לפני פחות משנתיים, טים אנדרוז היה משוכנע שמותו קרוב. הוא סבל מאי-ספיקת כליות סופנית, עבר טיפולי דיאליזה במשך שנתיים ולא היה לו תורם חי. הסיכוי המוערך שיקבל בזמן כליה מתאימה מתורם אנושי עמד על כ-9% בלבד, בעוד שהסיכון שימות או ייגרע מרשימת ההמתנה היה גבוה מ-40%. ואז הציעו לו הרופאים אפשרות יוצאת דופן: להשתיל בגופו כליה של חזיר שעברה שינויים גנטיים.
אנדרוז הסכים, אף שלא האמין שישרוד. הכליה המושתלת תפקדה בגופו במשך 271 ימים ואפשרה לו לחיות ללא דיאליזה במשך קרוב לתשעה חודשים. לאחר שהחלה להיכשל, היא הוצאה מגופו ובמקומה הושתלה בו בהצלחה כליה מתורם אנושי שמת. המקרה, שתואר בכתב העת הרפואי The Lancet, הוא התקופה הארוכה ביותר שתועדה עד כה שבה אדם חי ללא דיאליזה לאחר השתלת כליית חזיר.
גלריה
כליית החזיר המהונדסת גנטית תפקדה בגופו של המטופל במשך 271 ימים. אילוסטרציה
(צילום: Shutterstock)
המקרה גם מספק עדות ראשונה לכך שאיבר מבעל חיים עשוי לשמש "גשר" עד למציאת איבר אנושי מתאים. עבור מטופלים הממתינים שנים להשתלה, המשמעות עשויה להיות הפסקה זמנית של טיפולי הדיאליזה ושמירה על תפקוד הכליות עד שיופיע תורם.
69 שינויים גנטיים בכליה אחת
פרופ' איתן מור, מנהל מרכז השתלות הכליה במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, מסביר כי חשיבותו של המקרה היא בכך שלראשונה מטופל שקיבל כליית חזיר המשיך לאחר מכן להשתלה מוצלחת של כליה מאדם. "כליית החזיר העניקה לו זמן נוסף ללא דיאליזה ושימשה למעשה כ'גשר' עד שנמצאה עבורו כליה מתורם אנושי, שעשויה לתפקד במשך שנים. זהו ניסוי חשוב להמשך הדרך ולהטמעת הטכנולוגיה הזאת בעתיד, במיוחד לנוכח המחסור באיברים להשתלה. אם בעתיד כליה מחזיר תוכל לתפקד במשך עשר שנים, למשל, ייתכן שהטכנולוגיה הזאת תספק מענה משמעותי למחסור".
פרופ' איתן מורצילום: דוברות שיבאאנדרוז, מנהל סופרמרקט בדימוס מברינגטון שבניו המפשייר, היה בן 66 כאשר עבר את ההשתלה בבית החולים Mass General Brigham בבוסטון ב-25 בינואר 2025. אי-ספיקת הכליות שלו נגרמה מסוכרת מסוג 2. הוא נכלל ברשימת ההמתנה לכליה מתורם שמת, אך זמן ההמתנה הצפוי היה יותר מחמש שנים.
כליית החזיר שהושתלה בגופו עברה 69 שינויים גנומיים שנועדו לשפר את התאמתה לגוף האדם ואת בטיחות ההשתלה. לדברי החוקרים, הכליה החלה לתפקד מיד והעניקה לאנדרוז תמיכה כלייתית ללא צורך בדיאליזה במשך 271 ימים.
לדברי פרופ' מור, אחד האתגרים המרכזיים בהשתלה בין מינים, המכונה קסנוטרנספלנטציה (Xenotransplantation), הוא תגובת מערכת החיסון. "המחסום הראשון הוא חלבונים על פני תאי החזיר, שמערכת החיסון האנושית מזהה כזרים ועלולים לגרום לדחייה מיידית של האיבר. על המחסום הזה כבר למדו להתגבר במידה רבה. השאלה שנותרה היא אם ניתן למנוע גם דחייה מאוחרת יותר, ובכלל זה דחייה המתווכת על ידי נוגדנים שמייצרים תאי B".
החזירים התורמים עוברים שינויים גנטיים שנועדו להפחית את הסיכון לתגובה חיסונית נגד האיבר
(צילום: Shutterstock)
פרופ' מור מסביר כי לשם כך נעשה שימוש בהנדסה גנטית של החזירים התורמים. "משנים את המטען הגנטי של החזיר עוד בחייו, כדי להפחית את ביטוים של חלבונים שמעוררים תגובה חיסונית ולהוסיף גנים אנושיים שמייצרים חלבונים המסייעים להתאמת האיבר לגוף האדם. החזירים מגודלים בתנאים מבוקרים ונקיים ממחוללי מחלות, ונעשים גם שינויים שנועדו להתאים את גדילת האיברים לגודלם של איברים אנושיים. בנוסף, מנטרלים בגנום החזיר נגיפים אנדוגניים שעלולים לעבור למקבל. חזירים מתאימים במיוחד לתחום משום שקל יחסית לגדל אותם, לשבט אותם ולבצע בהם שינויים גנטיים, וגודל איבריהם והמבנה שלהם דומים במובנים רבים לאלה של בני אדם".
"רציתי לעזור לאנושות"
אנדרוז סיפר ל-NBC News כי "למען האמת, לא חשבתי שאשרוד את זה. אבל רציתי לעשות את זה למען האנושות. הבנתי שאני אדם מת, מת מהלך. אז אמרתי לעצמי: 'מה עשיתי בחיים שלי? זו הזדמנות לעשות משהו שרוב האנשים אינם מקבלים הזדמנות לעשות, וזה לעזור לאנושות'". עוד סיפר כי כאשר שוחח על ההליך עם ד"ר לאונרדו ריאלה, נפרולוג מומחה להשתלות ב-Mass General Brigham, שהיה שותף לטיפול בו והמחבר הראשי של הדוח, אמר לו: "המטרה כאן היא ללמוד משהו. לא אכפת לי אם אמות, כל עוד תלמדו דבר אחד מההליך הזה".
לאחר כתשעה חודשים החלה כליית החזיר להיכשל והיא הוצאה מגופו. בבדיקות לא נמצאו אצלו נוגדנים נגד רקמות אנושיות, שהיו עלולים להקשות מאוד על קליטת כליה מאדם. גם לא נמצאו זיהומים שמקורם בבעלי חיים.
פרופ' מור מציין כי משך תפקודה של כליית החזיר עשוי להיות קשור גם לשינויים בטיפול התרופתי. "להערכתי, במשך כ-180 ימים קיבל המטופל טיפול מלא למניעת דחייה, ובהמשך ככל הנראה הופחת מינונן של חלק מהתרופות. ייתכן שהפחתה זו תרמה לפגיעה בכלי הדם של הכליה ולהתפתחות תהליך הדחייה. מעניין במיוחד שלמרות השתלת כליית החזיר, לא נוצר מחסום אימונולוגי שמנע השתלה של כליה מאדם. זהו ממצא חדש וחשוב, שאפשר ללמוד ממנו רבות להמשך פיתוח התחום".
זמן קצר לאחר מכן נמצאה עבורו כליה מתורם שמת, בעלת רמת ההתאמה הרקמתית הגבוהה ביותר האפשרית. החוקרים ציינו כי רמת התאמה כזאת היא "נדירה ובמידה רבה בלתי צפויה", ולפי הכללים המקובלים להקצאת איברים היא מעניקה למטופל עדיפות משמעותית. ההשתלה הושלמה בהצלחה ותפקוד הכליה נותר יציב.
"היא עובדת בצורה מושלמת. הדבר הזה פשוט מושלם", אמר אנדרוז ל-NBC News והעריך כי ייתכן שנותרו לו עוד "עשרות שנים" לחיות. לדבריו, השנים האחרונות גרמו לו להעריך מחדש את הדברים הקטנים בחיים. כיום הוא נהנה מהרחת פרחים, משחייה, מרכיבה על אופניים ומדיג. "בכל יום אני מתעורר ואומר לעצמי שזה עוד יום נוסף, כי הייתי אמור למות לפני שנה או אפילו קודם".
כליית החזיר אפשרה למטופל לחיות ללא טיפולי דיאליזה
(צילום: Shutterstock)
אנדרוז אינו יודע כמעט דבר על תורם הכליה האנושית, מלבד העובדה שהיה צעיר ושאהב אוכמניות. אנדרוז עצמו לא אהב במיוחד אוכמניות במשך רוב חייו, אך מאז ההשתלה פיתח אליהן חיבה. "לדעת שמישהו מת בגיל צעיר בהרבה ושאני חי בזכות זה, זה די קשה", אמר ל-NBC News. "יש בתוכי כליה חדשה, ואני צריך לכבד אותה".
המחסור באיברים: "משבר גדול"
יותר מ-100 אלף בני אדם נמצאים ברשימת ההמתנה להשתלות בארצות הברית, ורובם ממתינים לכליה. המחסור הזה עומד במרכז המאמצים לפתח השתלות איברים מבעלי חיים שעברו הנדסה גנטית. "המחסור באיברים הוא המשבר הגדול ביותר שעמו אנחנו מתמודדים כיום בתחום ההשתלות", אמר ד"ר ריאלה ל-NBC News. "אנחנו יודעים שהטיפול הטוב ביותר בחולים באי-ספיקת כליות סופנית הוא השתלה, אבל פשוט אין מספיק איברים אנושיים כדי לבצע את ההשתלות בזמן".
לדבריו, החזון הוא להשתמש תחילה באיברים מבעלי חיים כגשר שיאפשר למטופלים להפסיק את הדיאליזה בזמן שהם ממתינים לכליה אנושית. בעתיד, אם יוכחו הבטיחות והעמידות לטווח ארוך, ייתכן שאיברים כאלה יוכלו לשמש גם טיפול קבוע בפני עצמו.
הניסיונות הקודמים בתחום הסתיימו מוקדם יותר. השתלת כליית החזיר הראשונה באדם חי בוצעה ב-2024. המטופל, ריצ'רד סליימן, חי במשך 52 ימים לאחר ההשתלה ומת מבעיה לבבית שלא הייתה קשורה אליה. בית החולים מסר כי הכליה עדיין תפקדה בזמן מותו. במקרה אחר, טואנה לוני חיה עם כליית חזיר במשך 130 ימים, עד שהכליה הוצאה מגופה באפריל 2025 לאחר שגופה החל לדחות אותה. היא נותרה בחיים, חזרה לדיאליזה והמשיכה להמתין לתורם אנושי מתאים.
לצד התקווה, החוקרים מדגישים כי מדובר במקרה של מטופל אחד בלבד, ללא קבוצת השוואה. הם מציינים כי התוצאה הושגה לאחר בחירה קפדנית של המטופל ובאמצעות טיפול אינטנסיבי של מומחים, שלא בהכרח יהיה זמין בכל מרכז רפואי. "המקרה הזה ממחיש הן את ההבטחה הטמונה בהשתלה קלינית של כליות מבעלי חיים בבני אדם והן את האתגרים שעדיין נותרו", כתבו.
