זה קרה בשלהי חודש אוקטובר, כשבועיים לאחר הפסקת האש שכולם חיכו לה. שני החובשים, רב"ט ג' וסמל ל', היו כבר עם מחשבות על היציאה הקרובה מהרצועה לאחר תקופה אינטנסיבית של פעילות. הבוקר התחיל רגוע, אווירה של סיום באוויר. בתוך שניות הכול התהפך. פשיטת גרילה של מחבלים על מגנן שבו שהו הפכה את המרחב שאמור היה להיות בטוח לזירת קרב מטווח אפס. דקות ספורות הספיקו כדי לשנות את מסלול החיים של שני החובשים.
"זה היה השבוע הראשון שלי בעזה", מתאר היום רב"ט ג', כחודשיים לאחר התקרית. "בגדול זה היה יום רגוע, ממש יום לפני היציאה מעזה. מוקדם יותר אפילו הכנו פנקייקים. הייתה ממש אווירה של סוף אימון". "היינו אמורים לצאת לקראת הצהריים, ובינתיים טיפלנו בטנקים בתוך המגנן", ממשיך סמל ל'. "מה שקרה הוא שהצליחו לחדור לשם ארבעה מחבלים".
סמל ל' זוכר את הרגעים האלה היטב. שניות לפני שהחל האירוע הוא פתח את כבש הנמר. רגע אחרי, הכאוס החל. "רציתי להוציא את אבקת החלבון שלי מתא שנמצא בחוץ, ו-ג' גם היה בחוץ - אני עמדתי בכניסה והוא עמד על הדלת", הוא משחזר. "פתאום התחילו מלא פיצוצים. ג' התחיל לצעוק, והרופא שהיה איתנו התחיל לצעוק גם הוא ולהגיד לנו להיכנס מהר לנמר. נכנסתי, משכתי את ג' איתי והוא נפל עליי. מחבל שהיה בכניסה לנמר ירה עלינו ממש מטווח אפס כש-ג' היה מעליי. הוא חטף חמישה כדורים - במותניים, בחזה ובאזור הבטן, ממש מנע בגופו את הכדורים".
הוא מוסיף: "רציתי לסגור את הדלת של הנמר. ניגשתי לעמדה של המפקד כדי לסגור אותה, וחטפתי שם שלושה כדורים ברגליים ולא הצלחתי לסגור. ויתרתי על זה. באותו רגע ג' קפץ על הנשק שלו וניסה לירות לכיוון המחבל. בסופו של דבר הוא הצליח לסגור את הכבש. בזמן הזה ניסיתי לדווח בקשר. באתי לדבר - חטפתי עוד כדור ביד. כדורים עברו לי ממש מעל הראש".
רב"ט ג' ממשיך: "ניסיתי לירות עם הנשק וחטפתי מעצור. לקחתי את הנשק של סמל ל', ובינתיים המחבל חוסל על ידי כוח אחר. ראיתי שהרופא שאיתנו פצוע, שמתי לו חוסם עורקים. רק שם קלטתי שגם אני פצוע. לא הרגשתי כלום. שמתי חוסם עורקים על רגל שמאל שלא באמת תפס. איבדתי המון דם והתחלתי לאבד הכרה. בזמן הזה ראיתי במצלמות של הנמר כוח מגיע לעברנו. זיהיתי שזה מהגדוד, ופתחתי את הכבש. משם חילצו אותנו מהנמר".
מרגע הפציעה ועד להגעתם לבית החולים חלפו כ-55 דקות, שבהן עברו השניים שרשרת מהירה אך מורכבת של טיפול, העברה והתארגנות תחת לחץ. תחילה פונו למרחב מוגן, שם קיבלו טיפול ראשוני מידי פרמדיק מהגדוד - חבר לצוות. העובדה שמדובר היה בנמר פינוי שנפגע בעצמו יצרה רגעים של אי-סדר ובלבול, אך גם בתוך הכאוס הצוות לא איבד את קור הרוח. לאחר הייצוב הראשוני הוחזרו לנמר, הועברו למנחת המסוקים, ומשם פונו במסוק לסורוקה.
שניהם הגיעו עם ותק שונה. סמל ל’ התגייס במרץ 2024 והחל את דרכו במסלול עתודה, ובהמשך עבר לשריון. את הטירונות השלים בגדוד 178, יצא לקורס חובשים והועבר לחטיבה 7. יום לאחר שהצטרף לגדוד עלה הכוח לצפון, וכחודש לאחר מכן נכנס ללבנון. בהמשך פעל בקו הצפון וירד שוב לעזה, שם השתתף במספר כניסות לרצועה.
רב״ט ג’ התגייס במרץ 2025, עבר קורס חובשים והצטרף לגדוד כחודשיים בלבד לפני הפציעה. השבוע שבו נפצע היה, כאמור, השבוע הראשון שלו בעזה – ימים ראשונים בשטח לחימה פעיל, שבהם הספיק להכיר את השגרה. אך על אף הפערים בוותק, השניים הפכו לחברים טובים. רק כשהגיעו לבית החולים ניתן היה להתחיל להבין את ממדי הפציעה, ואת הדרך הארוכה שעוד מחכה להם.
קרב מסוג אחר
"דבר ראשון שעשיתי כשהורידו אותי מהמסוק היה לבקש להתקשר למשפחה", מספר ל'. "התקשרתי לאבא, אבל אמא שלי ענתה לי. לקחו אותי לחדר הלם, טיפלו בי במשככי כאבים, הורידו לי את חוסמי העורקים, היו לי שלושה, ואחרי בערך שעה לקחו אותי לחדר ניתוח. הוציאו כדור אחד שהיה תקוע לי ביד, ועוד שלושה כדורים ברגליים שנכנסו ויצאו". הפגיעות ברגליים, הוא מספר, היו פחות מורכבות, אך היד הפצועה חייבה טיפול משמעותי יותר. "ביד היה לי שבר, שמו לי פלטינות. הייתה לי פציעה יותר רצינית בשוק שמאל וביד ימין".
מצבו של רב"ט ג’ היה חמור אף יותר. "הגעתי לבית חולים, הכניסו אותי לחדר הלם ואין לי מושג מה קרה אחר כך", הוא מספר. בגופו אותרו פגיעות ירי מרובות: "היו לי חורי ירי ברגל מכדורים שנכנסו ויצאו. חור ענקי בצד שמאל של הבטן, שהיו צריכים לטפל בו עם שתל עור שנלקח מהרגל. חור כניסה או שפשוף בחזה שמאל", הוא ממשיך, "בצד ימין נכנס כדור ועלה עד לכתף - והוא עדיין תקוע שם". פציעה רחבה נוספת במותן ימין השלימה תמונת פציעה קשה במיוחד. בשלב הזה, בבית החולים, ניתן היה להבין עד כמה האירוע שנמשך דקות ספורות הפך למסע רפואי ושיקומי ארוך. מכאן החלה בשביל השניים שגרה חדשה ומגבילה.
סמל ל': "בהתחלה לא הצלחתי להזיז את רגל שמאל, היא הייתה תקועה במין זווית של 45 מעלות. הייתי עם כיסא גלגלים. לא יכולתי כמעט לזוז בכלל. לא הצלחתי ללכת לשירותים, לתפוס את הטלפון, להתקשר לחברים, להתקלח לבד. כלום"
"בהתחלה כשהייתי בסורוקה, לא הצלחתי להזיז את רגל שמאל, היא הייתה תקועה במין זווית של 45 מעלות", מספר סמל ל'. "הייתי עם כיסא גלגלים. לא יכולתי כמעט לזוז בכלל. לא הצלחתי ללכת לשירותים, לתפוס את הטלפון, להתקשר לחברים, להתקלח לבד. כלום". כעבור עשרה ימים עבר למחלקת 'חוזרים לחיים' בבית החולים שיבא תל השומר. "גם שם היה לי נורא קשה. סבלתי מכאבים ממש רציניים, וכל פעם בפיזיותרפיה מנסים, אבל כאב לי בטירוף. לא הצלחתי להתקדם בהתחלה".
לאחר שבוע בתל השומר יצא לראשונה לסוף שבוע בבית, שם הצליח לכבוש מטרה ראשונה. "אמרתי טוב, ננסה ללכת קצת, לעמוד על הרגליים. לא כל כך עבד לי, אבל לפחות ניסיתי ועמדתי קצת על הרגליים והצלחתי להתקדם מעט. בהמשך אמרו שיעשו לי קיבוע לרגל כדי ליישר אותה, אבל עוד לפני זה איכשהו הצלחתי ליישר את הרגל וללכת קצת", הוא משחזר. "בערך 20 יום אחרי הפציעה כבר הלכתי סבבה. משם התקדמתי מהר מאוד. מהרגע שהצלחתי קצת ללכת, כבר שבוע אחרי זה הלכתי כמעט רגיל - עליתי וירדתי במדרגות. הכול הלך הרבה יותר מהר".
אך לא הכול היה פשוט. ההתקדמות לא הייתה רציפה. "אחרי שבועיים בתל השומר היה לי זיהום די רציני ברגל. חיידק אכל לי את הרגל, ועשה לי חור הרבה יותר עמוק ממה שנגרם לי מהפציעה. טיפלו בי במכשיר שמחובר לרגל, שמנע ממני לצאת מבית החולים במשך שלושה שבועות. זה ממש עזר לי. עד היום הפצע לא נסגר לגמרי, אבל זה בסדר".
כחודשיים לאחר הפציעה נרשם רגע משמעותי במיוחד: "האחים שלי תכננו לעשות מרתון באילת. ממש ביום שבו נפצעתי אמרתי להם בצחוק שאצטרף לקילומטר האחרון של המרתון, ולא כל כך התכוונתי לזה. בסוף חזרתי טיפה לרוץ, ורצתי איתם את ששת הקילומטרים האחרונים. זה היה מאוד מרגש ודי מטורף".
אצל רב״ט ג’ הדרך לשחרור מבית החולים לשיקום הייתה איטית ומורכבת יותר. "לקח לי הרבה זמן להגיע לשיקום, בגלל שהיה לי חוסר רקמה משמעותי בצד שמאל ליד הרגל”, הוא מספר. "הייתי צריך להיות עם מכשיר ואקום על הרגל במשך שלושה שבועות. עברתי ארבעה ניתוחי ניקוי מהיום הראשון. עד שהשתחררתי לא כל כך יכולתי ללכת. כל פעם התחלתי, והייתי צריך לעבור עוד ניתוח. סבלתי מכאבים. בהתחלה היה לי מאוד קשה, ובהמשך השתפרתי".
הקושי הפיזי לווה גם בבדידות. "הייתי לבד בבית החולים אחרי ש-ל' השתחרר", הוא מספר, "הייתי מאושפז במחלקת פלסטיקה כי רוב הפגיעות שלי היו בעור. היו מאושפזים איתי חמישה מטופלים. כמעט בכל יום הם היו משתחררים, ונשארתי לבד במשך כמה ימים. לאחר שלושה שבועות גם אני הגעתי לשיבא, ול' כבר היה שם. שם לא הייתי לבד. היו גם עוד אנשים מהגדוד. בסך הכול היה כיף בשיבא".
ההתמודדות שלא רואים
אבל לצד ההתקדמות הפיזית, השיקום הוא גם תהליך תובעני הרבה יותר מכפי שנראה לעין. לא מדובר רק ביכולת ללכת, להרים יד או לחזור לשגרה תפקודית בסיסית, אלא בהתמודדות יומיומית. השניים משקפים קשיים לא פשוטים שאיתם מתמודדים מדי יום פצועי צה"ל בדרך לחזרה לשגרה ולחיים. לא כל רגע הוא הצלחה. לפעמים אלא דווקא הרגעים הקטנים שיכולים לתסכל ולהוציא מאיזון.
רב"ט ג': "כל דבר יותר קשה ממה שהוא היה, לוקח המון חשיבה או יותר זמן. אתה עובד על זה ומצליח, ואז מוצא עוד דבר יותר קטן שאתה לא יכול לעשות. הדברים הקטנים האלה – זה מה שקשה"
"כל דבר יותר קשה ממה שהוא היה, לוקח המון חשיבה או יותר זמן", אומר ג'. "אתה עובד על זה ומצליח, ואז מוצא עוד דבר יותר קטן שאתה לא יכול לעשות. הדברים הקטנים האלה – זה מה שקשה". גם ל' מזהה את אותה תחושה בדיוק. "הייתי גולש המון, משחק כדורסל, עושה מלא ספורט ופתאום בשנייה אחת אתה לא יכול לעמוד על הרגליים, להחזיק דברים בידיים, להשתין או להתקלח לבד. בהתחלה הייתי חייב עזרה עם כל דבר מחברה שלי או אבא שלי. את כל הדברים הקריטיים אתה לא מצליח לעשות. כל דבר שהיית עושה פעם – אתה עושה פחות טוב. לאט-לאט אתה לומד לעשות את כל הדברים האלה מחדש - ללכת, להתקלח, להקליד מחדש על הטלפון".
הוא מספר כי ההתקדמות המהירה בתחילת הדרך אמנם נותנת כוח, אך גם יוצרת אכזבה בהמשך. "בהתחלה זה מאוד מעודד אותך, כי השיקום בהתחלה מהיר. כל הדברים הקריטיים, כמו ללכת, היו בשבילי לפחות מהירים יחסית", הוא אומר. "מה שמתסכל יותר אלה הדברים היותר קטנים, כמו לבשל למשל. הייתי מבשל המון, עכשיו קשה לי לחתוך עגבנייה כי היד לא מתפקדת כמו שצריך. אלה דברים שלוקח הרבה זמן לשקם. בכל פעם אתה נתקל במשהו שאתה לא מצליח לעשות. להרים מטבע משולחן אני לא מצליח. זה נשמע מטומטם, אבל זה מתסכל. מתמודדים עם זה ומתקדמים".
כיום, חודשים לאחר הפציעה, חייהם של השניים מתנהלים עם הפנים קדימה לשיקום מלא. "השתקמתי יפה בתל השומר, ועברתי לשיקום יום בבית לוינשטיין לפני בערך שבועיים", מספר ל'. "אני הולך לשם שלוש פעמים בשבוע, מקבל שם פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, פסיכולוג וכל מה שצריך. זה ממש אחרת כי זה כבר להיות בבית, לנהל את הזמן שלך אחרת, וזה שינוי משמעותי".
הוא מודה שגם החזרה הביתה דרשה הסתגלות מסוימת. "הייתי שנתיים בצבא, תמיד עם לו"ז, כמעט לא בבית, ופתאום אני הרבה בבית עם המשפחה, עם ההורים, עם אח שלי. זו הרגשה אחרת לגמרי. זה גם לחזור ללמוד לחיות בבית. ללמוד לגור עם המשפחה, עם ההורים. יש קצת בעיות פה ושם, אבל סך הכול זה אחלה. חזרתי קצת לעבוד. אני עושה שיפוצים אצל אנשים פה ושם. לא יותר מדי".
גם אצל ג' המציאות שאחרי הפציעה נבנית לאט, בין שיקום פיזי לניסיון לייצר שגרה חדשה ומשמעותית. "עברתי לשיקום יום בהדסה, פעמיים בשבוע, וחוץ מזה אני מתנדב בישיבה לאנשים עם צרכים מיוחדים. יש סיכוי שאצטרך עוד ניתוח בכתף. היא עוד לא מאה אחוז. הדברים האלה לוקחים זמן". ומה אחר כך? התשובה כבר ברורה: "חזרה לצה"ל", מכריז ג' בביטחון, ול' ממהר להוסיף אחריו: "בעזרת השם, אני מתכנן לחזור כמה שיותר מהר - כבר בעוד חודש, חודש וחצי".
