא טבוע בי ברמה הזאת ומסתכם ב"הכול יהיה בסדר". ברגע שהסתיימה המטלה אני נודד במחשבות שלי למקומות עם כדור ושער. אני לא יכול לחוש מה שמרגישה מישהי שהוא גדל אצלה ברחם ומחובר אצלה לכל נים.
משפחת אלטוילמשפחת אלטויל
אהבה ודאגה שונה בין אמא לאבא
(צילום: אלבום פרטי)
ב-6.30 בבוקר קמתי לתת לו בקבוק והיא הלכה לישון. "תעיר אותי בעוד שעה בבקשה, אני חייבת להספיק מלא דברים"' היא אמרה. ניתקתי לה את השעון המעורר ואפשרתי לה לישון שלוש שעות וחצי, בזמן שדאגתי לעשות את כל הדברים בעצמי.
ברגע אחד שהייתה לי הפסקונת צלצלתי לאמא שלי, האישה שנתנה לי הכול, עם כל הקשיים, שדאגה לי לכל מה שהייתי צריך כדי להתקיים, שליטפה לי את הראש כל בוקר במחלקה האונקולוגית, שלא ישנה כמעט עבורי, שאוהבת אותי כמו שאני רק עכשיו מבין באמת.
שאלתי לשלומה ואמרתי לה שאני אוהב אותה. ואז עברתי לאבא שלי, הגבר בחיי, שתמיד ידע לתת עצה, זה שלימד אותי לאהוב כדורגל ולקח אותי למשחקים ודאג לחבק, כמו גבר אומנם, אבל איזה חיבוק! ואמרתי לו בדיוק אותו דבר.
ואז הסתכלתי על הילד שלי ותהיתי, האם גם הוא לא יעריך אותנו מספיק עד שיהיה אבא בעצמו או שהפעם זה יהיה שונה? אז עם כל הכבוד למסי, את ההורים שלי ואת אשתי אני מעריץ, מסי ישן מספיק לילות.
הכותב הוא מרצה, שחקן, סופר וכותב הרצאות וסדנאות