את קשר השתיקה הגברי סביב סרטן האשכים בחר תום בר דב, 33, מורה דרך ואמן חובב, לשבור בדרך מקורית: ביום שני השבוע הוא הגיע לנווה צדק בתל־אביב, וצייר גרפיטי ענק. לא בטוח שהנושא שבחר לציור - שק אשכים צבעוני עם גידול מרושע - הוא משהו שמישהו מאיתנו מעוניין להסתכל עליו בזמן טיול בשמש, אבל המסר עובר חזק וברור. גם הוא שרד את המחלה, שהתגלתה בגופו לפני שנתיים. "זה סוג של סגירת מעגל מבחינתי", הוא מסביר.
בר דב, נשוי ואב לילד, הבין שהוא חולה בסרטן עוד לפני הרופא שלו. "בתחילת הקורונה הרגשתי משהו ופשוט רצתי לאורולוג", הוא מספר. "מפה לשם, תוך שבוע הייתי בניתוח".
מה הריץ אותך לרופא כל כך מהר?
"הרגשתי גוש, ממש גוש, כמו שנשים מתארות בשד. זה פשוט היה שם, כמו אבן שמודבקת על האשך שלי. אבל זה לא כאב. אחרי שהכנסתי שוב את היד למכנסיים והבנתי שאני לא טועה, עזבתי את כל מה שעשיתי, רצתי למחשב ופתחתי גוגל, והמידע התחיל להגיע. אחרי משהו כמו שעה קריאה איבחנתי את עצמי וביקשתי תור לאורולוג מיד. באותו יום הלכתי לרופא, ששלח אותי לסדרת בדיקות. אבל הוא לא רשם בדחיפות, אז נלחצתי והלכתי לעוד אורולוג, שאמר לי חד וחלק: 'אני שולח אותך לבדיקות אבל יש לך גידול. ממאיר או שפיר, צריך להוציא את זה, ואי־אפשר להוציא רק חלק. לא עברה דקה מהמישוש וכבר ידעתי שהלכה הביצה".
קראו עוד:
אחרי סדרת בדיקות התבשר שהגידול קטן. "מצבי היה טוב. כלומר היה לי גידול רק על האשך. בסי־טי לא ראו כלום. בהתחלה שאלו אם אני רוצה לעשות וידוא הריגה בכימו. אמרתי שאני לא רוצה כימו אם אני לא חייב. שלושה חודשים אחרי זה עשיתי סי־טי חזה, בטן ואגן. ואז ראו נקודה חשודה, שגדלה על בלוטות הלימפה באגן. אמרו, 'יאללה כימו'. תוך כדי מסבירים לי באמת שזה עניין של החלמה ודאית. 99 אחוז. אמרו לי, 'אתה מקרה קל, הכל מצוין'. ובאמת כך היה. היו שלושה חודשים וחצי של טיפולים אינטנסיביים, שנעשו תוך כדי הסגר השני ולכן היו די בודדים, ועוד כמה חודשים של החלמה פיזית, שאחריהם חזרתי לעצמי, חוץ מזה שאני שוקל טיפה פחות. בגלל האשך כמובן, לא בגלל המחלה".
סיפרת לסביבה? לחברים ולמשפחה?
"כשעברתי את הניתוח לא סיפרתי לאף אחד, פרט למשפחה ולחברים קרובים. לא עשיתי מזה עניין. כשידעתי שאני מתחיל את הטיפולים שלחתי הודעה בפייסבוק וסיפרתי לכולם: יש לי סרטן. אבל רק אחרי שהתחלתי ללוות חולים בעמותת 'חלאסרטן', ויצא לי לפגוש לא מעט גברים, הבנתי שיש קהל מאוד גדול של גברים שלא מדברים על זה".
אתה מבין למה?
"זה אחד הנושאים שהם כנראה עדיין טאבו. עבור גבר, לגעת בנושא האשכים זה לפגוע בנקודה רגישה. בדיוק כמו שזה כואב כשבועטים בך. יש פה איזה סוג של כשל לגברא. המציאות היא שונה. אנחנו אותו בן אדם. אנחנו לא משתנים. נתנו לנו שניים בגלל שרצו שיהיה לנו אחד ספייר.
“המחלה הזו גם מכתיבה התמודדויות לא קלות. אם אתה רווק לפני דייטים - מספרים או לא מספרים? זה חשוב שהיא תדע או לא? זה קריטי. אם היא תיגע שם. זה יהיה מוזר. אלה ההתמודדויות היום־יומיות, שלא לדבר על זה שדקה אחרי שמספרים לך שיש לך גידול וצריכים להוציא אותו שואלים אם תרצה תותב, מסיבות אסתטיות. גבר בן 22 צריך לשאול את עצמו, 'זה חשוב לי או לא חשוב לי?' הוא לבד בזה".
ובכל זאת, העלית פוסט בפייסבוק והנה אתה מתראיין.
"אני ממש מופתע מהתגובות. אומרים לי, 'איזה אמיץ שאתה משתף'. לא חשבתי להתבייש והיום אני לא מפסיק לדבר על זה. החברים שלי רק מסתכלים עליי וכבר שולחים יד למכנסיים. הם כל הזמן בודקים. יש לי מוטיבציה להציל חיים".
האיבר שלא מדברים עליו
תכירו: גברים – סרטן האשכים. סרטן האשכים – גברים. אין ספק שיותר נעים ונוח להתעלם מכל מה שמתרחש באזור הזה - פרט לסקס כמובן - אבל אם אתם רוצים להישאר בחיים, עדיף מאוד שתכירו אותו. זה הסרטן הנפוץ ביותר בצעירים בישראל ובעולם כולו שמהווה 14 אחוז מכלל המקרים של סרטן בגברים צעירים בארץ בגילי 20־40, ורושם עלייה מדאיגה של חמישה אחוזים במקרים לשנה. הבשורה הטובה היא שאם כבר חליתם בו, הסטטיסטיקה לצידכם: רוב הסיכויים שאם תגלו אותו בזמן תישארו בחיים, גם אם זה יעלה לכם במחיר לא קל, כלומר באשך שלכם.
“סרטן האשכים הוא מחלה יוצאת דופן בכמה אספקטים”, אומר ד”ר שי גולן, יו”ר החוג לאורו-אונקולוגיה של האיגוד האורולוגי ומנהל השירות האורו־אונקולוגי בבית החולים בילינסון. “רוב החולים הם גברים צעירים שנמצאים בתקופה מאוד פרודוקטיבית ומרתקת של החיים, שבונים קריירה, מטיילים בעולם ומקימים משפחה וההודעה על המחלה נופלת עליהם כרעם ביום בהיר. הם מגיעים אלינו, האורולוגים, חוששים ונבוכים. בגלל המודעות הנמוכה לנושא, לפעמים רואים גושים עצומים בשק האשכים. מגיע בחור ואנחנו מסתכלים ונדהמים. איך אתה מסתובב עם התפוז הזה?”.
הסיבות להתפתחות סרטן האשכים אינן ידועות. “אחד הדברים שנזרקו לאוויר כחשודים הוא הטלפון הסלולרי שנמצא בדרך כלל בכיס, אבל אין לזה אחיזה מבוססת”, אומר גולן. “יש גורמי סיכון מוכרים, בהם מי שנולד עם אשכים טמירים ומי שקרוב משפחה שלו מדרגה ראשונה אובחן במחלה. ממצא נוסף שאנחנו לא יודעים להסביר אותו: עד 50 אחוז מהמאובחנים החדשים סובלים גם מירידה בספירת הזרע, מלכתחילה, עוד לפני שטיפלנו בהם. זה קשר שהוכח וחוזר על עצמו במחקרים עדכניים, ולמעשה המטרה שלנו בטיפול כיום היא לא רק לרפא את החולה מסרטן אלא גם להבטיח לו חיים פוריים”.
אסף סלומון: "זה היה ערב פסח. במוקד שלחו אותי למיון, ושם אמרו לי שמדובר בהצטברות נוזלים, ולא לדאוג. בדיעבד אני יודע שהם לא עשו את הבדיקות הנכונות. לא הייתי לחוץ. אני בא ממשפחה של גברים. יש לי ארבעה אחים. בחג כולם הסתלבטו עליי. אף אחד לא חשב שזה מה שזה התגלגל להיות"
בניגוד למחלות מגדריות אחרות כמו סרטן השד או השחלות, אפילו סרטן הפרוסטטה, בעיה גברית אחרת, לסרטן האשכים אין לובי. לא תשמעו עליו, לא תקראו עליו ורוב הסיכויים שגם אם פגשתם חבר שחלה בו, הוא לא ימהר לגלות לכם עם מה הוא מתמודד. זו הסיבה שחלאסרטן, שפועלת למען צעירות וצעירים שחלו בסרטן, בחרה להעלות עכשיו קמפיין רשת ראשון מסוגו בישראל, שנערך על ידי היוצר עמרי אנגל והבמאי ישי קרני, בנושא שאף אחד לא מדבר עליו: הצורך בבדיקה עצמית פעם בחודש, בדיוק כמו שנשים עושות בשדיים, כדי לזהות שינויים מדאיגים שדורשים בירור רפואי.
זה מה שקרה לאסף סלומון, בן 36, נשוי ואב לשלושה ילדים, בני שבע, ארבע וחצי ושנה וחצי, שחלה בגיל 28. "טיפסתי עם חברים על איזה מצוק בירושלים. כשחזרתי הביתה הרגשתי שהרתמה הייתה לי לא נוחה. האשך היה נפוח, חשבתי שאולי קיבלתי מכה תוך כדי טיפוס. אשתי, שהייתה אז באמצע ההיריון הראשון, אמרה לי ללכת לבדוק.
"זה היה ערב פסח. במוקד שלחו אותי למיון, ושם אמרו לי שמדובר בהצטברות נוזלים, ולא לדאוג. בדיעבד אני יודע שהם לא עשו את הבדיקות הנכונות. לא הייתי לחוץ. אני בא ממשפחה של גברים. יש לי ארבעה אחים. בחג כולם הסתלבטו עליי. אף אחד לא חשב שזה מה שזה התגלגל להיות".
אחרי החג פנה אסף לרופא המשפחה שלו. "ברגע שהוא ראה את זה הוא שלח אותי לעוד בדיקות. יומיים אחרי זה הייתי בניתוח".
מה אתה מרגיש כשאומרים לך שאתה עומד לעבור ניתוח לכריתת אשך?
"השם נורא מלחיץ. אין לך מושג לקראת מה אתה הולך. אני חושב שגם כשכבר אמרו לי מה יש לי, לא עיכלתי עד הסוף. עד שהרופא לא ישב מולי ואמר לי, 'התוצאה של הבדיקה היא גידול סרטני' אפשרות כזאת לא הייתה לי ברדאר. לא המילה סרטן ולא המשמעויות. ברגע שאתה מבין אתה מתחיל לפעול על אוטומט".
שיתפת חברים? סיפרת בעבודה?
"החוויה הראשונה של השבוע הראשון הייתה אולי טיפה מבוכה, רק כי זה איבר שלא רגילים לדבר עליו. כשחברה התקשרה להתעניין מה קורה איתי אמרתי לה שיש לי סרטן בבטן התחתונה. היא נורא נלחצה, ואז הבנתי בעצמי שצריך לקרוא לדבר הזה בשם שלו, ואם קוראים לו בשם - אפשר להתמודד איתו. בסוף אשך הוא עוד איבר בגוף".
כשמצד אחד הוא עסוק בהיריון המתקדם של אשתו, ומצד שני אבחנה של סרטן תלויה מעל ראשו ומאיימת על חייו, יצא אסף לטיפולים. "הייתי צריך לעשות שלושה סבבים של כימותרפיה די אגרסיבית בזמן קצר יחסית. כבר מהטיפול השני סבלתי מתופעות לוואי, כמו איבוד שיער. אתה נכנס לבית חולים כשאתה מרגיש בריא ויוצא ממנו אחרי שבוע בזחילה".
ובאמצע הגיהינום הזה, בין הטיפול השני לשלישי, כשאסף נלחם על חייו, נולדה בתו הבכורה, כרם. "אשתי איבדה את המרכז, כל הפוקוס נלקח ממנה. לא ידענו בכלל אם אוכל להיות נוכח בלידה. קיווינו שאוכל לרדת מהמחלקה האונקולוגית ליולדות. למזלי בדיוק חזרתי הביתה אחרי הסבב השני. הגוף קצת התחזק. הייתי מסוגל להיות עם אשתי. הכימו יוצר כל מיני קונוטציות. ריחות, תחושות, זיכרונות. הלידה של הבת שלי בבית החולים שבו טופלתי יצרה קונוטציה אחרת, טובה מבחינתי. חזרנו לשם עוד פעמיים ללדת אחרי זה. היה משהו מאוד טבעי לחזור למקום שבו עשיתי את הטיפולים וקיבלתי את החיים שלי וגם את החיים של הילדים שלי".
אחרי חצי שנה של טיפולים, נכנס אסף לשגרת מעקב רפואית. "זה מתחיל מבדיקה כל חודשיים־שלושה, ולאט־לאט הפערים גדלים. עכשיו אני נבדק פעם בשנה. רק אחרי חמש שנים אתה נחשב כמחלים. לי, באופן אישי, לקח שבע שנים, למעשה עד עכשיו, לעבד את החוויה. כשישבתי בבית בגלל הקורונה היה לי זמן לחשוב ולקרוא על מה שעברתי. לאורך הזמן הבנתי שכל יום שאני יוצא מהבית אני צריך להגיד שלום לכולם כי המוות יותר קרוב".
הפחד לא עוזב אותך.
"אין ספק שזו חוויה שנשארת לכל החיים. כל כאב קטן בגוף פתאום זורק אותי למחשבה שמדובר בסרטן, כי פעם לא היה לי סרטן וכל דבר רפואי צריך לבדוק. אני חושב שהסרטן נתן לי כלים להתמודד עם עוד משברים בחיים. בסוף אתה מבין מה יותר חשוב ומה פחות".
עשרה חודשים של כאבים קשים
את הבשורה שהוא חולה בסרטן גרורתי קיבל ערן בראונשטיין, בן 35, ביום הנישואים הראשון שלו. זה קרה אחרי מסע ייסורים של כמעט שנה, שבו רץ מרופא לרופא להתלונן על כאבים קשים שמהם סבל. אף אחד מהם לא טרח לבדוק לעומק מה, לעזאזל, לא בסדר איתו.
"הייתי בן 29 כשגילו את המחלה", הוא מספר. "סבלתי מכאבים בגב התחתון במשך עשרה חודשים, שהלכו והחמירו. הייתי אז בכושר שיא. מתאמן ארבע־חמש פעמים בשבוע: רץ, שוחה, אוכל בריא. בנקודה הכי בריאה של החיים שלי. אבל הכאבים שלי הלכו והחמירו".
בראונשטיין לא התעלם מהבעיה. להפך. "הלכתי לרופא אחד, הוא אמר לי, 'אתה צעיר, כנראה אתה לא מתאמן טוב'. שיניתי את תוכנית האימונים שלי. התחלתי לשחות יותר. עשיתי יוגה. לא עבד. רופא אחד אמר לי, 'אתה לא מתאמן מספיק'. אחד אמר לי, 'אתה מתאמן יותר מדי'. אחד אמר, 'אולי תלך לכירופרקט'. הכירופרקט אמר, 'אני אעשה לך כמה טיפולים, אבל לך לדיקור'. חזרתי לרופא משפחה, ששלח אותי לבדיקת דם הכי בסיסית שיש, ואמר לי, 'הלוואי שכל המטופלים שלי יהיו בריאים כמוך'. תלוש מהמציאות".
ערן בראונשטיין: "הלכתי לרופא אחד, הוא אמר לי, 'אתה צעיר, כנראה אתה לא מתאמן טוב'. שיניתי את תוכנית האימונים שלי. התחלתי לשחות יותר. עשיתי יוגה. לא עבד. רופא אחד אמר לי, 'אתה לא מתאמן מספיק'. אחד אמר לי, 'אתה מתאמן יותר מדי'. אחד אמר, 'אולי תלך לכירופרקט'. הכירופרקט אמר, 'אני אעשה לך כמה טיפולים, אבל לך לדיקור'. חזרתי לרופא משפחה, ששלח אותי לבדיקת דם הכי בסיסית שיש, ואמר לי, 'הלוואי שכל המטופלים שלי יהיו בריאים כמוך'. תלוש מהמציאות"
חודשים חלפו, והכאב לא הניח לו. "נסעתי לירח דבש בפיליפינים. כנראה משהו בטיסה עשה לי לא טוב. כשנחַתי סבלתי מכאבים איומים. בחיים לא כאב לי ככה. התחלתי לנדוד בין בתי חולים בפיליפינים, שזה כמו בישראל רק ששם יש חתול מתחת למיטה. אחרי שבועיים הבנו, אשתי ואני, שזה לא פתיר וצריך לחזור לארץ לבדוק את זה לעומק.
"הגעתי ישר למיון וקיבלתי מהרופא את התשובה הקבועה: אתה עייף, נתפס לך הגב, בוא נעשה לך זריקת וולטרן. יום אחרי זה חזרתי למיון, ואמרתי לרופא: 'אני מהחדר הזה לא יוצא עד שאומרים לי מה יש לי'. הזעיקו לי ולאשתי אבטחה. בסוף עשו טובה והכניסו אותי לרנטגן, שבדיעבד אני יודע שזה לא רלוונטי לסרטן. בטח לא לסרטן הזה. אמרו, 'הבדיקה תקינה, לך הביתה'. אמרתי להם, 'אולי יש גידול שמפריע'. אמרו לי, 'במצב שלך זה היה צריך להיות כל כך גדול שהיו רואים את זה'. משם המשכתי לרופא משפחה, שנתן לי בדיקות ושלח אותי לבילינסון. בבילינסון עמדתי בתור כל כך הרבה זמן וכבר רציתי ללכת הביתה. אבל הרופאה שהייתה שם אמרה לי, 'אני מבינה שיש לך משהו. תן לי לבדוק. אני מבטיחה לך שנמצא מה זה'. באולטרסאונד הראשון שעשו לי גילו את זה מיד. בדיקה של ארבע דקות".
האבחנה הייתה קשה: סרטן אשכים דרגה 4, המתקדמת ביותר, שפלש אל תוך הבטן. "הסוג שלי מתפתח מתוך האשך, לכן לא רואים אותו בחוץ", מתאר בראונשטיין ביובש את הגילוי שהפך את חייו. "היה לי גידול של 17 סנטימטר בבטן התחתונה, שנדבק לעורק הראשי, וגרורות בכבד ובבלוטות הלימפה".
נפלו עליך השמיים.
"ממש לא. שמחתי. במשך עשרה חודשים סבלתי מכאבים כל כך קשים. הייתי על גבול השיגעון. התאבדות הייתה לחלוטין על הפרק. סוף־סוף מישהו בא ואמר, 'יש לך איקס ומטפלים בו בוויי'. זו הייתה הקלה גדולה".
בסרטן מסוג כזה מטפלים קודם כל בניתוח להסרת הגידול, ורק אחר כך בכימותרפיה. אבל מצבו של בראונשטיין היה קשה כל כך, שהוחלט ללכת אצלו הפוך: קודם כימו, ורק אחר כך ניתוח. "הגוף היה כל כך חלש, שלא יכולתי לעבור ניתוח", הוא משחזר. "עשיתי ארבעה סבבים של כימו ואחרי זה ניתוח משולב לכריתת האשך. קיבלתי את הבשורה שאני חולה ב־9 במרץ 2015. וסיימתי עם הניתוח ב־28 באוגוסט, חמישה חודשים אחרי זה. זה היה כל התהליך".
תריצו את הסיפור שש שנים וחצי קדימה, לפברואר 2022. בראונשטיין כבר בן 35. יש לו שני זוגות תאומים: בנות בְּנות שש, ובנים בני שלוש, שנולדו אחרי המחלה. "כולם מזרע קפוא, שנלקח לפני הטיפולים", הוא מספר בגילוי לב. "זה משהו שאשתי רצתה. ביום של הטיפול האחרון הייתה לנו פגישה לייעוץ במרפאת פוריות, מאה מטר מהבניין האונקולוגי שבו טופלתי. היא עברה איתי את התהליך הנורא הזה. המינימום שיכולתי לעשות כשהיא ביקשה ילדים היה לומר לה אמן. אני אבא פעיל ברמה הכי גבוהה שיש. אני חי את הילדים שלי. לא מדמיין את החיים לשנייה בלעדיהם. אבל אם נודה על האמת, אני גבר. אם לא היא לא הייתי איתם היום, ואלמלא הסרטן לא היה לי אפילו זוג תאומים אחד. יש לי ארבעה ילדים שהם מתנה ישירה של המחלה הזו".
לדבר על סרטן שכמעט הרג אותך במונחים של מתנה זה די חריג.
"זו תקופה שנתנה לי פרספקטיבה מדהימה לחיים. גרמה לי להבין מה חשוב ומה פחות. נתנה לי כלים איך להסתכל על כל סיטואציה בחיים שלי, בעיקר על הקשות. זו חוויה שבצורה מאוד מוזרה לא הייתי מוותר עליה. בתקופה הזו הרגשתי נאהב כמו שלא הרגשתי בחיים שלי. אתה מאוד מוקף. הייתי עסוק בלנפות את המרחמים, כי הבנתי שזה לא עושה לי טוב. כשהייתי פוקח את העיניים בבית חולים רואה את החברים מהצבא עצובים, הייתי אומר להם, 'חבר'ה, שבעה זה לא פה'. הבנתי שאני חייב להקיף את עצמי באנשים ובאירועים שמחים. לעשות מה שעושה לי טוב".
היית נשוי מאוד טרי. איך הנישואים שלך שרדו טלטלה כזו?
"גם זה עניין של פרספקטיבה. כשגילינו את המחלה אמרתי לה, 'תקשיבי, את לא חייבת להישאר פה. את לא צריכה לסבול את זה. אנחנו צעירים, לכי. יהיה לך מישהו אחר'. היא לא הסכימה, הפראיירית. נשארה איתי. בסופו של דבר קראנו לתקופה הזו ירח דבש. כי אני לא עבדתי ופתאום היה לי המון זמן לאשתי. לחשוב עליה ולאהוב אותה. היא חיה סביבי ואני השתדלתי לחיות סביבה. זו הייתה תקופה מאוד מאוהבת של שנינו. בסופו של דבר יצאנו חזקים הרבה יותר ממה שנכנסנו, ולצערי פחות תמימים ממה שהיינו".
באותה כנות שובת לב שבה הוא מספר את הסיפור הכל כך אישי שלו, הוא מבקש להבהיר למה בחר להכניס עכשיו את כל המדינה עמוק אל תוך התחתונים שלו: "יש סקאלה של הטוב והרע וכשמשהו קרוב לרע - אנשים בוחרים להתעלם ממנו. הם לא רוצים לשמוע, במיוחד על סרטן האשך. אבל חשוב שיבינו שאם וכאשר זה קורה, אחת - יש אפשרות גבוהה מאוד לצאת מזה. ושתיים - יש חיים אחרי זה ואפשר להקים משפחה.
"כשחליתי היה לי מאוד־מאוד חשוב להיות חלק מקבוצה שעברה את זה קודם. חיפשתי בנרות אנשים שחלו כדי לדבר איתם. לראות אם כולם עוברים את השיט שאני עובר. הייתי זקוק לתקווה הזו, לראות שאנשים המשיכו בחיים שלהם. שהם לא בפחד כל הזמן. אבל לא היה את מי לשאול. במחלקה האונקולוגית יש רק מבוגרים וזקנים, על גבול ההוספיס לפעמים. אני גססתי אמנם, אבל בפנים הייתי מלא חיים. עוד בזמן שהייתי מאושפז בבילינסון התקשרתי לאגודה למלחמה בסרטן ואמרתי להם, 'אני אופטימי, אני רוצה ללוות אנשים שהם לא'. האישה שענתה לי אמרה: 'אני לא יכולה לתת לך ללוות אחרים כי אולי תמות'. ביקשתי מהאחיות שיכירו לי אנשים שעברו את זה. אמרו לי שיש עניין של חיסיון רפואי. הייתי לגמרי לבד".
למה לדעתך יש טאבו כזה על סרטן האשכים? על סרטן השד, המקבילה הנשית, מדברים לא מעט.
"אנחנו חיים בעולם כזה. לכאורה גבר הוא לא יצור רגיש. שום דבר לא מפחיד אותו ולא כואב לו. אבל בתכלס גבר הוא יצור טיפש שעסוק בהדחקה וכל מה שכואב בו או מאיים עליו - הוא לא מדבר עליו. את יכולה לשבת בבית קפה ולשמוע מישהי שאומרת לחברה שלה שהיא רוצה להגדיל את החזה. מתי אי פעם שמעת גבר מדבר על בעיה באזור שם? כל מה שקורה לנו שם באזור החלציים הוא הפרטי של הפרטי. אסור שאיש יידע או ידבר על זה".
"שלחתי בווטסאפ: אני מתמודד עם סרטן אשכים"
ניר שמרץ (30), נשוי ללא ילדים, עובד סוציאלי ומרצה למיניות בריאה במגזר הדתי, סיים את הטיפול האחרון שלו באוקטובר האחרון. רק שלושה חודשים קודם הבחין שמשהו לא בסדר. "בתשעה באב שמתי לב שיש הבדל בין האשכים. כמה ימים קודם, בקיר טיפוס, ילד בעט בי כשנפל מהקיר. הרגשתי כאב באשך, והנחתי שזו הסיבה. זה עבר וחזר. ככה במשך חודשיים. למרות שזו העבודה שלי ולמרות שאני מרצה בפני נערים וצעירים ואומר להם, 'תהיו גברים ותדאגו לגוף שלכם', התביישתי ללכת לרופאת משפחה ולהגיד לה שכואב לי באשכים. פחדתי שיחשבו שאני תינוק".
אבל הכאב לא הרפה. "אחרי כמה ימים הבנתי שזה רציני וחששתי שאולי יצטרכו לכרות לי את האשך. פחדתי שבמיון יגידו לי, 'איזה טמבל אתה, למה לא באת קודם'. האשמה דחתה את הפנייה לרופא בעוד חודש. אחרי חודשיים הרגשתי בפעם הראשונה הבדל משמעותי בין האשכים. צד ימין היה גדול, כואב מאוד, עם גושים מוזרים עליו. צד שמאל היה סבבה לגמרי. רגיל, בגודל שאני מכיר ומזהה. אמרתי, 'שיט, אני צריך לעשות עם זה משהו'. ישר חשבתי על סרטן. בערב שבת התאפקתי לא לפתוח טלפון לחפש מה זה יכול להיות. במוצ"ש נכנסתי לאינטרנט, קראתי על סרטן האשכים וראיתי שיש טיפול מוצלח. זה נתן לי כוחות לספר לאשתי".
ביולי האחרון הגיע שמרץ לבדיקה ראשונה אצל האורולוג. "הוא ממשש, בודק, שולח לעוד בדיקות ואומר שכנראה זה לא סרטן ואין מה להילחץ. את בדיקות הדם אני עושה תוך כדי טיול משפחתי לצפון. רק אני ואשתי יודעים על מה שקורה לי. לא רצינו להרוס לאף אחד. כשהתוצאות מגיעות אני רואה שחלק מהמספרים בתוך הנורמה וחלק בחוץ. הרופא אומר שלמיטב ידיעתו מספרים לא תקינים צריכים להיות באלפים, לא בעשרות. זה מאוד הרגיע אותי. חזרנו הביתה בשבת. ביום ראשון מצאו לי תור לאולטרסאונד מיידי, מהרגע להרגע. נסענו יחד לבדיקה. הבודק, רופא מנוסה ומבוגר, בודק את אשך ימין ומקריא רשימה ארוכה של ממצאים. אין לי מושג מה הוא אומר. על אשך שמאל הוא לא אומר כלום. הכל תקין. אמרתי לעצמי, 'יש פה משהו'. כשהוא יוצא החוצה הוא אומר לאשתי, 'הוא צריך ללכת לאורולוג דחוף'. קובעים לי תור לאורולוג למחרת".
לרופא הגיע מצויד בקרובי משפחה, שיעזרו לו להתמודד עם הבשורה. "הבנתי מיד שכאן עלולה להיות טראומה. כאיש מקצוע ידעתי שהיא יכולה להיות קלה או חמורה, והעדפתי להקיף את עצמי באנשים שדואגים לי. אחותי התאומה לומדת רפואה. גם אחותי הגדולה הייתה, וכמובן אשתי. הרופא אמר שאי־אפשר לדעת בוודאות מה זה, אבל חייבים כריתה".
כך יצא ניר למסע ארוך, שטרם נגמר עבורו. "לא חשבתי על כימו", הוא מספר. "רציתי לסיים הכל מהר. ביקשתי שיאשפזו אותי לניתוח הכי מוקדם שאפשר. התייחסו אליי נפלא. לפני הכריתה אני עושה שימור זרע. חוויה נוראית לגבר דתי. את הולכת לחדר שבו עושים מעשים פרטיים. יש נשים שמחכות בתור לקבל תרומות זרע. כולם יודעים למה אתה נכנס. אמנם יש שם דלת, אבל אתה מרגיש שזה מאוד חודרני. חוויה מאוד לא נעימה גם אם היא חשובה. לא רוצים להביך אותך, אז לא מדברים בצורה ברורה. שואלים 'הפקדת?' מה זה הפקדת. לא הבנתי. תגידו דוגרי. לאונן? כמה פעמים? כמה למלא את הכוסית? יש המון ביטויים שמנסים לגבור על המבוכה אבל משאירים אותי בלי מידע קונקרטי. אני לא מבין. זה ליווה את כל הסרטן. יש לי המון שאלות. האנשים הכי נחמדים בעולם לא יודעים לענות על כל השאלות האלה".
התחנה הבאה: ניתוח להסרת האשך. "אחרי כמה ימים מגיעה התשובה מהפתולוגיה: זה סרטן", הוא משחזר. "בסי־טי מגלים גושים בריאות. גוש אחד בריאה הימנית, שני גושים בריאה השמאלית, ועוד כמה דברים מפחידים בחזה ובבטן".
ניר שמרץ: "התפללתי שזה לא יהיה סרטן, וזה היה סרטן. התפלתי שלא תהיה התפזרות בגוף - והייתה. התפלתי שלא יישאר שום דבר אחרי הכימו, ונשאר. לאמונה יש קושי בזמנים כאלה. אני חושב שזה טבעי. לצד זה מערכת היחסים שלי עם הקב"ה השתפרה. הוא החליט שאני אהיה בסטטיסטיקה הלא־טובה, ואני מתפלל ומשתדל להגיד תודה על מה שיש. יש המון טוב גם במחלה הזו"
במילים פשוטות ובוטות ובשפה ברורה, ישר לבטן, מתאר ניר באומץ ובלי להסתיר את מה שעבר עליו בשבועות הבאים. "התאשפזתי לחמישה ימים. בראש השנה אחרי שלושה שבועות התאשפזתי לטיפול השני, ושלושה שבועות אחר כך לטיפול האחרון – שהיה בשמחת תורה. ביום כיפור אכלתי כדי לשמור על הבריאות שלי. זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת, לאכול כמצווה כדי לשמור על הבריאות שלי. הטיפולים התחילו בקלות. הייתי אופטימי ושמח. כל הזמן אמרו לי, 'תתכונן, אתה הולך ליפול'. התבאסתי על אנשים שביאסו אותי, אבל הם צדקו. תוך זמן קצר התעייפתי, התחילו בחילות, כאבי ראש וחולשה.
"הנשירה הגיעה אחרי ארבעה שבועות. השיער שלי נשר כולו: הזקן, שערות החזה, ידיים, רגליים - הכל הלך. הייתי צריך להכיר את הגוף שלי מחדש. אשתי אמרה לי, 'אף פעם לא נישקתי אותך ככה'. הגוף שלך משתנה. הטעם משתנה. המחשבות, הריח. אם פעם הייתי יכול לתת הרצאה שלמה תוך חמש דקות, פתאום המחשבה שלי הייתה הרבה פחות ברורה. קצת איבדתי את מי שאני".
הטיפולים נגמרו ושמרץ היה צריך לעבור בדיקת הדמיה נוספת, שבה קיבל בשורות טובות, לפחות בחלקן: כל מוקדי הסרטן נעלמו, חוץ מגוש אחד בריאה. "אמרו שצריך להוציא אותו ולא יודעים מה יימצא. כולנו מקווים שזה לא יהיה סרטן נוסף שצריך לטפל גם בו. פחד אימים. ניתוח ארוך יותר. הוציאו לי אונת ריאה. אחרי בדיקה התברר שזה אחד הגידולים באשך שהגיעו לריאה".
מאז שהסתיימו הטיפולים, לפני שלושה חודשים, הוא נמצא במעקב. "הבדיקה הבאה שלי במרץ, אני מקווה מאוד שלא ימצאו עוד משהו שהתפתח מאז", הוא אומר. "לא תמיד רואים הכל בהתחלה".
אחרי טלטלה אדירה כזו, אתה מרגיש שחזרת לחיים?
"ממש לאחרונה הייתי בתקופה מאוד לא טובה. כל פעם שהייתה לי תקווה לחזור לחיים אמרו, 'יש עוד משהו'. ודווקא כשהייתי במקום ממש־ממש נמוך הרופאה אמרה לי, 'אתה לא צריך יותר כלום'. לא עיכלתי. לקח לי שבועיים להתחיל להתאושש: לאכול בריא, לנשום, לקום בזמן, להתחיל לתכנן תוכניות. לחזור לעבודה שאני כל כך אוהב. עכשיו אני מתחיל לחזור לחיים. אני נושם עמוק ועובד עם החרדות שלי ומתחיל לפגוש אנשים. אני מרגיש טוב יותר, אבל עדיין קשה לי. אני לא יכול לעבוד באותה כמות שהייתי רגיל אליה. אם אני עובד יותר מדי, אם אני נוסע רחוק מדי, אני גמור. יש הרבה עצב והרבה עייפות, אבל אני עובד על זה. מזלי שיש לי רקע מקצועי שעוזר לי. מישהו אחר שהיה מקבל את זה בלי כל ההכנות האלה היה חוטף בומבה. ממש".
מה למדת מהמחלה?
"כששאלתי את האשך שלי לפני שנכרת מה הוא בא ללמד אותי, הוא ענה 'לאט־לאט'. אתה עובד 150 אחוז - תפסיק. אתה יכול לעשות טוב לאט־לאט. הגוש בריאה אמר לי, 'אתה חושב שאתה יודע הכל. אבל לא. אתה צריך ענווה. בוא עם ענווה'. עד שחליתי חשבתי שאני יכול לבלוע את העולם".
חווית משבר אמונה?
"התפללתי שזה לא יהיה סרטן, וזה היה סרטן. התפלתי שלא תהיה התפזרות בגוף - והייתה. התפלתי שלא יישאר שום דבר אחרי הכימו, ונשאר. לאמונה יש קושי בזמנים כאלה. אני חושב שזה טבעי. לצד זה מערכת היחסים שלי עם הקב"ה השתפרה. הוא החליט שאני אהיה בסטטיסטיקה הלא־טובה, ואני מתפלל ומשתדל להגיד תודה על מה שיש. יש המון טוב גם במחלה הזו".
אתה דתי, רק יצאת מהמחלה, ובכל זאת בחרת לחשוף את הסיפור שלך. צריך הרבה אומץ לעשות צעד כזה.
"אם מישהו היה אומר לי, 'אחי, יש לי אשך אחד, עברתי סרטן, אתה צריך לבדוק את האשך שלך', זה היה מביך אותי. אני לא חושב שהמבוכה תיעלם. אבל אני חושב שיש המון צחוק ואמון וביטחון ותחושת עידוד בזה שמישהו מספר לך דבר כזה. אני עדיין נבוך כשאני מדבר איתך. אני מדבר על האשכים שלי, זה מביך. לצד זה יש המון כאב על גברים שיחוו אותו דבר כמוני. שלחתי הודעות בקבוצות ווטסאפ שאני חבר בהן: אני מתמודד עם סרטן אשכים. אשמח שתתפללו עליי. אני לא אמיץ, אני מת מפחד על גברים שיחוו את אותו דבר כמוני. חברים שאני מדבר איתם על מה שקרה לי הולכים לבדוק מיד ולא מחכים חודשיים, כמוני".
אחוזי ריפוי גבוהים
בכל מקרה של חשד לסרטן, נאלצים הרופאים לכרות את האשך בשלמותו. “מבחינה רפואית מדובר בפרוצדורה פשוטה, שנמשכת חצי שעה וההחלמה ממנה קצרה ביותר”, אומר ד”ר גולן, “אבל קונספטואלית, זה לא פשוט לבחור צעיר”. חלק גדול מהחולים מטופלים כיום בניתוח בלבד. במקרים שבהם מתגלה עדות לגרורות מטפלים גם בכימותרפיה. לדברי ד”ר גולן, אחוזי הריפוי עומדים על 95, ולכן הטיפול נחשב ל“אחת ההצלחות הגדולות ביותר בעולם האונקולוגיה”.
"הקמפיין שנערך לראשונה בארץ קורא לדור הצעיר במטרה לעורר מודעות לסרטן האשך ולביצוע בדיקה עצמית", מסבירה שירה סגל קופרמן, מייסדת שותפה ומנכ"לית חלאסרטן של עמותת טל, שהוקמה לזכרה של בתם של זוהר ויענקל'ה יעקובסון, שנפטרה מסרטן בגיל 26. "קהילת חלאסרטן היא קהילת חולי הסרטן הגדולה בישראל וחבריה מבקשים להתמודד יחד, ליזום, ליצור ולאפיין מגוון פתרונות עבור סוגיות שלא טופלו עד כה בישראל. כך גם סרטן האשך, נושא שהיה מושתק לחלוטין בשיח הציבורי והתקשורתי". הקמפיין מלווה גם במבצע לגיוס תרומות.
ארבעת הגברים מספרים שהאינסטינקט הראשון שלהם היה להתנתק מהמחלה, לא לשמוע עליה יותר. ובכל זאת, כל אחד מהם, בדרכו, פועל להעלות את המודעות אליה. כולם מלווים חולים צעירים, שנמצאים בשיא המשבר הקיומי והלחץ, להחלמה. "הרבה אנשים שליוויתי החליטו להתנתק מהעולם הזה, לא רוצים לשמוע סרטן, לא רוצים לשמוע טיפולים. זה של מישהו אחר, לא שלהם", אומר בראונשטיין. "אני לא מאמין שהם באמת מצליחים. להיות כאן למען אחרים ולהקל עליהם את הקושי שאני עברתי, לפחות בשבילי, זו הדרך היחידה".
