בגיל 30 וחצי אובחנה שלומית לאופר עם סרטן שד, ובן רגע נכנסה למסלול שאף אישה צעירה לא מדמיינת לעצמה: שימור ביציות, כימותרפיה, ניתוח, טיפול ביולוגי והקרנות. הסרטן אמנם נעלם, אך המאבק נמשך. כדי להפחית את הסיכון שיחזור, הוכנסה לאופר למשטר אנטי-הורמונלי ממושך, שנועד לחסום את השפעת האסטרוגן - אותו הורמון שעלול להזין סוגים מסוימים של סרטן שד. המחיר היה כבד. בגיל 31, הרבה לפני הזמן, היא מצאה את עצמה נכנסת בעל כורחה לגיל המעבר - עם תסמינים שמזוהים בדרך כלל עם גיל אחר לגמרי, אבל אצלה הפכו לשגרה יומיומית.
"היה לי סרטן שהוא הורמונלי, ואסור הורמונים בגוף בכלל", מספרת היום לאופר, 39, מורה בחינוך מיוחד. "אני חייבת לקחת כדורים נגד הורמונים. חייבים לקחת אותם כעשר שנים. אני כבר שבע שנים לוקחת אותם". כך הפך הטיפול שאמור לסמן את הדרך החוצה מהמחלה לחלק בלתי נפרד מהחיים שאחריה.
"מגיל 31 אני חווה את כל התופעות של גיל המעבר", היא מתארת, "זה מגיע עם גלי חום מאוד מאוד קשים, בכל שעה ביום, בכל מזג אוויר, גם אם אני במינוס מעלות. אני יותר עצבנית ממה שהייתי, מתעייפת מהר יותר, סובלת מכאבים בגוף שבאים והולכים, מיגרנות, חווה בעיות בשינה. חוסר חשק מיני זה גם משהו שחשוב לדבר עליו, בטח אצל נשים צעירות. ככל שעובר הזמן אני מגלה שכל הדברים שקורים לי קשורים לזה".
ולאופר לא לבד. בשנים האחרונות, במקביל לעלייה בשיח הציבורי סביב גיל המעבר והחזרה המחודשת של טיפול הורמונלי למרכז הבמה, נותרה מחוץ לשיחה קבוצה גדולה של נשים: מחלימות סרטן שד, נשים עם סיכון מוגבר לקרישי דם, מחלות רקע או מצבים רפואיים אחרים, שאינן יכולות לקבל הורמונים - גם כשהתסמינים פוגעים באופן דרמטי בשינה, בריכוז, בתפקוד ובאיכות החיים.
שלומית לאופר, מחלימה מסרטן שד: היו רגעים שגלי חום גרמו לי לבכות ולהגיד למה זה מגיע לי, למה אני צריכה את זה, למה דווקא אני. אם יש משהו שהייתי רוצה שיעבור הלאה, זה שהבנות האלה חייבות לקבל מענה"
כתבה מקיפה שפורסמה לאחרונה ב"ניו יורק טיימס" תיארה בדיוק את הפער הזה: נשים ששומעות סביבן שוב ושוב על טיפול הורמונלי כעל פתרון שמשנה חיים, אבל עבורן הוא פשוט אינו אפשרות. הכתבה הציגה את תחושת הבידוד והתסכול של נשים שמרגישות כי מהפכת גיל המעבר פסחה עליהן, ואת הפער הגדול בידע ובמודעות לאפשרויות לא-הורמונליות שיכולות להקל על חלק מהתסמינים.
לאופר מזדהה מאוד עם התחושות. אחרי כמעט שמונה שנים של טיפול אנטי-הורמונלי, היא כבר מתקשה לזכור איך הגוף הרגיש לפניו. "אני פשוט לא זוכרת סיטואציה מלפני זה. התרגלתי לגלי חום שבאים והולכים. תמיד הייתי בן אדם שהיה לו חם, אבל הגלים האלה באים בבום, וזה יותר קשה מהכול".
"היו לי גלי חום ששברו אותי ברמה של בכי". שלומית לאופר
(צילום: פרטי)
במשך השנים היא ניסתה למצוא הקלה בדרכים שונות,. "הייתי עושה דיקור במשך המון זמן, שהיה קצת עוזר", היא מספרת. "התחלתי לקחת כדור נגד חרדות שאמור לעזור לגלי החום. זה לא ממש עזר. לאחרונה התחלנו תרופה שאמורה לעזור. רק אחרי שבע וחצי שנים בערך שמעתי עליה, ועכשיו כשאני לוקחת אותה באמת גלי החום פסקו. אבל שאר התופעות עדיין קיימות".
בכתבה דובר על זה שנשים רבות מפסיקות את הטיפול בעקבות תופעות הלוואי. זה עבר לך בראש?
"האמת שלא, כי הבריאות שלי חשובה לי יותר. אבל כן היו רגעים שגלי חום גרמו לי לבכות ולהגיד למה זה מגיע לי, למה אני צריכה את זה, למה דווקא אני. היו גלי חום שממש שברו אותי ברמה של בכי. זה גמר אותי ברמה הנפשית. אם יש משהו שהייתי רוצה שיעבור הלאה, זה שהבנות האלה חייבות לקבל מענה. זה לא הגיוני שבחורה בת 30 סובלת מהדבר הזה, זה הזוי".
הטיפול שנועד להגן - והמחיר שהוא גובה
מאחורי גלי החום, הלילות הלבנים, העייפות והעצבנות מסתתר הורמון אחד: אסטרוגן. "כולנו חושבות עליו כעל ההורמון הנשי שקשור יותר לעור המתוח, לצורת הגוף הסקסית", אומרת ד"ר אורה רוזנגרטן, רופאה בכירה במכון האונקולוגי במרכז הרפואי שערי צדק ויו"ר החוג לאונקולוגיה גינקולוגית של האיגוד האונקולוגי. "אבל לאסטרוגן יש הרבה מאוד תפקידים נוספים שרוב האנשים לא מודעים אליהם כמו שמירה על מערכת הלב והריאות והשפעה על המוח ועל שינה טובה".
בגיל המעבר הטבעי, מסבירה ד"ר רוזנגרטן, הירידה באסטרוגן אינה שינוי נקודתי, אלא אירוע ביולוגי רחב שמשפיע על מערכות רבות בגוף. "השחלות מפסיקות לתפקד והאסטרוגן מפסיק להיות מופרש", היא אומרת. "הוא מופרש בכמות הרבה יותר קטנה, סדר גודל של אחוז אחד, וזה מביא איתו מקבץ די גדול של תסמינים". התוצאה היא מה שנשים רבות מכירות היטב: גלי חום, הפרעות שינה, חרדה, דיכאון ועצבנות יתר.
הכל נגמר ומתחיל באסטרוגן
(צילום: shutterstock)
אלא שהבעיה, לדבריה, אינה רק כל תסמין בפני עצמו, אלא האופן שבו הם מזינים זה את זה. "אם למשל לאישה יש גלי חום קשים שמעירים אותה בלילה, זה אומר שהיא לא ישנה טוב", היא מסבירה. "למחרת היא תהיה עייפה, בגלל העייפות היא תהיה עצבנית, היא תהיה דיכאונית, מתוחה, לא תוכל להתרכז. אנחנו מדברים פה על מקבץ של דברים שבאים ביחד ומשפיעים כמובן זה על זה. אי אפשר תמיד להפריד אותם אחד מהשני". לכן, היא מדגישה, הקלה באחד המרכיבים - יכולה לעיתים להשפיע על התמונה כולה ולשפר את איכות החיים.
ד"ר אורה רוזנגרטןמכאן גם נובע ההיגיון של הטיפול המקובל בגיל המעבר: אם הגוף כמעט אינו מייצר עוד אסטרוגן, אפשר לנסות להחזיר לו אותו מבחוץ. אלא שהפתרון הזה, שנחשב עבור נשים רבות למענה יעיל, הופך מסובך הרבה יותר כשמדובר במי שחלתה בסרטן שד רגיש להורמונים. כאן מתחילה הבעיה הגדולה: דווקא מי שעלולות לסבול מתסמינים חריפים וממושכים במיוחד, הן גם אלה שלא תמיד יכולות לקבל את הטיפול המרכזי שמוצע לנשים אחרות.
"לכשני שליש מהנשים המחלימות מסרטן השד יש מה שנקרא 'גידול הורמונלי'", מסבירה ד"ר רוזנגרטן . "זה גידול שיש בו קולטנים לאסטרוגן, ושאסטרוגן מעודד את הצמיחה שלו. אצל נשים אלה, ברוב המוחלט של המקרים ניתן טיפול אנטי-אסטרוגני, שתפקידו לחסום את השפעת האסטרוגן או להוריד עוד יותר את רמתו בגוף".
כשני שליש מהנשים המחלימות מסרטן השד יסבלו מגידול הורמונלי
(צילום: shutterstock)
המשמעות, לדבריה, היא דיכוי עמוק בהרבה מזה שמתרחש בגיל המעבר הטבעי. "אם אני לוקחת אישה שגם ככה צריכה להיכנס לגיל המעבר, התרופות הנוספות תגרורנה את זה עוד יותר רחוק, לאפס אחוז אסטרוגן", היא מסבירה. ולא מדובר בטיפול קצר. "כשמדברים על הטיפולים הכימותרפיים שכולם נורא פוחדים מהם, אלה טיפולים שבדרך כלל מוגדרים לפרק זמן מאוד קצר ומוקצב של שלושה-ארבעה חודשים", ממשיכה ד"ר רוזנגרטן. "כשמדברים על טיפול הורמונלי, מדברים על טיפול שהוא בין חמש לעשר שנים".
ד"ר אורה רוזנגרטן: "חלק מהנשים הן צעירות מאוד. יותר מעשרים אחוז מהנשים מאובחנות לפני גיל 50. לוקחים אישה בגיל 35, בשיא המרץ והתפקוד, ומכניסים אותה לגיל המעבר בצורה מאוד קיצונית וחריפה. זה שינוי סופר דרמטי בחיים"
זהו, לדבריה, אחד המקומות שבהם ההחלמה הפיזית מסרטן אינה בהכרח חזרה מלאה לחיים שהיו לפניו. "הנשים האלה בסך הכול סיימו כימותרפיה, הקרנה, כל אחת מה שהיא צריכה לקבל, והן נכנסות לתקופה מאוד ארוכה שבה הן מצפות לחזור לחיים רגילים, תפקוד מלא, משפחה, עבודה, חברות", היא אומרת.
"הן מוצאות את עצמן בסיטואציה מאוד לא פשוטה שבה החיים לא חוזרים להיות רגילים. הן עייפות, לא מסוגלות להתרכז, עצבניות, מדוכאות. זה באמת מקבץ מאוד לא קל. ותחשוב על זה שהן צריכות להיות ככה במשך שנים על גבי שנים. חלק מהנשים הן צעירות מאוד. יותר מעשרים אחוז מהנשים מאובחנות לפני גיל 50. לוקחים אישה בגיל 35, בשיא המרץ והתפקוד, ומכניסים אותה לגיל המעבר בצורה מאוד קיצונית וחריפה. זה שינוי סופר דרמטי בחיים".
האתגר: להקל בלי הורמונים
איך בכלל יודעים מתי גלי החום הם כבר לא אי-נוחות אלא בעיה רפואית שמחייבת התייחסות? לדברי ד"ר רוזנגרטן, האבחון מתחיל אמנם בחוויה הסובייקטיבית של האישה, אבל נשען גם על מדדים ברורים של תדירות, עוצמה והשפעה על החיים. "יש אלגוריתמים שמאפשרים לנו להגדיר את הקבוצות בצורה של גלי חום קלים, בינוניים או קשים", היא מסבירה. "אלה שסובלות מגלי חום שהם קלים בדרך כלל מסתדרות ונושמות עמוק ועוברות הלאה, אבל אלה עם גלי חום בינוניים עד קשים יודעות שזה גורם לכל המקבץ של התסמינים שהזכרתי".
ההערכה, היא אומרת, מתייחסת לא רק למספר גלי החום ביום, אלא גם למה שמגיע יחד איתם. "אפשר להגדיר אותם לפי ספירה של גלי החום, העוצמה שלהם והדברים שנלווים אליהם. הרבה פעמים נלווים דברים כמו דפיקות לב, התעוררות, הזעות לילה. אצל נשים עם גלים קשים מופיעות גם תחושת חרדה, תחושת מחנק וכל מיני דברים ששייכים ביחד לגלי החום הקשים".
אבל במקרה של מחלימות סרטן שד, הדיון אינו מסתכם רק באיכות חיים. "היות ואנחנו מדברים על נשים שצריכות לקחת את הטיפול למשך הרבה מאוד שנים, לפעמים אנחנו מדברים לא רק על סבל", מדגישה ד"ר רוזנגרטן. "בגלל שהן סובלות קיים סיכוי, וראיתי כאלה לא פעם ולא פעמיים, שנשים פשוט תפסקנה את הטיפול, מה שעלול להעלות את הסיכון לחזרת המחלה. אנחנו יודעים שבארה"ב זה מגיע ל-50-40 אחוז הפסקה של הטיפולים. בארץ הנתונים יותר טובים. אנחנו יודעים שסדר גודל של 80 אחוז משלימות את הטיפול, אבל עדיין זה משאיר 20 אחוז שלא משלימות, ו-80 אחוז שסובלות בשקט".
הפתרון ההורמונלי. לא כולן נמצאות כמתאימות
(צילום: shutterstock)
דווקא בגלל זה, אומרת ד"ר רוזנגרטן, ההתייחסות לתסמינים אינה יכולה להישאר בשוליים של המעקב האונקולוגי. בשלב הראשון, היא מדגישה, לא הכול מתחיל ונגמר בתרופות. "אני ממליצה הרבה על פעילות גופנית. אני ממליצה גם על דיקור סיני, אחד הדברים היחידים שהוכח כיעיל בשיפור גלי חום", היא אומרת. "פה בשערי צדק פתחנו תוכנית החלמה למטופלות שכוללת פעילות גופנית, דיאטה והדרכות וטיפולים נוספים. זה דבר שעוזר מאוד למטופלות לצאת מהמשבר שמגיע בסוף הטיפולים".
אבל גם כאן, היא מבהירה, יש גבול למה שאפשר להשיג באמצעים האלה בלבד. "הפעילות הגופנית יכולה לעזור לעניין העייפות והשינה, אבל היא לא עוזרת לגלי החום ולתופעות הנלוות אליהם. פה אנחנו צריכים פתרון יותר טוב. כמובן שהפתרון הכי פשוט היה לתת אסטרוגן, אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה".
במשך שנים המענה התרופתי שניתן לנשים שסבלו מגלי חום היה עקיף. "השתמשנו בתרופות שההתוויה שלהן הייתה אחרת, אבל כחלק מתופעות הלוואי הן הקלו על גלי החום, כמו למשל תרופות נגד דיכאון או נגד לחץ דם", אומרת ד"ר רוזנגרטן. "הבעיה היא שהתרופות האלה מביאות איתן תופעות לוואי אחרות. בשנים האחרונות קיים בשוק תכשיר על בסיס הצמח קוהוש שחור. זו תרופה שנקראת סימידונה שנמכרת בבתי מרקחת ויש לה יעילות מסוימת". אבל לדבריה, השינוי המשמעותי יותר הגיע מכיוון אחר לגמרי: תרופות חדשות וממוקדות יותר, שפועלות על המנגנון המוחי שאחראי לגלי החום.
סרטן השד. הטיפול מסתיים, אבל המעקב נמשך
(צילום: shutterstock)
"כל הנושא של גלי חום מווסת במרכז מסוים במוח על ידי מולקולות מסוימות", מסבירה ד"ר רוזנגרטן. "כאשר גילו את אותן מולקולות, פיתחו להן חסמים על מנת למנוע את גלי החום. יש לנו שתי תרופות שפותחו בשנים האחרונות שהן ספציפיות לאותו אתר במוח. היתרון הגדול שלהן הוא שאין באמת כמעט תופעות לוואי".
הראשונה היא פזולינטנט, המוכרת בשם המסחרי ואוזה, שמיועדת לנשים הסובלות מגלי חום בינוניים עד קשים. "אין עדיין נתונים לגבי התרופה הזו לגבי נשים אחרי סרטן שד שמקבלות טיפול הורמונלי", אומרת ד"ר רוזנגרטן. "יש מחקר שעדיין רץ, עדיין לא פורסמו התוצאות. סביר להניח שאפשר להשתמש בה, אבל עלינו לנקוט בזהירות כדי לדעת שאנחנו בטוחים בשימוש בסיטואציה הספציפית אחרי סרטן שד".
התרופה השנייה היא אלינזנטנט, שאינה מבוססת על אסטרוגן ופועלת גם היא על המנגנון המוחי של גלי החום. "פורסם לפני כשנה וחצי מחקר גדול שבדק ספציפית את האפקט של התרופה על נשים שהחלימו מסרטן שד ומקבלות טיפול הורמונלי אנטי-אסטרוגני", אומרת ד"ר רוזנגרטן. "ושם באמת נראה שיפור מאוד משמעותי גם בגלי החום, גם במשך, בעוצמה ובתדירות שלהן, וגם בנושא של השינה, שכמו שהסברתי קודם קשור באופן ישיר לנושא הזה של גלי החום".
פעילות גופנית. תרופות יכולות לעזור, אך לא מחליפות את הבסיס
(צילום: shutterstock)
עבור מחלימות סרטן שד, היא אומרת, המשמעות אינה רק הקלה בתסמין אחד, אלא אפשרות להמשיך את הטיפול שמגן עליהן מפני חזרת המחלה בלי לשלם מחיר בלתי נסבל באיכות החיים. "זו תרופה שהוגשה לסל הבריאות בשנה שעברה, אנחנו מקווים שהיא תיכנס בשנה הקרובה. זה משהו שהוא מאוד חשוב לנשים, למטופלות, על מנת שתוכלנה לקבל את הטיפול האנטי-הורמונלי בצורה טובה, לסבול פחות, וגם להשלים אותו כמו שצריך".
ועדיין, היא מבקשת לסיים את החלק הזה בתזכורת רחבה יותר: תרופות יכולות לעזור, אבל הן לא מחליפות את הדבר הבסיסי ביותר. "הדבר הכי חשוב הוא קיום אורח חיים בריא", היא מדגישה. "למחלימות, הנושא של אורח חיים בריא שכולל פעילות גופנית אינטנסיבית של 150 דקות בשבוע ותזונה נכונה - אלה הדברים שאני חייבת להעביר לכל מחלימה מסרטן שד. התרופות יבואו אחר כך. הן בהחלט יכולות להקל, לשפר איכות חיים, אבל לאורח חיים בריא יש אפקט מגן גם על איכות החיים בזמן הטיפולים אבל גם על החיים עצמם – הן ספציפית בנושא חזרת הסרטן והן בנושא תוחלת החיים בכלל".
