בטשקנט, עיר הולדתו, החיים של סגן ס' היו שקטים. "אין מלחמה שם", הוא אומר בפשטות. אבל דווקא מתוך השקט הזה בחר הרופא בן ה-35 לעזוב הכול, לעלות לישראל ולהתחיל מחדש - מסלול שהוביל אותו לא רק למסדרונות בתי החולים, אלא גם לשירות צבאי קרבי, בעיצומה של אחת התקופות הסוערות בתולדות המדינה. עכשיו הוא כבר לובש מדים כרופא בבא"ח כפיר, מטפל בחיילים בשטח – ומנסה להגשים את החלום שהתגבש אצלו דווקא ברגעים הכי קשים: להיות חלק מהחברה הישראלית.
מה גורם לאדם לעזוב הכול באמצע החיים ולהתחיל מחדש בארץ זרה? את כל חייו הבוגרים עיצב סגן ס' באוזבקיסטן, שם נכנס כבר אחרי התיכון ללימודי רפואה והחל לבנות לעצמו קריירה מסודרת וברורה, לצד חיי משפחה עם אשתו ובנם הצעיר. "למדתי שבע שנים באוניברסיטה ואחריהן התחלתי התמחות", הוא אומר היום. "שם זה לא חמש שנים כמו בארץ אלא שלוש שנים. התמחיתי במחלות זיהומיות בילדים. עבדתי בבית חולים בטשקנט וטיפלתי בילדים עם מחלות כמו קורונה, שחפת, דלקת ריאות".
בעוד שבמקומות רבים בעולם הזהות היהודית הפכה למורכבת יותר, בטשקנט, לדבריו, המציאות הייתה שונה לחלוטין. "לא הייתה אנטישמיות בחו"ל, ברוך השם. באוזבקיסטן הכול היה טוב. לפני מלחמת העולם השנייה הרבה יהודים מאוקראינה, מרוסיה, מבלרוס הגיעו לשם. היה לנו אפילו בית כנסת".
"יש הבדל בין הרמה של רופאים בחו"ל לרמה של הרופאים בישראל. אשתי גם רופאה. אני והיא הרגשנו שהרמה שלנו לא מספיק טובה, וידענו שהרמה בישראל גבוהה יותר. תמיד היו לנו תוכניות להגיע לישראל אחרי גיל הפנסיה, אך אשתי אמרה שצריך לעשות את זה עכשיו"
ובכל זאת, על אף הקריירה שהחלה, משהו שם הרגיש לא נכון. "יש הבדל בין הרמה של רופאים בחו"ל לרמה של הרופאים בישראל", הוא מעיד. "אשתי גם רופאה. אני והיא הרגשנו שהרמה שלנו לא מספיק טובה, וידענו שהרמה בישראל גבוהה יותר. תמיד היו לנו תוכניות להגיע לישראל אחרי גיל הפנסיה, אך אשתי אמרה שצריך לעשות את זה עכשיו. היה לנו ילד בן שנתיים וחצי. הבנו שיהיה לו פשוט יותר לעלות בזמן הזה, ללמוד שפה, להתקדם פה".
באפריל 2023 ההחלטה התיאורטית קיבלה צורה ממשית, והמשפחה מצאה את עצמה נוחתת בישראל ומתחילה מחדש, הפעם בבאר שבע. השלב הראשון לא היה קפיצה ישירה לעבודה, אלא תהליך הסתגלות ממושך שנועד לגשר על הפערים בין מערכות הבריאות. "היינו בתוכנית מיוחדת לרופאים עולים חדשים שנקראת 'מסע' – הסבירו לנו איך עובד בית החולים, אילו מחלקות יש, איזה רופאים, היסטוריה של רפואה. הכול התנהל דרך הרצאות. שנה וחצי היינו בתוכנית הזאת".
מהחלוק הלבן למדי צה"ל
אבל את הפער האמיתי הוא גילה רק כשהתחיל להיכנס אל תוך העבודה עצמה. "התחלנו לעבוד בבית החולים סורוקה. זה לא אותו דבר כמו באוזבקיסטן. רופאים פה הם כמו סיירת בצבא", הוא מתאר, "הם יודעים לעשות הכול: גם אינטובציה, גם ניקוז חזה, כירורגיה, אורולוגיה, אונקולוגיה. כל הדברים. אני ואשתי חשבנו שאנחנו בבעיה".
עם זאת, בסופו של דבר כל אחד מהם מצא את מקומו החדש בתוך המערכת. "אחרי חצי שנה אשתי התחילה לעבוד כרופאה פנימית ואני כרופא מרדים. עשינו מבחן מסכם כדי לקבל רישיון. המבחן היה ממש קשה וכלל מאתיים ומשהו שאלות. רק אחרי שלושה חודשים קיבלתי תשובה שעברנו".
"יש לי הרבה חברים שעלו מרוסיה, מאוזבקיסטן, מקזחסטן, והם עובדים פה כרופאים צבאיים. כולם אמרו לי: 'אתה צריך לעבוד בצבא'. חשבתי שזה לא בשבילי. אחרי שהגענו לבית הספר לרפואה ראיתי איך זה עובד, ופתאום חשבתי לעצמי: למה לא?"
אך דווקא כשהמסלול המקצועי שלו בישראל התחיל להתייצב, הלך ונפתח בפניו כיוון שלא תכנן מראש. "יש לי הרבה חברים שעלו מרוסיה, מאוזבקיסטן, מקזחסטן, והם עובדים פה כרופאים צבאיים. כולם אמרו לי: 'אתה צריך לעבוד בצבא'. חשבתי שזה לא בשבילי, אבל אחר כך הגעתי גם לבית הספר לרפואה צבאית במסגרת קורס שיזמו שם. ראיתי איך זה עובד ופתאום חשבתי לעצמי: למה לא?". גם בתוך המערכת עצמה, הוא קיבל את אותו מסר - הפעם מגורם מקצועי בכיר. "דיברתי עם פרופסור מומחה להרדמה, שהוא גם רופא צבאי. הוא אמר לי: 'כדי להתקדם בישראל אתה צריך להיות רופא צבאי, זאת המטרה. אחרי זה יהיה לך יותר פשוט'".
בסופו של דבר נקודת המפנה האמיתית לא הגיעה משיחה, אלא מהמציאות עצמה. "במהלך התמרון הקרקעי בעזה לאחר 7 באוקטובר עבדתי בטיפול נמרץ בסורוקה. בזמן הזה ראיתי הרבה חיילים שלנו עם פצעי ירי, עם טראומה. אמרו לנו שאין מספיק רופאים בצבא וצריך עוד: בבא"ח, בגדוד, לא משנה איפה. יש רופאים עולים שעובדים שנתיים והולכים למקומות אחרים, אבל אני חשבתי על כל הדרך שעשיתי. דיברתי עם הפרופסור ואמרתי לו שאני רוצה לעבוד בצבא ולעזור לחיילים שלנו. יש לי מוטיבציה, יש לי הכול. הוא התקשר לשלישות ואמר לי שבספטמבר יש גיוס לעולים חדשים. אמרתי - אוקיי, אני הולך לצבא".
הגיוס עצמו, הוא מודה, היה מלווה בלא מעט חוסר ודאות. מעבר להתאקלמות במסגרת הצבאית, חיכה לו אתגר נוסף - השפה. גם אחרי תקופה בישראל, הפער עדיין היה מורגש, במיוחד בסביבה מקצועית. "למדתי שם עברית כי העברית שלי הייתה לא טובה במחלקת הרדמה. למזלי הרבה רופאים מרדימים היו ממוצא רוסי, ואם היו דברים שלא הבנתי יכולתי לדבר איתם ברוסית והם הסבירו לי ברוסית. לא ידעתי עברית מספיק טוב".
סוף-סוף בבית
את הפער הזה הוא החל לסגור עם הגיוס. "בבסיס מחו"ה אלון, איפה שעברתי את הטירונות, היה קורס עברית לעולים חדשים. אחרי ארבעה חודשים שם רמת העברית שלי ממש עלתה". כשהגיע שלב השיבוץ כבר לא היה לו ספק לאן הוא מכוון. "בריאיון שיבוץ שאלו אותי איזה תפקיד אני רוצה: בסיס סגור או פתוח, כי יש לי משפחה. ישר אמרתי שאני רוצה בסיס קרבי, סגור, שהחלום שלי הוא לעזור לחיילים. עכשיו אני בבא"ח כפיר. אני פה כבר חמישה חודשים. הרופא שהיה פה בדיוק עזב, כך שהגעתי מאוד מהר".
"יש אנשים טובים בישראל. כולם עוזרים לי: חיילים, מפקדים, קצינים. כשהייתי בטירונות לא קיבלתי משכורת כמה שבועות. המפקדת שאלה אותי שוב ושוב: יש לך אוכל? יש לך בבית מה שצריך? הייתי בשוק"
ההשתלבות בבסיס אמנם הייתה מהירה, אבל דרשה ממנו להעלות הילוך כמעט מיד. "המפקד שלי אמר לי 'אני רוצה שאתה תלמד עברית', שכל הפרוטוקולים בספר כתובים בעברית. שקורס קצינים מתנהל בעברית וגם קורס עזרה ראשונה. הוא הקציב לי שלושה חודשים, ואמרתי 'בסדר, אני מטפל בזה'. הוא ממש היה איתי. אמר לי שהוא פה בשבילי בכל זמן. הצוות פה הוא ממש כמו משפחה".
גם בתקופות מתוחות יותר, כמו המערכה מול איראן, השגרה האישית שלו ממשיכה להתנהל בין הבית לבסיס, לעיתים במחיר לא פשוט. "ברוך השם המשפחה שלי ואני גרים באשדוד, שם יחסית שקט. מה שקשה זה הדרך. אני נוסע לבסיס ברכבת, יש תחנות שלא עובדות, הרכבת לא תמיד יוצאת בזמן".
אבל למרות האתגרים, עבורו השירות בצה"ל הוא הרבה מעבר לתפקיד מקצועי. כשהוא נשאל מה זה אומר בשבילו להיות ישראלי, התשובה שלו נורית ללא היסוס. "יש אנשים טובים בישראל, ברוך השם", הוא אומר. "כולם עוזרים לי, במיוחד כאן בצבא: חיילים, מפקדים, קצינים. כולם. יש לי עכשיו בעיה עם הגן של הילד, והצבא עוזר לי. כשהייתי בטירונות לא קיבלתי משכורת כמה שבועות, והצבא עזר לי. המפקדת שאלה אותי שוב ושוב: יש לך אוכל? יש לך בבית מה שצריך? הייתי בשוק. בחיים שלי אף אחד לא שאל אותי את הדברים האלה. אני רוצה לעבוד בצבא עד הפנסיה. זה החלום שלי. אני מבין שזה המקום שלי". בסופו של דבר, הוא מסכם כי התחושה הזו מתכנסת עבורו למשהו פשוט יותר - שייכות. "כל אדם צריך לעשות משהו בחיים שלו: יש אנשים שעובדים בחדשות, יש רופאים, יש חיילים. אני מרגיש שמצאתי את המקום שלי. זה הבית שלי".
