מחסור ביוד הוא לרוב חמקמק. הוא כמעט אינו מורגש בחיי היומיום ופעמים רבות עובר בלי תסמינים, אבל הוא נפוץ בישראל יותר משנדמה, ועלול לפגוע בבלוטת התריס, בחילוף החומרים ובהתפתחות. השורשים שלו מודרניים למדי: המים שאנחנו שותים עוברים התפלה שמסירה מהם מינרלים, ובהם יוד, והתזונה המקומית ממעטת במקורות שמספקים אותו. את הפער אפשר לצמצם, בין השאר דרך המלח, אבל גם דרך מאכלים שאפשר להוסיף לתפריט בלי להמליח יותר.
את המהלך המרכזי מקדם משרד הבריאות: הוא הודיע באחרונה על הנחיה שתחייב להוסיף יוד למלח המשווק לשימוש ביתי, כדי לתת מענה הדרגתי למחסור שנמצא באוכלוסייה. אבל גם אחרי ההעשרה שווה להכיר מאילו מאכלים מגיע היוד, ואילו טעויות דווקא עלולות להזיק.
למה מוסיפים יוד למלח שולחן?
(וידאו: Artlist)
יוד הוא מינרל קורט, כלומר מינרל חיוני המצוי בגוף בכמות קטנה. הגוף אינו מסוגל לייצר אותו בעצמו, ולכן אנחנו חייבים לקבל אותו באמצעות המזון. אף שנדרשת ממנו כמות זעירה, הוא ממלא תפקיד מרכזי בתפקודה של בלוטת התריס, ובהמשך לכך בחילוף החומרים, בגדילה ובהתפתחות הגוף והמוח.
"היוד הוא אחד הרכיבים החשובים לתפקוד תקין של בלוטת התריס ושל הורמוני התריס, האחראים על חילוף החומרים בגוף", מסבירה ד"ר דנה איבנקובסקי-וכקמן, דיאטנית קלינית בשירותי בריאות כללית במחוז דרום. "מחסור ביוד קשור לפגיעה בבלוטת התריס, וכתוצאה מכך להפרעות בחילוף החומרים. בנוסף, היוד חשוב לתפקוד תקין של מערכת העצבים והמוח, מערכת הלב והשרירים, וכן להאצת גדילת התאים".
השפעתו של היוד על הגוף אינה ישירה, אלא נעשית באמצעות הורמוני בלוטת התריס. היוד חיוני לייצור ההורמונים T3 ו-T4, והם שמשפיעים על חילוף החומרים, הגדילה והתפתחות המוח. "בלוטת התריס קולטת יוד מהתזונה ומהדם כדי לייצר את ההורמונים, ושואבת אותו באופן פעיל לתוך הבלוטה", מסביר פרופ' רובינשטוק.
לדבריו, כאשר הגוף אינו מקבל די יוד, הבלוטה מתקשה לייצר את הורמוני התריס בכמות הדרושה. עם זאת, גם צריכה עודפת עלולה להזיק. "הבלוטה צריכה כמות נכונה, לא מעט מדי ולא יותר מדי", הוא אומר. "אם חסר יוד, יש בעיה בייצור הורמוני התריס, ואם יש עודף יוד, גם הוא יכול לפגוע בבלוטת התריס".
מחסור ביוד: הנזקים והאבחון
מחסור ביוד עלול לגרום להגדלה של בלוטת התריס, המכונה זפק, להופעת קשרים בבלוטה ולהגדלת הסיכון לתת-פעילות שלה. עם זאת, פרופ' רובינשטוק מדגיש כי אין לייחס ליוד את כל המחלות הקשורות בבלוטה. "הרוב המוחלט של בעיות בלוטת התריס אינו נובע ממחסור ביוד, אבל המחסור יכול להחמיר אותן".
פרופ' אייל רובינשטוקצילום: רמי זרנגרבגיל הילדות, למחסור ביוד עלולות להיות השלכות על ההתפתחות הקוגניטיבית והשכלית. בגיל מבוגר יותר הוא עלול להיות קשור לבעיות בחילוף החומרים ולקושי בשמירה על משקל הגוף. עם זאת, המחסור אינו בהכרח מורגש בחיי היומיום. "רוב האנשים שיש להם חסר נתון ביוד לא ייפגעו ממנו", אומר פרופ' רובינשטוק. מטרת העשרת המלח היא אפוא לא לטפל בתסמין מסוים אצל אדם יחיד, אלא לספק לבלוטת התריס תנאים מיטביים ולצמצם את הסיכון למחסור באוכלוסייה כולה.
עייפות וחולשה עשויות להוביל את הרופא לבקש בדיקות לתפקוד בלוטת התריס, ובהן TSH והורמוני התריס. אלא שהן אינן מעידות בהכרח על מחסור ביוד. למעשה, אחת הבעיות המרכזיות היא שקשה להעריך באופן מהימן את מצב היוד אצל אדם מסוים.
יוד חיוני לייצור הורמוני בלוטת התריס, המשפיעים על חילוף החומרים, הגדילה והתפתחות המוח
(צילום: Shutterstock)
"את מצב היוד באוכלוסייה בודקים באמצעות בדיקות שתן, אבל אצל אדם יחיד קיימים הבדלים גדולים מיום ליום", מסביר פרופ' רובינשטוק. "ביום אחד רמת היוד יכולה להיות גבוהה וביום אחר נמוכה, בהתאם, למשל, למאכלים שאותו אדם אכל. לכן אין טעם לבדוק אדם בודד, והבדיקה מתאימה בעיקר להערכת חסר או עודף ברמת האוכלוסייה".
ד"ר איבנקובסקי-וכקמן מוסיפה כי אין כיום בדיקת דם מהימנה ויעילה לבדיקת משק היוד. לדבריה, אפשר להיעזר באיסוף שתן, הנעשה במבוגרים בלבד ולמשך עשרה ימים, או בהערכה תזונתית. מדדים כמו TSH והורמוני התריס T3 ו-T4 עשויים להעיד בעקיפין על המצב, אולם כאשר כבר קיימת בהם פגיעה, לעיתים נדרש טיפול תרופתי.
הצורך ביוד עולה בהיריון
ליוד חשיבות מיוחדת לפני ההיריון, במהלכו ובתקופת ההנקה. הצורך ביוד גדל בהיריון משום שהעובר זקוק לו לצורך התפתחות בלוטת התריס שלו, שתפקודה התקין חיוני להתפתחות הגוף והמוח. לדברי ד"ר איבנקובסקי-וכקמן, מחסור ביוד בהיריון קשור גם לסיכון מוגבר להפלות וללידת פג. "היוד משפיע על התפתחות המוח ועל גדילת העובר", היא אומרת. "מחסור בזמן ההיריון עלול להוביל להתפתחות לקויה של היילוד, ובמקרים חמורים אף לקרטיניזם, המתבטא בפגיעה קשה בהתפתחות".
ד"ר דנה איבנקובסקי-וכקמןצילום: פרטילדברי פרופ' רובינשטוק, נשים הרות מקבלות כבר כיום המלצה ליטול מולטי-ויטמין המכיל יוד. "לא כל הנשים לוקחות את המולטי-ויטמין ולא תמיד קיימת מודעות, ולכן היוד במלח ייתן גיבוי גם למצב הזה", הוא מסביר. תיסוף היוד באמצעות מלח נועד להפחית את הסיכון לחסר בכלל האוכלוסייה, ובייחוד בתקופת ההיריון.
הכמות היומית המומלצת משתנה לפי הגיל והשלב בחיים. לפי המלצות משרד הבריאות, מבוגרים מעל גיל 16 זקוקים לכ-150 מיקרוגרם יוד ביום. לילדים עד גיל שמונה מומלצים 90 מיקרוגרם ביום, ולילדים בני שמונה עד 16 מומלצים 120 מיקרוגרם. בתקופת ההיריון עולה ההמלצה לכ-220 מיקרוגרם ביום, ובהנקה לכ-290 מיקרוגרם.
משרד הבריאות ממליץ להתחיל ליטול תוסף יוד לפחות חודש לפני היריון מתוכנן ולהמשיך במהלך ההיריון וההנקה
(צילום: Shutterstock)
ההמלצות אינן זהות לחלוטין בין הגופים המקצועיים בעולם. ארגון הבריאות העולמי ממליץ לנשים הרות ומניקות לצרוך 250 מיקרוגרם ביום, ואילו ההמלצות האירופיות עומדות על 200 מיקרוגרם ביום בתקופת ההיריון וההנקה. משרד הבריאות ממליץ לנשים להתחיל ליטול תוסף יוד לפחות חודש לפני היריון מתוכנן ולהמשיך במהלך כל ההיריון וההנקה, במינון של 150 עד 250 מיקרוגרם ביום. לדברי ד"ר איבנקובסקי-וכקמן, ההמלצה הזאת צפויה להישאר רלוונטית גם לאחר העשרת מלח השולחן.
"אי אפשר להניח שאישה תקבל מהמלח המועשר את מלוא כמות היוד הדרושה לה, במיוחד כאשר במקביל מעודדים את האוכלוסייה להפחית את צריכת המלח", היא אומרת. "נשים רבות מסיימות את ההיריון עם מחסור ביוד, שעלול לגרום גם לבעיות בבלוטת התריס של האם. משק היוד בהיריון משפיע גם על כמות היוד בחלב האם. חשוב לבדוק כמה יוד מכיל המולטי-ויטמין שנבחר, מפני שתוספים שונים מכילים כמויות שונות".
איך נוצר המחסור ביוד בישראל?
הקרבה לים אינה מבטיחה שנקבל מספיק יוד. היוד צריך להיכנס לגוף באמצעות מזון או שתייה, והוא אינו נספג מהאוויר. בישראל, בניגוד למדינות שבהן דגים, פירות ים ואצות הם חלק מרכזי מהתפריט, צריכת המזון הימי אינה גבוהה במיוחד.
"בהשוואה לספרדים שנהנים מפירות ים או ליפנים שאוכלים אצות, בישראל המוצרים האלה פחות פופולריים ורשימת המקורות התזונתיים ליוד מצומצמת יותר", אומרת ד"ר איבנקובסקי-וכקמן. גורם נוסף הוא ההימנעות ההולכת וגוברת ממוצרי חלב וממזונות מן החי, מסיבות בריאותיות או אידיאולוגיות. צמחונים וטבעונים מצמצמים בכך חלק ממקורות היוד המרכזיים בתזונה, ולא תמיד מודעים לצורך להשלים אותם. בשכיחות נמוכה בהרבה, גם חשיפה למזהמים סביבתיים כמו כספית עשויה להיות קשורה לסיכון מוגבר למחסור.
תהליך התפלת המים מסיר מהם חלק ניכר מהמינרלים, ובהם יוד. מתקן התפלת המים בחדרה, ישראל
(צילום: Shutterstock)
לצד דפוסי התזונה, לשימוש הנרחב במים מותפלים יש תפקיד משמעותי. תהליך ההתפלה מסיר מהמים חלק ניכר מהמינרלים, ובהם יוד. לדברי ד"ר איבנקובסקי-וכקמן, מחקר ישראלי מ-2023 שבחן 21 דגימות מים מרחבי הארץ מצא כי מי הברז בישראל מספקים לכל היותר כ-3.4% מהקצובה היומית המומלצת של יוד. גם סינון המים באמצעים ביתיים על להקטין עוד יותר את הכמות.
עם זאת, היא מדגישה כי אין להציג את ההתפלה כגורם היחיד או כגורם שהוכח כי הוא לבדו גרם למחסור. "הנתונים הלאומיים מצביעים על שילוב של התפלה, היעדר העשרת מלח ודפוסי תזונה", היא אומרת.
דגים, פירות ים, מוצרי חלב, ביצים ואצות הם מקורות תזונתיים ליוד
(צילום: Shutterstock)
בסקר הלאומי הראשון שנערך ב-2016 בקרב ילדים בגיל בית הספר נמצא כי צריכת היוד שלהם הייתה נמוכה מהמומלץ. סקר המעקב שנערך ב-2021 לא הצביע על שיפור. בסקר הראשון נבדקו גם נשים בהיריון, ו-85% מהן נמצאו מתחת לטווח שהוגדר כמספק. "בישראל לא הייתי מניחה שתזונה 'מאוזנת' כשלעצמה מבטיחה צריכת יוד מספקת", אומרת ד"ר איבנקובסקי-וכקמן.
מדגים ועד ביצים: מקורות היוד
המקורות התזונתיים המרכזיים הם דגים ופירות ים, אצות, מוצרי חלב, בעיקר חלב ניגר, ביצים ומוצרים שהועשרו ביוד, ובראשם מלח מועשר. עם זאת, קשה לקבוע כמות מדויקת ואחידה בכל מזון. תכולת היוד משתנה לפי מקור המזון, עונת השנה, הקרקע, תזונת בעלי החיים ושיטת הבישול.
דגים לבנים, כמו בקלה והדוק, נוטים להיות עשירים יותר ביוד מדגים שמנים כמו סלמון. לפי נתוני משרד החקלאות האמריקני, 100 גרם בקלה אפויה מכילים כ-172 מיקרוגרם יוד, לעומת כ-13 מיקרוגרם בכמות זהה של סלמון. כוס חלב של 200 מ"ל מכילה לפי הנתונים האמריקניים כ-68 מיקרוגרם יוד, אולם במחקר ישראלי נמצאו כ-44 מיקרוגרם. ביצה קשה אחת במשקל של 50 עד 60 גרם מכילה כ-30 מיקרוגרם.
האם צריך לבחור מאכל מסוים ולאכול ממנו מדי יום עד שמגיעים לכמות הנדרשת? ד"ר איבנקובסקי-וכקמן משיבה שלא. לדבריה, מוטב לשלב כמה מקורות ולבחון את תרומתם המצטברת.
לשם המחשה, 100 גרם בקלה יכולים לספק לבדם את מלוא הכמות היומית המומלצת למבוגר. כדי לקבל אותה רק מחלב נדרשות כשלוש כוסות ביום, וכדי לקבלה רק מביצים נדרשות כחמש ביצים ביום. כמויות כאלה אינן מומלצות כדרך קבועה להשגת יוד במסגרת תפריט מאוזן. שילוב אפשרי הוא כוס חלב, המכילה כ-50 מיקרוגרם יוד, שתי ביצים המכילות יחד כ-60 מיקרוגרם, 200 גרם סלמון המכילים כ-30 מיקרוגרם וגביע יוגורט טבעי לא ממותק המכיל כ-40 מיקרוגרם.
אצות, תוספים וטבעונות
אצות עשירות ביוד, אך דווקא משום כך הן אינן מתאימות לשימוש יומיומי בלתי מבוקר. תכולת היוד משתנה באופן קיצוני בין סוגי האצות. לפי נתוני משרד החקלאות האמריקני, אצות מסחריות עשויות להכיל בין כ-16 לכמעט 2,400 מיקרוגרם יוד ל-100 גרם, בהתאם לסוג, ובהן נורי וקלפ.
"לא הייתי ממליצה להתחיל לאכול כמויות גדולות של אצות או לקחת תוספי קלפ כדי 'לתקן' מחסור ביוד", אומרת ד"ר איבנקובסקי-וכקמן. "עודף יוד עלול גם הוא לפגוע בתפקוד בלוטת התריס". לדבריה, גם צריכה גבוהה וחד-פעמית של מקורות עשירים מאוד ביוד, ובהם אצות, דגים מסוימים ופירות ים, עלולה לשבש את משק היוד.
גם תוספים דורשים זהירות. אין המלצה גורפת לכל אדם שאינו בהיריון ליטול תוסף יוד. מי שסובל ממחלה של בלוטת התריס, מקבל טיפול תרופתי הקשור אליה או צורך כמויות גבוהות של יוד ממקורות אחרים, צריך להתייעץ עם רופא או דיאטן לפני נטילת תוסף, ובעיקר להימנע מתוספים במינון גבוה ומתוספי קלפ ללא צורך.
פרופ' רובינשטוק מחדד את ההבדל בין תוסף מרוכז לבין מלח מועשר. לדבריו, אנשים עם יתר-פעילות או תת-פעילות של בלוטת התריס צריכים להיזהר מתוספים שמכילים כמויות גבוהות מאוד של יוד, אך אינם צריכים לחשוש ממלח מועשר. "זאת כמות טבעית שהגוף צריך לקבל, והיא אינה משפיעה על אנשים עם יתר-פעילות או תת-פעילות. מדובר בתיסוף עדין, שאין בו סכנה לעודף יוד או להחמרת מחלות של בלוטת התריס".
סושי עם אצות יכול לתרום לצריכת היוד, אך אינו מבטיח קבלת כמות מספקת
(צילום: Shutterstock)
טבעונים שאינם אוכלים דגים, ביצים או מוצרי חלב מוותרים על כמה ממקורות היוד העיקריים. עבורם, השימוש במלח מועשר עשוי להיות חשוב במיוחד. אפשר גם לבחור משקאות צמחיים המועשרים ביוד, אך צריך לבדוק זאת בתווית, משום שלא כל משקה סויה, שיבולת שועל או שקדים מועשר בו.
במקרים המתאימים אפשר לשקול תוסף במינון מותאם, לאחר ייעוץ מקצועי. לא מומלץ להסתמך על אצות או על תוספי קלפ כמקור העיקרי, אלא להיוועץ בדיאטן קליני כדי לשלב אצות בתזונה באופן בטוח. חשוב גם לזכור שמשקה צמחי אינו בהכרח תחליף תזונתי מלא לחלב, ויש לבדוק אם הוא מועשר לא רק ביוד אלא גם בסידן, בוויטמין B12 וברכיבים נוספים.
להחליף את המלח, לא להוסיף ממנו
מבחינת תכולת הנתרן אין הבדל מהותי בין מלח רגיל למלח מועשר ביוד. מדובר באותו מלח, שאליו מוסיפים כמות קטנה ומבוקרת של יוד. לדברי ד"ר איבנקובסקי-וכקמן, גרם אחד של מלח מועשר מכיל לרוב 30 עד 50 מיקרוגרם יוד, וכפית המכילה חמישה גרם עשויה לספק כ-150 מיקרוגרם. לעומת זאת, גרם מלח שאינו מועשר מכיל כמות זעירה של כ-0.015 מיקרוגרם יוד.
אלא שאין בכך היתר לצרוך כפית מלח ביום. ההמלצה התזונתית היא להגביל את צריכת המלח לעד חמישה גרם ביום, השווים לכ-2,000 מ"ג נתרן, ואין להגדיל את הכמות כדי לקבל יותר יוד. היתרון בהעשרה הוא האפשרות להפחית את צריכת המלח הכוללת ובמקביל לדאוג לכך שהמלח שכן נצרך יהיה מועשר.
"המוטו פשוט: להחליף, לא להוסיף", אומרת ד"ר איבנקובסקי-וכקמן. "אם משתמשים כיום במלח רגיל, מחליפים אותו באותה כמות של מלח מועשר ביוד. לא ממליחים יותר את המזון בתירוץ של הוספת יוד". גם ארגון הבריאות העולמי מדגיש כי העשרת מלח ביוד צריכה להתקיים לצד מדיניות להפחתת מלח, ולא להביא לעלייה בצריכתו.
אצות הן מקור עשיר ליוד, אך צריכה רבה ובלתי מבוקרת עלולה להוביל לעודף
(צילום: Shutterstock)
לא כל מלח הנראה "טבעי" מכיל בהכרח יוד. מלח ים, מלח גס ומלח הימלאיה אינם בהכרח מקורות משמעותיים. כדי לדעת אם המלח מועשר יש לחפש הצהרה מפורשת על האריזה או רכיב כמו potassium iodate או potassium iodide. משרד הבריאות אישר ליצרנים להשתמש בכיתוב "מועשר ביוד בהמלצת משרד הבריאות".
יוד רגיש ללחות, לחום ולאור, ולכן מומלץ לשמור את המלח באריזה סגורה היטב ובמקום יבש, קריר ומוצל, ולא ליד הכיריים או מקור אדים. בישול, חימום ואחסון ממושך עשויים להפחית את כמות היוד, במיוחד בתנאים של לחות, חום וזמן בישול ארוך. אין צורך להימנע מבישול, משום שלא כל היוד נעלם, אך חשוב להקפיד על אחסון נכון.
בסופו של דבר, העשרת המלח אינה אמורה לשנות את אופן האכילה, אלא לתקן בהדרגה חסר ברמת האוכלוסייה. לדברי פרופ' רובינשטוק, היא צפויה לשפר את בריאות בלוטת התריס אצל עוברים, ילדים ואנשים שתזונתם חריגה ודלה ביוד. "בגלל ההתפלה מוציאים מלחים מהמים ונוצר חסר ביוד", הוא מסכם. "האיסוף של היוד דרך המלח הוא טוב משום שמדובר בכמויות קטנות מאוד. לאורך זמן ולאורך שנים, התיסוף יכול להשלים את הפער שנוצר דרך המים והתזונה".
