בשיתוף פורום Reboot
לכולנו חשוב לחזק את החוסן הנפשי שלנו. איך עושים זאת? על ידי דיבור פנימי חיובי.
אתן לכם דוגמא מסיפור אישי שלי... אני הגעתי לאולימפיאדת אתונה כפייבוריט ברור לזכייה במדליה – אחרי שזכיתי 3 פעמים באליפות אירופה והייתי בלתי מנוצח באותה שנה. זה היה עבורי לחץ מטורף. הרגשתי שכולם בונים עליי ולא ידעתי איך להתמודד עם זה.
כשנכנסתי לאולם התחרות חטפתי את שוק חיי – הכול דגלי ישראל, פוסטרים שלי על הטריבונות, אנשים צועקים "אריק" על המצח - 2,500 ישראלים שבאו לראות אותי מתחרה באולימפיאדה. הייתי בהלם. לא צפיתי את זה. ממתי קהל בא לראות ספורטאי אינדיבידואל מתחרה? ועוד בג'ודו? חשבתי יגיעו משפחה, חברים, חובבי ג'ודו – 100 אנשים. פתאום, יציע שלם מעודד אותי ולא ידעתי איך להתמודד עם זה. פתאום הבנתי שרוב הקהל אפילו לא יודע מה זה ג'ודו, הוא בא לראות מדליה אולימפית ישראלית, אולי אפילו זהב היסטורי.
התחלתי לחשוב: "רגע רגע רגע, מה קורה אם אני מפסיד?". אתם יודעים, ג'ודו זה לא כדורגל. כשאתה נוסע לראות משחק כדורגל – גם אם הקבוצה שלך הפסידה – עדיין ראית משחק כדורגל. אנשים רצו, הזיעו, קרו דברים ב-90 דקות. בג'ודו יש "איפון" ונגמרת התחרות. פעם הפסדתי קרב בתוך 7 שניות, ופתאום התחלתי לדמיין תסריט שאני עולה המזרן וכל הקהל צועק "אריק, אריק", 7 שניות – אני בחוץ. קרסתי מלחץ.
עליתי לקרב הראשון ואני מרגיש שאני לא מצליח לתפקד, שאני עושה קרב גרוע. קרה שהייתי צריך לנצח בשניות ניצחתי רק 45 שניות לסיום. כשירדתי המאמן שלי צעק עליי: "מה אתה עושה?", עניתי לו שאני בלחץ. אחרי שקרב ראשון שלי לא היה טוב הביטחון עוד יותר ברצפה. אני עולה לקרב השני, אותו דבר – האיטלקי זורק אותי על ההתחלה. עוברים 30 שניות, זורק אותי פעם שנייה. לא הבנתי מה קורה לי. זו היתה שנה שלא נפלתי פעם אחת. הרגשתי שאני אאוט לגמרי ולא ידעתי מה לעשות. הסתכלתי על הקהל באמצע הקרב והוא היה בטירוף וניסיתי להישען על התחושה של הקהל. אני זורק את האיטלקי פעם ראשונה ופעם שנייה, ורק אחרי 38 שניות אני זורק אותו ב"איפון", ופתאום קורה דבר מדהים – פתאום אני מרגיש שכל הלחץ משתחרר. פתאום אני מרגיש שכל הקהל בגב שלי. ואני אומר לכם, הקהל הזה היה בגב שלי עד שעמדתי על הפודיום, למרות תחרות מטורפת שלא הייתי בשיאי בכלל.
צפו בשיחת הבריאות של אריק זאבי:
למה אני מתרכז בנקודה הזאת? כי אני רוצה להראות לכם משהו מאוד חשוב בעיניי – אותו קהל שהלחיץ ושיתק אולי הוא זה שדחף אותי עד המדליה. הקהל לא השתנה! זה אני שהשתנתי - איך שקיבלתי אותו ואיך שהתייחסתי אליו. אני משוכנע שלכל אחד מאיתנו יש יכולת להסתכל על דברים בכמה דרכים. דרך ההסתכלות שלנו יכולה להרים או להוריד אותנו. זה תלוי בדיבור הפנימי שאנחנו מפתחים.
באחד הרגעים הכי קשים שלי בקריירה התעוררתי וראיתי את עצמי על השער של "ידיעות אחרונות", ורק מילה אחת על השער, "תפרוש". מרומז כזה. אז יכולתי לשבת בבית ולהגיד "זה לא פייר, למה הוא כתב את זה, זה לא נכון", אבל בחרתי להגיד לעצמי "אני אראה לעיתונאי הזה, הוא יתחרט שהוא כתב הזה". שמרתי את הכתבה הזאת אצלי וכל פעם שהייתי צריך מוטיבציה, קראתי אותה, חטפתי עצבים והלכתי להתאמן.
כלומר, אנחנו בוחרים איך להתייחס לכל מצב ומצב. אני אתן לכם דוגמא שהיא הכי טובה בעיניי. הבחור שבזכותו אני מרצה בצבא הוא קצין כושר קרבי ראשי, רץ מרתונים, מהמורעלים האלה. והוא סיפר לי סיפור מדהים. הוא שם לעצמו מטרה לשבור את השיא שלו במרתון תל אביב והתאמן מאוד קשה לקראת זה. במהלך המרתון הוא הרגיש חולשה לאחר כמה קילומטר וניסה להתעלם מזה עד שראה חושך בעיניים, אבל הרגיש שהוא לא מסוגל לפרוש גם אם יסיים את המרתון בזחילה. הוא הוריד את הקצב להליכה, כולם עקפו אותו והוא מאוכזב וסובל אבל לא מוותר. תשעה קילומטר לסיום הוא רואה לידו אדם מבוגר סביב שנות ה 80 שהולך לעקוף אותו. הוא החליט שיש גבול והגביר קצב וכל הזמן הרגיש שאותו מבוגר נצמד אליו ועושה איתו תחרות ורק לקראת הסוף הוא הצליח להשיג אותו בקצת והרגיש שלפחות הוא סיים את המרתון לפני אותו מבוגר. בסוף המרתון ניגש אליו אותו אדם מבוגר ואמר לו ""תודה רבה לך אדוני, רק בזכותך סיימתי. ראיתי איך עודדת אותי, וידאת שאני לא נופל". אותו חבר שלי הסתכל עליו ולא הבין.
למה אני אוהב את הדוגמה הזאת? כי זה בעצם מוכיח שהכל בראש! לאותו אדם בן 80 היתה יכולת מנטלית מטורפת. הוא בנה לעצמו סיפור שעזר לו לסיים את המרוץ וזה בכלל לא משנה אם זה נכון או לא.
כשאנחנו במצב קשה וצריכים להרים את עצמנו איכשהו הפתרון הוא לשאוב את המוטיבציה מכל מיני מקומות, ובעצם לספר לעצמנו סיפור. היכולת הזאת לספר סיפור, לדבר דיבור חיובי זו יכולת שאפשר לחזק. זה כמו שריר, זה עניין של תרגול אבל זה קודם כל עניין של החלטה.
מכירים את זה שילד קטן נופל ויש את השלב הזה שהוא מתלבט אם הוא בוכה או קם? בשלב הזה הוא בעצם מקבל החלטה. גם לנו זה קורה. אנחנו בוחרים אם להחליט שכל העולם נגדנו או בוחרים בגישה חיובית. אני חושב שככל שאנחנו בוחרים להיות חיוביים, בעיקר ברגעים קשים, הסיכויים שלנו להצליח גדלים משמעותית. אני פוגש הרבה אנשים מצליחים בכל מיני תחומים ואם יש איזה מכנה משותף אחד שאני מצליח למצוא בין כולם זו היכולת הזאת להיות חיובי ואופטימי, בעיקר ברגעים קשים, בעיקר כשלא הולך. אז מה שאני ממליץ לכולכם – כשקצת לא הולך ולא מרגישים בנוח או בסיטואציה לא נעימה, תנסו להיות חיוביים. תנסו לחזק את השריר הזה, מבטיח שזה יעזור לכם בפעמים הבאות. בהצלחה!
שיחת הבריאות בשיתוף פורום ריבוט המעודד חדשנות ויזמות ישראלית במערכת הבריאות ואת השיח הציבורי בתחום. שיחות בריאות נוספות
בשיתוף פורום Reboot
