באוגוסט 2023, חודשיים בלבד לפני פרוץ המלחמה, עזבו ד"ר רועי (43) וד"ר מוריאל (41) שר-אל את ישראל עם שלושת ילדיהם ועברו לבוסטון. רועי, פסיכיאטר שעבד באיכילוב, ומוריאל, רופאת עור, נסעו לארה"ב כחלק ממהלך מתוכנן - שניהם רצו להתמקצע בתחומים שפחות מפותחים בישראל, והם עובדים כיום בבתי חולים המסונפים לאוניברסיטת הרווארד. בניגוד לרבים מהעוזבים בשנים האחרונות, אצלם ההחלטה לא נבעה מהמלחמה או מהאקלים הפוליטי. אבל לחיים יש קצב משל עצמם. השהות, שאמורה הייתה להימשך שנתיים, התארכה בינתיים לארבע - ולמצב בישראל, לדבריהם, היה חלק בכך.
גלריה
ד"ר רועי וד"ר מוריאל שר-אל עזבו את ישראל לבוסטון. בתמונה, עם ילדיהם. מימין לשמאל: רועי, נריה, מוריאל, קמה ושילה
(צילום: אלבום פרטי)
"עזבנו בלי קשר לשום מצב לאומי, אלא מתוך תכנון ארוך טווח של הקריירה", מספר רועי בשיחה עם ynet ו"ידיעות אחרונות". "אבל הנה, אנחנו כבר בשנה הרביעית. התקופה התארכה, ולמצב המורכב בארץ היה כמובן חלק בכך. הייתה תחושה שאנחנו נותנים לילדים עוד זמן לגדול בסביבה שקטה ומוגנת, מתוך ידיעה שאחר כך נשוב לחיים שלמים בישראל, ושזו הזדמנות שאולי לא תחזור".
אבל הנה, אנחנו כבר בשנה הרביעית. התקופה התארכה, ולמצב המורכב בארץ היה כמובן חלק בכך. הייתה תחושה שאנחנו נותנים לילדים עוד זמן לגדול בסביבה שקטה ומוגנת, מתוך ידיעה שאחר כך נשוב לחיים שלמים בישראל, ושזו הזדמנות שאולי לא תחזור
בני הזוג שר-אל הם שניים מ-1,369 הרופאים והרופאות שעזבו את ישראל בין 2023 ל-2025, על פי מחקר של חוקרים מאוניברסיטת תל אביב שפורסם אתמול, וחשף כי הגירת הרופאים מישראל הגיעה לממדים מדאיגים ביותר. לפי הממצאים, מדובר ב-419 רופאים שעזבו ב-2023, 530 ב-2024 - שנת השיא - ו-420 ב-2025, על פי אומדן ראשוני שטרם התקבע סופית. זהו זינוק של 94% לעומת התקופה המקבילה לפני עשור, שכן בין 2013 ל-2015 עזבו את הארץ 705 רופאים בלבד.
"נסענו להשתלמות, מתוך כוונה לחזור"
זמן קצר אחרי שהגיעו לבוסטון פרצה המלחמה. כבר מהימים הראשונים היה רועי פעיל בטיפול מרחוק בנפגעי העוטף, ובהמשך היה שותף בהקמת עמותת Healing in Nature (או בקיצור HiN), שמסייעת ללוחמים להתמודד עם חוויות לחימה טראומטיות באמצעות טיפול וטבע. עבור מוריאל, אחת הסיבות להארכת השהות נוגעת למצב מערכת החינוך. "איפה שגרנו קודם בישראל, המצב של הגנים ובתי הספר לא היה כל כך טוב. בבוסטון, לעומת זאת, המסגרות מאוד טובות, שלא לומר מדהימות", היא אומרת. "זו לא רק השגרה, אלא גם התוכן, האיכות, הצוות ומספר הילדים בכיתה".
פרופ' איתי אטר מסביר על המחקר שביצע על הגירת רופאים מישראל
(צילום: שחר שחר, דוברות אוניברסיטת תל אביב)
"ברור לנו שבגלל שהמון משאבים מופנים לביטחון ולמלחמה - המטרה הראויה ביותר שיש - התחומים האחרים נפגעים, ובהם בריאות וחינוך", מוסיף רועי. "בסוף אתה עושה חשבון ש'אני עוד בסדר', אבל הילדים משלמים מחיר, וזה גם שיקול בהחלטה להישאר כאן מעבר למתוכנן".
"לא מרגישה ש'עזבנו'. אנחנו עדיין משלמים בארץ ביטוח לאומי וקופת חולים". ד"ר רועי וד"ר מוריאל שר-אל חיים בבוסטון
(צילום: אלבום פרטי)
רועי סבור שיציאת רופאים ישראלים לחו"ל אינה תופעה חדשה, אך האווירה בשנים האחרונות הפכה את ההחלטה לקלה יותר עבור חלקם. "זה הפך למעין תופעה חברתית בקהילה הרפואית, בהינתן שהמצב בארץ היה כה קשה", הוא אומר. עם זאת, הוא אינו רואה בכך מצב בלתי הפיך. "מצער אותי מאוד לחשוב שרופאים טובים יעזבו, אבל זו תופעה שיכולה בקלות להתהפך אם תהיה תחושה שהמדינה בכיוון של תיקון. אני יודע שיש סביבנו אנשים שהם על הגדר, שאם המצב ישתפר ישמחו לחזור. לא חושב שאין תקווה".
"אני לא מרגישה ש'עזבנו'", מדגישה מוריאל. "נסענו להשתלמות, אבל מתוך כוונה לחזור. אנחנו עדיין משלמים בארץ ביטוח לאומי וקופת חולים". בני הזוג מתכננים להישאר בבוסטון עד תום השנה הרביעית, ואז לשוב לישראל. "ישראלים בגלות תמיד יהיו קרועים בין לחזור ללהישאר", היא מוסיפה. "זה כנראה צרוב ב-DNA הישראלי שלנו, החיבור הזה לארץ".
"עזיבה בכאב, לא בריחת מוחות"
השינוי שעליו מצביע המחקר אינו מסתכם במספרים הכוללים, ובא לידי ביטוי לא פחות בגיל ובניסיון של העוזבים. בין 2023 ל-2025 היוו הרופאים הוותיקים, בני 45 ומעלה, כ-20% מכלל העוזבים - אחד מכל חמישה. בעשור הקודם עמד שיעורם על 14% בלבד, אחד מכל שבעה. החוקרים - פרופ' איתי אטר מבית הספר לניהול ע"ש קולר, פרופ' נתאי ברגמן, ראש בית הספר לכלכלה ע"ש ברגלס, ודורון זמיר, דוקטורנט בבית הספר לניהול ע"ש קולר - הדגישו כי שהייה בחו"ל אינה מעידה בהכרח על עזיבה לצמיתות, שכן רבים יוצאים להשתלמות, להתמחות-על ("פלושיפ") או למחקר, וחלקם חוזרים. אלא שדווקא הפרופיל המבוגר מגביר את החשש: בגילים אלה פחות סביר שמדובר ביציאה זמנית לצורכי הכשרה, ויציאה שהחלה כהשתלמות עלולה להפוך בהדרגה להחלטה להשתקע בחו"ל.
אצל א', רופאה שעזבה את ישראל לבריטניה ב-2024, ההחלטה הייתה פוליטית מובהקת. לפני כמה חודשים היא ישבה וניסתה לשחזר מי היו החברים הקרובים שהשאירה מאחור, וערכה בראש רשימה של המשפחות שנהגו להיפגש - היא הגיעה ל-11. שלוש מהן כבר נמצאות איתה בבריטניה, כולן עזבו אחריה, ואחת נוספת בדרך.
"מבחינתי זה היה שינוי עמדה שקרה תוך זמן קצר אחרי ההפיכה המשטרית", היא מספרת. "לא שקלתי לעזוב לפני כן. היינו מאוד מרוצים מכל ההיבטים בחיים שלנו, על סף קניית דירה בארץ, וראינו את עתידנו בישראל. הדבר שגרם לנו לעשות שינוי גישה ולהתחיל לחפש משרות מחוץ לישראל היה ההפיכה המשטרית והחשש שלנו מלחיות במדינה לא דמוקרטית - ומה שמשטר כזה יכול לעשות".
א' מספרת: הדבר שגרם לנו לעשות שינוי גישה ולהתחיל לחפש משרות מחוץ לישראל היה ההפיכה המשטרית והחשש שלנו מלחיות במדינה לא דמוקרטית - ומה שמשטר כזה יכול לעשות
"מאוד קשה לעזוב", היא אומרת. "אהבתי את העבודה שלי ואת הצוות, שאיתו אני בקשר עד היום, והייתי מאוד קשורה למטופלים שלי. קיוויתי להמשיך לטפל בהם עוד שנים רבות. יש פציעה מוסרית גם בלעזוב וגם בלהישאר בתוך מערך שלא הולם את הערכים שלך".
א' מסויגת דווקא מהגדרת התופעה כ"בריחת מוחות". "בריחת מוחות מתרחשת כשאנשים משכילים ותורמים מזהים אפשרות לשכר גבוה או לתנאים טובים יותר בחו"ל, אבל כאן זו לא הסיטואציה", היא אומרת. "עבור רוב הרופאים שאני מכירה שעזבו יש דווקא ירידה מסוימת במעמד, בשכר או בתנאים. יש כאלה שעזבו משרות ניהול בישראל ועברו כאן למשרות שאינן ניהוליות. זו לא בדיוק בריחת מוחות, אלא עזיבה בכאב על רקע אחר".
לדבריה, החוויה שלה ושל משפחתה באנגליה שונה מהתמונה שמצטיירת לעיתים בישראל. "אנחנו כאן שנתיים, מדברים עברית בכל מקום. לא נתקלתי באנטישמיות, וגם לא בביקורת בוטה כמו שישראלים לפעמים מדמיינים". דווקא העבודה מחוץ לישראל חיזקה, לדבריה, את הערכתה למערכת הבריאות הישראלית. "ההסתכלות על איך המערכת כאן עובדת גרמה לי עוד יותר להעריך את מה שבנינו בישראל. רופאים שהבריאות בראש מעייניהם היו מוכנים לעזוב את מערכת הבריאות בארץ ולהתמסר למה שה-NHS (שירות הבריאות הלאומי של אנגליה) מציע, או לעשות ביטוחים פרטיים שגם הם לא מכסים הכל - וזה מעיד על משהו".
"נשמח מאוד לחזור אם נרגיש שיש שינוי כיוון אמיתי". אילוסטרציה
(צילום: shutterstock)
למרות הכול, א' אינה שוללת חזרה לישראל. "כל מי שעוזב יכול גם לחזור", היא אומרת. "הדבר שמשאיר אותנו בחוץ הוא האירועים בעזה ובגדה. נשמח מאוד לחזור אם נרגיש שיש שינוי כיוון אמיתי, הסדר עם הפלסטינים ותקווה לשלום".
"מי שעוזבים הם קבוצה עילית"
החשש מבריחת מוחות מטריד גם רופאים בכירים ומנהלי מחלקות. "זה מורגש בשטח. אנחנו רואים כל הזמן שאנשים טובים מחפשים הזדמנויות במקומות אחרים, כי האפשרויות הולכות ומצטמצמות", אומרת פרופ' יסמין מאור, מנהלת היחידה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי וולפסון ויו"ר האיגוד הישראלי למחלות זיהומיות. "יש לכך קשר לאווירה המקומית שהתחילה בהפיכה המשטרית, שגרמה נזק עצום למחקר ולמדע ולשיתופי הפעולה עם חו"ל, בשילוב הקשיים הביטחוניים והקיצוצים התקציביים".
פרופ' יסמין מאורצילום: שלומי מזרחילדבריה, מי שעוזבים הם קבוצה עילית - "האנשים שהם בממוצע יותר מוצלחים, שיש להם יותר אפשרויות להשתלב בחו"ל". החשש שלה אינו מסתכם באובדן רופאים מהצוות שלה, אלא בהשפעה הרחבה על איכות הרפואה. "האיכות והיוקרה של היחידה שלי תלויות באיכות האנשים שאני יכולה להשאיר", היא אומרת. "אבל אני עובדת מול כל הממשק של בית החולים ועם קולגות ברחבי הארץ. אם האורתופד המוצלח ביותר, האונקולוג או הפנימאי יעזבו, בסוף אשאר בסביבה מקצועית פחות טובה. אני נפגעת לא רק מעזיבה ישירה, אלא גם מעזיבה של קולגות שאיתם אני משתפת פעולה בקליניקה ובמחקר".
לדבריה, לחלק מההשלכות ייקח זמן עד שהמטופלים ירגישו בהן. "זה כבר מורגש, אבל עדיין לא במלוא העוצמה", היא אומרת. "כשהעזיבה בהתחלה קטנה, המערכת יכולה לפצות, אבל לאורך שנים, כשהמחקר מצטמצם וכשהמצוינות מצטמצמת - זו נסיגה איטית. השאלה מה יהיה כאן בעוד עשר שנים". היא מוסיפה כי גם אם המגמה תתהפך, יהיה קשה לתקן את הנזק במהירות. "אפשר להכשיר אנשים מצוינים, אבל אם הטובים עזבו - מי יכשיר את הדור החדש?".
"הבעיה היא שילוב של כמה גורמים", היא ממשיכה. "מצד אחד יש עזיבה וכניסה למערכת של אנשים פחות מיומנים, ומצד שני האוכלוסייה מזדקנת והעומס גדל, בלי הגדלה מתאימה של התקנים מצד משרד הבריאות והממשלה. זה התחיל בפריפריה, שם המצוקות גדולות יותר, אבל מתחיל לחלחל גם למרכז. תראי כמה זמן לוקח היום להשיג תור לרופא מומחה בתחומים מסוימים".
פרופ' יסמין מאור: אם האורתופד המוצלח ביותר, האונקולוג או הפנימאי יעזבו, בסוף אשאר בסביבה מקצועית פחות טובה. אני נפגעת לא רק מעזיבה ישירה, אלא גם מעזיבה של קולגות שאיתם אני משתפת פעולה בקליניקה ובמחקר
עזיבת ישראל, היא מדגישה, מעולם לא עמדה על הפרק מבחינתה. "אני לא מעלה על דעתי לעזוב, רק לתקן. אבל גם לאנשים אידיאולוגים יש רף שיכול בסוף להכריע אותם. תוצאות הבחירות ישפיעו מאוד על הבחירות שאנשים יעשו - לא רק רופאים, גם אנשי היי-טק, אנשים שמניעים את המדינה. כל דקה שעוברת צריך לשנס מותניים ולטפל בבעיה, ואני לא רואה שזה נעשה על ידי הממשלה הנוכחית".
"הפער נסגר בעשור, לא בשנתיים"
גם פרופ' שחר שלי - חבר סגל בפקולטה לרפואה בטכניון, ראש המעבדה לבינה מלאכותית וקבלת החלטות ומנהל המחלקה הנוירולוגית במרכז הרפואי רמב"ם - מזהה את המגמה בשטח. "המגמה אמיתית. גם מהסביבה המקצועית הקרובה שלי, שני רופאים בכירים מומחי-על עזבו את ישראל בשנים האחרונות", הוא אומר.
פרופ' שחר שליצילום: פרטילדבריו, בין העוזבים יש מי שיוצאים להשתלמויות רפואיות או לשבתון אקדמי, אך עלייה של עשרות אחוזים אינה מוסברת כולה בכך, והפילוח לפי מקצועות מדאיג בפני עצמו. "כאשר כ-4% מרופאי הילדים ו-6% מכלל הכירורגים נעדרים מהמערכת לשנה ומעלה, החוסר מורגש בתורים ובתורנויות, גם אם חלקם ישובו", הוא אומר. "בתחומים תת-התמחותיים האחוזים דווקא מסתירים את התמונה: כשפועלים בארץ עשרות רופאים בלבד בתחום מסוים, עזיבה של שניים או שלושה מבטלת שירות שלם באזור גיאוגרפי".
משמעותית לא פחות, לדבריו, היא עליית חלקם של הרופאים המנוסים בקרב העוזבים. "עזיבה של מתמחה ניתנת להשלמה תוך שנים ספורות. עזיבה של מומחה ותיק לוקחת איתה גם את יכולת ההדרכה של הדור הבא, והפער שהיא מותירה נסגר בעשור, לא בשנתיים".
"השיקולים שאני שומע מרופאים ששוקלים להישאר בחו"ל הם תשתיות מחקר, זמן מוגן למחקר, אופק אקדמי, וגם השכר". אילוסטרציה
(צילום: shutterstock)
הבעיה המעשית, הוא מדגיש, אינה עצם היציאה. "יציאה להשתלמות רצויה ומשפרת את הרפואה בארץ. הבעיה היא שאנחנו משקיעים כעשר שנים בהכשרת רופא, שולחים אותו לרכוש מומחיות נוספת, ומשקיעים מעט מאוד בשאלה מה מחכה לו כאן בחזרה", הוא אומר. "השיקולים שאני שומע מרופאים ששוקלים להישאר בחו"ל הם תשתיות מחקר, זמן מוגן למחקר, אופק אקדמי, וגם השכר. בנוירולוגיה הפער חד במיוחד - זהו תחום שמתפתח כעת במהירות, עם טיפולים חדשים לדמנציה, למחלות תורשתיות ולמחלות דלקתיות. רופא שרכש מומחיות בתחומים האלה מוצא בחו"ל תשתיות ותנאים שקשה להציע לו כאן, והתחרות עליו אינה מקומית אלא בינלאומית".
