(צילום: אורי דוידוביץ)

"מה למדת היום בזום שזה כל כך חשוב ואת צריכה שוב את המחשב של אמא?" שאלתי את אחת מבנותיה של קולגה צעירה ממני, שהתפרצה, ובכן, לשיחת הזום שלנו, והתלוננה על כך שאחיה הגדול במחשב שלו, ואבא במחשב של העבודה ולה לא נשאר מחשב לזום.
"למדתי לשים את המורה על שקט. דווקא כיף", היא תקעה בי מבט מתריס כמי שמתכננת להעביר גם אותי לדום שתיקה, העיקר שאעוף לה מהפריים ואפסיק להפריע למוח שלה להפריש אדרנלין. וזה עצוב, כי ככה אנחנו נראים.

לינקים שקורסים לתוך עצמם

כל השנה החולפת וכל השנה הקרובה הולכות לשים את עצמן על מיוט אול-אובר, ומה זה חשוב שהייתה לנו חצי שנה מאז הסגר הקודם להתכונן ליום של הקפסולות ושל הצורך ללמוד בקבוצות קטנות?
במדינת ה"לא מתכננים מטר קדימה", את מי זה בכלל מעניין? אז ביום הכיפורים הזה, שבו כולם מזמזמים עלינו, אין לנו אלא לבקש סליחה מהמורים וההורים שמחרפים נפשם מול הזום כדי שמדינת ישראל תוכל לספר לעצמה סיפור של מערכת חינוך מתפקדת. כלומר מקרטעת - גם זה משהו – כלומר, לפחות היא עדיין נושמת באופן עצמוני, אופס, כלומר מחרחרת.
אופס, שימו לב, תופעת לוואי קורונית: חרחרה יפה עד לא מזמן, ועשתה זאת על גבם של מיליוני מורים, תלמידים והורים ששוב יוצאים מדעתם מול סיסמאות מג'עג'עות, לינקים שקורסים לתוך עצמם כסופלה כושל, ילדים שמעבירים למיוט את המורה, ומורה שמעבירה למיוט את החיים שלה כדי להיות מסוגלת להתמודד עם עשרות זוגות עיניים במסך אחד. הנה, עוד סיבה מדוע היה צריך כבר מזמן להקטין את הכיתות - וכולם בסוג של מריטת עצבים יומיומית שאין לה תאריך תפוגה.
חשיבה מרחוקחשיבה מרחוק
להתמודד עם עשרות זוגות עיניים במסך אחד
(צילום: shutterstock)
בחיי שאם הזום הזה היה מפציע בזמן שלי היו ילדים בבית הספר, הייתי פשוט שולחת פתק למורה ומרגיעה שיש לה מסך אחד פחות להתענות מולו. את הילדים הייתי מושיבה מול בוב הבנאי או סמי הכבאי או דורה החוקרת - לפחות שירכשו מקצוע.
ובטח גם הייתי מציידת אותם בפתקים של אמא שלי: "ירד גשם היום וענת לא הגיעה לבית הספר", "ענת לא חשה בטוב ולכן נשארה בבית לראות שכונת חיים". כי אם מישהו היה מעז לחמוס לי את המחשב בשביל לעשות קולות של בית ספר בזמן שהוא חומס לי גם את הזמן שבמהלכו אני אמורה לעבוד – בהנחה שיש לי עבודה, כן? - הייתי במו עצמי נכנסת לזום של שר החינוך.
כי אדוני שר החינוך, אם אתה באמת באמת חושב שאפשר לאורך זמן לקיים את הפארסה הזו אז כדאי לך מאוד לחשוב שוב, והפעם לא רק בשביל לסמן לעצמך וי, אלא גם כדי להצליח לפתור את הבעיה. אם אתה בכלל מבחין שיש בעיה.
קראו עוד:

המסך שחור מתמיד

חצי שנה הייתה לנו כדי להפעיל את כל תותחי הסטארט אפ ניישן ולהבין איך אפשר לעבור למודל יעיל של למידה מרחוק ומקרוב, באמצעות שימוש בתורת הקבוצות, תורת ההקבצות, תורת הרחוק הוא הקרוב החדש, תורת קפסולות, תורת הפיכת המתנ"סים לאזורי למידה סטריליים או תורת ה"למה אף אחד לכל הרוחות לא מנהל כאן את העסק?"
ובאמת למה אף אחד לא מכין תוכניות לבוקר הזה שאחרי האיסרו חג, שבו מורות בפיג'מה ותלמידים בעצבים יצטרכו שוב לשאול את עצמם את השאלה באיזה מסך לומדים היום ולהבין שהמסך שחור מתמיד.
ועצה קטנה לאחיותיי האמהות הנושאות בנטל הזום. מבאס אותי מאוד לראות בפיד שלי שתחזוקת המסכים ברוב המקרים נופלת עליכן באופן שאינו שוויוני, כיוון שנדמה שהעבודה שלכן פחות חשובה או שזה פשוט התפקיד הגנרי עמו נולדנו.
אז זהו. שלא. העבודה שלנו לא פחות חשובה מהעבודה של כל גבר מצוי, ואת נטל הזום יש לחלק ממש כמו שמחלקים מגרש כדורגל – שווה בשווה.