רפואת אריכות הימים הפכה בשנים האחרונות לאחד התחומים המדוברים בעולם הבריאות. בדיקות גיל ביולוגי, שעונים אפיגנטיים, תרופות ניסיוניות ושינויים באורח החיים מבטיחים לזהות את קצב ההזדקנות, להאט אותו ואולי אף לדחות חלק מהמחלות שמופיעות בגיל מבוגר. אלא שרוב המאמצים האלה מתחילים רק בגיל 40, 50 או 60, לאחר שעשרות שנים של שינויים ונזקים כבר הצטברו בגוף.
כעת מציעה קבוצת חוקרים בינלאומית לשנות לחלוטין את נקודת הפתיחה. במאמר חדש שפורסם בסוף השבוע בכתב העת Nature Health טוענים החוקרים כי ייתכן שכדי להשפיע באמת על מסלול ההזדקנות, הרפואה צריכה להתחיל לעקוב אחריו הרבה קודם. כמה קודם? כבר לפני ההיריון, במהלך ההתפתחות ברחם ובשנות החיים הראשונות.
על המאמר חתומים כמה מהשמות הבולטים בחקר ההזדקנות והרפואה המונעת, ובהם פרופ' ציפי שטראוס מבית החולים לילדים ספרא ומרכז הלונג'ביטי בשיבא, פרופ' סטיב הורבאת, מחלוצי השעונים האפיגנטיים, פרופ' בריאן קנדי, פרופ' תומס רנדו ופרופ' אוולין בישוף. הם הכריזו על הקמת Prosper, קונסורציום בינלאומי שנועד לחקור את ההזדקנות כמסלול שמתחיל בשלבים המוקדמים ביותר של החיים ונמשך עד הבגרות.
להתחיל הרבה לפני גיל 50
עבור פרופ' שטראוס, מנהלת תחום הלונג'ביטי בשיבא, החיבור בין שני העולמות נולד מתוך פער בולט. בעוד רפואת הילדים עוקבת מקרוב אחר הגדילה וההתפתחות בתחילת החיים, רפואת אריכות הימים נוהגת להיכנס לתמונה רק עשרות שנים מאוחר יותר. "תחום הלונג'ביטי פרץ לתודעה בעשור האחרון, ובעיקר בשנתיים האחרונות, אבל ההתמקדות הייתה בגילים מבוגרים", היא מסבירה. "זה התחיל בגילי 60-50, ירד קצת לגיל 40, ויש דיונים אפילו על גיל 35, אבל כמעט שלא הייתה הסתכלות מעבר לזה".
מבחינתה, החיבור בין רפואת הילדים לבין חקר אריכות הימים כמעט מתבקש. "אני 25 שנה רופאת ילדים ופגים ומנהלת מחלקה. יום בשבוע אני בפגייה, עדיין עושה כוננויות ופעילה בתחום", היא מספרת. "באחד מכנסי הלונג'ביטי ביקשו ממני לדבר על לונג'ביטי ברפואת ילדים. ממה שאני יודעת, אני רופאת הילדים היחידה בתחום. זה נתן לי אופציה להסתכל על המחקרים ועל מה שאנחנו יודעים בתחום בראייה קצת אחרת".
ההסתכלות הזאת, למעשה, הובילה את פרופ' שטראוס לבחון מחדש כיצד תחילת החיים עשויה להשפיע על תהליך ההזדקנות. "מה שאנחנו יודעים, אבל לא היה לזה תרגום מספק, הוא שיש מחקרים בעולם שמסתכלים על הנושא של גילים אפיגנטיים ושינויי מתילציה (שינוי כימי ב-DNA שמשפיע על פעילות הגנים) שקורים כבר ברחם", היא אומרת. "זה משהו שכבר קיים מתחילת שנות האלפיים".
פרופ' ציפי שטראוסצילום: שיבאאחת הדוגמאות הבולטות לשינוי שחל בהבנת התחום נוגעת לתינוקות שנולדו קטנים לגיל ההיריון. בעבר, המטרה הייתה לעודד אותם להשלים במהירות את פערי המשקל באמצעות תזונה עתירת קלוריות. העלייה המהירה במשקל נחשבה בדרך כלל להצלחה טיפולית. רק בהמשך החלו החוקרים לבחון אם גם לקצב העלייה עלול להיות מחיר בריאותי ארוך טווח.
"ידוע שלילודים לאימהות עם סוכרת הריונית יש סיכוי גבוה לפתח סוכרת והשמנה בהמשך החיים. אנחנו גם יודעים שתינוקות לאימהות עם לחץ דם גבוה בהיריון יש סיכון מוגבר לפתח יתר לחץ דם בהמשך החיים. הנתונים מוכרים לנו אך ההסתכלות היא שונה. לא חשבנו במושגי לונג'ביטי"
"היינו מעמיסים עליהם המון קלוריות כדי שיוכלו להדביק את הפער", אומרת פרופ' שטראוס, "כולם שמחו שהתינוק הגיע למשקל תקין, הרי הורים אוהבים תינוקות שמנמנים. רק מאוחר יותר נמצא כי יש שינויים ברמה הגנטית שגורמים לאותם תינוקות אחר כך לתסמונת מטבולית, כשאותם תינוקות פיתחו 30 שנה אחר כך לחץ דם, סוכרת ובעיות קרדיווסקולריות".
אך זוהי רק דוגמה אחת מיני רבות. הקשר האפשרי בין תנאי תחילת החיים לבריאות העתידית אינו מוגבל לתזונת התינוק. מצבה הבריאותי של האם במהלך ההיריון עשוי אף הוא להשפיע על הסיכון של הילד לפתח מחלות בהמשך חייו. "ידוע שלילודים לאימהות עם סוכרת הריונית יש סיכוי גבוה לפתח סוכרת והשמנה בהמשך החיים", ממשיכה פרופ' שטראוס. "אנחנו גם יודעים שתינוקות לאימהות עם לחץ דם גבוה בהיריון ( פרה-אקלמפסיה - רעלת היריון) יש סיכון מוגבר לפתח יתר לחץ דם בהמשך החיים. הנתונים מוכרים לנו, אך ההסתכלות היא שונה".
מכאן עולה השאלה המרכזית שהובילה להקמת הקונסורציום: האם ניתן לזהות כבר בראשית החיים מסלול שמעלה את הסיכון למחלות, ולהתערב בו לפני שהן מופיעות בבגרות? "פה בעצם אנחנו קובעים את המסלול, מה יהיה בעוד 30-20 שנה", אומרת פרופ' שטראוס. "אני ושותפתי להקמת הקונסורציום, פרופ' אוולין בישוף, גייסנו למהלך את מיטב המומחים הבינלאומיים בתחומים השונים, ובהם גינקולוגים, נאונטולוגים וכמובן מומחי לונג'ביטי, כמו פרופ' סטיב הורבאת'. כל מי שדיברנו איתו והצגנו לו את הדברים ראה והבין את החשיבות של הסתכלות על לונג'ביטי כבר מגיל צעיר".
החותם שמופיע כבר בלידה
עד כה, חלק גדול מהידע בתחום התבסס, כאמור, על מעקבים ארוכי שנים: חוקרים בחנו תינוקות וילדים, ולאחר עשרות שנים בדקו מי מהם פיתח מחלות מטבוליות. אלא שבשנים האחרונות התפתחות השעונים האפיגנטיים מאפשרת לחוקרים לבחון אם תנאי ההיריון והחיים המוקדמים משאירים חותם שניתן למדוד ברמה הביולוגית.
"למשל, מחקרים מקוריאה בדקו ממש לאחר הלידה את הגיל האפיגנטי של תינוקות של אימהות שאכלו תזונה בריאה עם מספיק ויטמין D ואומגה 3 וכדומה, ומצאו כי הם בעלי גיל ביולוגי תואם או צעיר יותר לגילם", מספרת פרופ' שטראוס, "וזאת לעומת נשים שהיו עם תזונה פחות בריאה, שכללה ג'אנק פוד ואוכל מעובד, שילדיהן היו עם גיל מתקדם יותר בכמה חודשים. וזה ממש בלידה".
תחילת החיים משפיעה על בריאותו של האדם הבוגר
(צילום: shutterstock)
תחום נוסף שנבדק הוא השינה בשנות החיים הראשונות. מעבר לחשיבותה להתפתחות המוח ולתפקוד הילד בהווה, מחקרים מנסים להבין אם הרגלי שינה מוקדמים מותירים גם חותם ביולוגי ארוך טווח. "שינה היא דבר מאוד קריטי", מסכימה פרופ' שטראוס. "כל הנושא של הקצב הצירקדי. הרי רק סביב 4-3 חודשים השעון הצירקדי (השעון הביולוגי היומי שמווסת בין היתר שינה וערות) מתבסס ליום ולילה, וזה שלב מאוד חשוב גם בהתפתחות וגם בשינויים אפיגנטיים. למשל, בילדים מתחת לגיל ארבע שישנים פחות מעשר שעות, ראו שיש יותר נטייה להשמנה ולסוכרת, יותר מחלות מטבוליות ויותר הפרעות קשב. בנוסף, מחקרים גם הראו שהפרעות שינה בתינוקות וילדים משפיעות על מערכת החיסון וההתפתחות המוחית".
גם הנתונים הפשוטים לכאורה שנאספים במהלך הילדות עשויים לקבל משמעות חדשה כאשר בוחנים אותם לאורך שנים. אחת הדוגמאות היא מדד ה-BMI. בשנה הראשונה לחיים הוא עולה באופן טבעי, ובהמשך יורד עם תהליך הגביהה. לאחר מכן, בערך בגילי שש-שבע, מתרחשת עלייה מחודשת. "יש מחקרים שראו שילד שעולה לפני גיל שש או שבע, יחלה בעתיד ביותר מחלות מטבוליות", אומרת פרופ' שטראוס. "יש הרבה מחקרים ועבודות מאוד נקודתיים של מעקבים מגיל ינקות עד גיל 30, אפילו 40".
"אם תסתכל על טיפות חלב, בשנתיים וחצי הראשונות של החיים, יש מעקבים מאוד מדויקים. אחרי זה יש בדיקה בגיל שש, שמונה, חיסונים וקצת התבגרות מוקדמת, וזהו, אין שום מעקב"
אלא שכיום קיימת בעיה. לפי שעה, המעקב הרפואי אחר ילדים אינו בנוי כדי לחבר בין הממצאים האלה לבין בריאותם של הילדים עשרות שנים מאוחר יותר. המעקב אחר ההיריון והתינוק צפוף יחסית בתחילת הדרך, אך הוא מתמקד בעיקר במצבו ובהתפתחותו של הילד בהווה.
"אם תסתכל על טיפות חלב, מתמקדים בנושא ההתפתחותי ומעקב אחר גדילה, בכל נקודות הציון. במה שאנחנו קוראים אלף הימים הראשונים, השנתיים וחצי הראשונות של החיים, יש מעקבים מאוד מדויקים. אחרי זה יש בדיקה בגיל שש, שמונה, חיסונים וקצת התבגרות מוקדמת, וזהו, אין שום מעקב", מציינת פרופ' שטראוס.
סוכרת בגיל מבוגר. האם המסלול אליה מתחיל כבר בינקות?
(צילום: shutterstock)
אלא שהפער, לדבריה, אינו מסתכם רק בכך שהמעקב נעשה מרווח יותר ככל שהילד גדל. גם כאשר נאסף מידע חשוב במהלך ההיריון, הינקות והילדות, הוא אינו תמיד מתחבר למסלול רפואי אחד שנמשך לאורך החיים. "אני ורופאי ילדים כמותי הכרנו את ההשפעות של חלק מהתהליכים על המשך החיים, אך לא חשבנו על כך במושגי הזדקנות, או הבנו את השינויים בקוד הגנטי שיכולים להשפיע על איכות החיים בהמשך. אנחנו מטפלים רק בילדים ונעצרים בגיל 18 לערך. גינקולוגים מטפלים באישה בלבד למרות ההשפעות על התינוק, ופנימאים מסתכלים על ההווה בלי מחשבה על מה שהיה בילדות".
את החלוקה הזאת מבקש הקונסורציום להחליף בהסתכלות רציפה ורב-מערכתית, שמחברת בין ההיריון, הילדות, הבגרות וההזדקנות. "בגלל זה יושבים ביחד הגינקולוגים, רופאי הילדים, רופאי הלונג'ביטי, מומחים מבריאות הציבור ומומחים באלגוריתמיקה, ומסתכלים על כל זה עם תובנות רבות ממדים", אומרת פרופ' שטראוס.
טיפת חלב. מעקב מדויק רק עד גיל מסוים
(צילום: shutterstock)
למצות את הפוטנציאל
אחד המושגים שהקונסורציום מבקש לקדם הוא Peakspan, נקודת השיא שאליה מגיע האדם מבחינת תפקודו הגופני, המטבולי והקוגניטיבי. בעוד שיח הלונג'ביטי מתמקד בדרך כלל בשימור התפקוד בגיל מבוגר, כאן השאלה מתחילה מוקדם יותר: האם כל ילד מצליח בכלל להגיע למלוא הפוטנציאל התפקודי שלו?
"נקודת השיא של כל אדם היא מאוד אינדיבידואלית", מסבירה פרופ' שטראוס. "המטרה שלנו היא להבין באילו מערכות אנחנו יכולים להביא אותו לאן שהוא צריך להיות, כי בסוף תינוק או ילד אמור להגיע לשיא שלו ולמנוע את אותן ירידות. זה אחד הדברים שאנחנו רוצים לעשות לו איזושהי ולידציה".
ההנחה שמאחורי המהלך היא שהתערבות בשלב שבו הגוף עדיין גדל ומתפתח עשויה להיות משמעותית יותר מהתערבות שמתחילה רק לאחר עשרות שנות חיים. ילדים אינם מבוגרים קטנים: המערכות שלהם נמצאות בתהליך מתמיד של הבשלה, ולכן הן גם עשויות להיות גמישות יותר.
"היופי אצל תינוקות ואצל ילדים הוא שאם נמנע את השינויים האפיגנטיים האלה, אנחנו יכולים לשנות את המסלול. יש להם גמישות שמאפשרת את זה. השינויים שנעשה משמעותיים מאוד". עם זאת היא מדגישה שאין בכך כדי לבטל את חשיבותם של שינויים באורח החיים בגיל מבוגר.
האתגר הבא: לפתח שעונים ביולוגיים המותאמים לילדים
(צילום: shutterstock)
"אין ספק שאם בגיל 50-40 תתחיל לעשות כושר, תהיה לזה השפעה", היא אומרת. "אבל זה הרבה יותר משמעותי כשאנחנו מתחילים כבר בגיל צעיר, וכמה שיותר מוקדם, כדי למנוע את אותם שינויים אפיגנטיים באותו מסלול שבעוד 30 שנה נסבול ממנו בגלל שלא ישנו טוב בגיל צעיר".
כעת, כדי להפוך את הרעיון למערכת רפואית מעשית, החוקרים יצטרכו לפתח כלים שמסוגלים להבחין בין התפתחות תקינה לבין מסלול שמאותת על סיכון עתידי. אלא שרוב השעונים הביולוגיים הקיימים פותחו עבור מבוגרים ואינם מותאמים לילדים שנמצאים בתהליך מתמיד של גדילה. "אין כמעט שעונים ביולוגיים לילדים", מאשרת פרופ' שטראוס. "יש עבודות, אבל הן לא מספיקות ואין להן ולידציה. ההסתכלות בילדים ובשעונים ביולוגיים היא על הקצב, כי ילדים מתפתחים וגדלים. צריך להתאים את זה ולמצוא את הביומרקרים הנכונים, בשביל שנוכל לבדוק לאורך השנים ילד ותינוק".
מכאן החזון העתידי הוא להוסיף למעקב הקיים אחר ילדים תחנות בדיקה שיבחנו גם את מסלול הבריאות לטווח הארוך. "כבר בשנה הראשונה לחיים אני מסתכלת על כמה התינוק ישן, מה התזונה שלו ועוקבת באופן הדוק יותר אחר המשקל", אומרת פרופ' שטראוס.
בהמשך, החזון הוא שתחנות המעקב יכללו גם גירויים סביבתיים, חשיפה לשמש, יציאה החוצה ומדדים הקשורים לבריאות הנפש, למסת העצם והשריר ולסיכון הקרדיווסקולרי. "המטרה היא שנוכל לבדוק לאורך השנים תינוק וילד ולראות שמתחיל להופיע גורם סיכון", אומרת פרופ' שטראוס. "אם ההערכה היא שמדובר במסלול שיכול להוביל לתסמונת מטבולית, זה הרגע לעצור ולעשות שינוי לפני ההחתמה הביולוגית והגנטית".
המטרה: להוסיף עוד תחנות מעקב אחר ילדים במסלול החיים
(צילום: shutterstock)
ומה עדיין אי אפשר להבטיח?
לצד החזון השאפתני, המאמר מעלה שאלות רבות שעדיין אין עליהן תשובה. לא ברור אילו סמנים מוקדמים באמת יכולים לנבא הזדקנות ומחלות עשרות שנים קדימה, האם שינוי במדדים האלה אכן ישפר את הבריאות ומהי ההתערבות הנכונה בכל גיל. גם השימוש במידע ביולוגי של ילדים מעלה שאלות של פרטיות, חרדה ותיוג רפואי, במיוחד כאשר מדובר בחיזוי סיכון למחלה שאין כיום דרך מוכחת למנוע.
קיים גם חשש שהדגש על תקופת ההיריון יטיל אחריות מוגזמת על אימהות. אלא שהחוקרים מתייחסים למכלול רחב בהרבה, הכולל את בריאות שני ההורים עוד לפני ההתעברות, תנאים חברתיים וכלכליים, חשיפות סביבתיות, מערכת הבריאות והסביבה שבה הילד גדל. הרחם עשוי להיות חלון ביולוגי חשוב, אך הוא אינו פועל בחלל ריק ואינו קובע לבדו כיצד הילד יזדקן.
להאריך את שנות החיים הבריאות כבר ניתן. את תוחלת החיים, לעומת זאת, טרם
(צילום: shutterstock)
ומעל כל אלה מרחפת השאלה הגדולה ביותר: האם התחלה מוקדמת כל כך תוכל לא רק לשפר את הבריאות לאורך החיים, אלא גם להאריך את החיים עצמם? פרופ' שטראוס מדגישה כי רפואת אריכות הימים עדיין אינה יכולה להבטיח זאת. הכלים הקיימים כיום מתמקדים בעיקר בשיפור שנות החיים הבריאות, כלומר התקופה שבה האדם חי ללא מחלה משמעותית ותוך שמירה על תפקודו.
"גם במרכז שלי כיום, לכל מי שמגיע ועושים לו הערכה, אני יכולה להבטיח שאוסיף עשר שנות חיים בריאות", אומרת פרופ' שטראוס. "זה מה שאנחנו יודעים לעשות כיום באמצעות תזונה, שינה וספורט. אבל עדיין לא הוכחנו שאנחנו מאריכים את תוחלת החיים". התקווה היא שהתחלה מוקדמת יותר תאפשר בעתיד ללכת צעד נוסף. "אולי אם נתחיל בגיל צעיר יותר, נוכל גם להאריך את תוחלת החיים, אבל אנחנו עדיין לא שם. את זה נדע בהמשך".
