הפעם הראשונה שבה התראו סרן ד"ר ת' וסרן ד"ר ע' מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל קרתה רק לאחר חודשיים. בחאן יונס נרשם המפגש המיוחל. השניים עמדו על תלולית זבל והתחבקו ארוכות - לא התפאורה האידיאלית, אך חלק מהקשיים המקצועיים הכרוכים בזוגיות בלתי אפשרית כשל זוג רופא ורופאה בצה"ל - בטח ביחידה קרבית, ועל אחת כמה וכמה בימי מלחמה. סרן ת' היה אז קצין הרפואה של סיירת גבעתי, וסרן ע' הייתה קצינת רפואה של גדוד רותם, חודשים ספורים בתפקיד. ובתוך כל זה, החיים נמשכים.
"בתחילת התמרון ע' הייתה בחוץ ואני כבר נכנסתי פנימה, ואחד הדברים הכי קשים ומאתגרים היו כשהיא התחילה לתמרן", מספר היום סרן ת'. "הבנתי שחוץ מלהיות מוטרד ומודאג ממה שקורה סביבי, אני עכשיו גם בלחץ ומוטרד ממה יקרה לה. כל עדכון שהייתי מקבל מהמקומות האלה היה מוריד לי את הלב. במציאות הזאת אתה חווה כל כך הרבה אירועים, ולא תמיד מספיק לעדכן את הצד השני במה שעובר עליך. לפעמים זה מייצר קושי, איך לעדכן אחד את השני בכל התלאות שעברו עלינו כשאנחנו בלי קליטה, וכל כך הרבה דברים מתרחשים סביבנו".
"זו הייתה תקופה מאוד קשה", מצטרפת סרן ע'. "באירוע הראשון של ת' בגבעתי, ממש בלילה השני, הוא שמע בקשר שאנחנו חוטפים נ"ט במנחת, ואני, כשהיה אירוע מורכב שלו חודשים לאחר מכן, ידעתי שיש לחימה אקטיבית בתוך האתר ושהוא מחלץ פצועים תוך כדי. זה לא כמו שאתה בדרך כלל רגיל להיות קר-רוח ולהגיב בצורה אוטומטית לדברים. אתה יודע שבן זוג שלך שם. זה קצת מטורף".
עכשיו, ממרחק של שנתיים, כשהמלחמה כבר לא מגדירה כל דקה ביום, וכשאפשר סוף-סוף להסתכל אחורה והנשימה אולי קצת פחות מאומצת, הם מתפנים לספר קצת על השנים המטורפות האלה. וכמו לא מעט סיפורים כאלה, גם שלהם התחיל רחוק מאוד מזירות הלחימה - על ספסל הלימודים במסגרת מסלול העתודה הרפואית "צמרת".
סרן ת', על קרב אל-עדייסה: "זה היה קרב שנמשך קרוב ל-12 שעות, אירוע שחקוק לי מאוד בזיכרון. היינו שם יותר מעשרה רופאים ופרמדיקים שנלחמו הלכה למעשה על החיים של הלוחמים. יש לוחמים שנפצעו שם פציעות קשות מאוד והיום הולכים על הרגליים, בזכות אנשי הרפואה שהיו צמודים אליהם, טיפלו בהם ונלחמו על החיים שלהם"
"התחלתי את מסלול העתודה ב-2013", מספר ת'. "בסוף שנה ג' יצאתי לשנתיים של הפסקה מהלימודים, ירדתי שני מחזורים למטה והצטרפתי למחזור של ע', כך שאת המשך הלימודים בילינו ביחד, גם באותו מחזור וכבר כזוג. אני חושב שהמפגש הראשון בינינו היה במעונות, בדירה של אחד החברים המשותפים שלנו שהיה נוהג לארגן ארוחות ערב משותפות", הוא ממשיך ופונה לע': "את רוצה לשתף את הגרסה שלך?".
ע': "כן, חשבתי שהוא פוץ".
ת': "היא חשבה שאני פוץ וטיפוס קצת מוזר".
ע': "לא חשבתי שאתה מוזר".
ת': "היא כן, אבל עם הזמן והמאמץ כבשתי אותה", הוא מוסיף בחיוך. "זה התחיל מזה שלמדנו למבחן ביחד. היו הרבה שעות ולילות לבנים של למידה. משם צמח ופרח לו משהו שהוא קצת מעבר לשני חברים שלומדים ביחד".
מאז הם יחד. הוא בן 30, היא בת 28. שניהם רופאים, שניהם קצינים, ושניהם בחרו מראש במסלול שלא משאיר הרבה מקום לטעויות. סרן ת' שובץ בסיום מסלול העתודה הרפואית בסיירת גבעתי, עוד לפני שהמלחמה שינתה את כללי המשחק. כשהלחימה החלה, הוא מצא את עצמו לצד הסיירת, אחר כך שנה וחצי ביחידת אגוז, וכיום הוא משרת כקצין הרפואה של יחידה מיוחדת שהשתיקה יפה לה. סרן ע', כאמור, שובצה כקצינת רפואה גדודית בגדוד רותם של חטיבת גבעתי, תפקיד ראשון וטעון במיוחד. בהמשך עברה לכהן כקרפ"חית החטיבה. כמעט שנתיים הייתה בעזה. על שירותה יוצא הדופן זכתה גם באות מצטיינת נשיא. בזמן מועט יחסית הספיקו לעבור כל כך הרבה.
בשביל סרן ת' הכניסה לתפקיד כרופא קרבי לוותה בשינוי חד ומהיר. לא היה מדובר רק על עומס מקצועי ואחריות, אלא גם בהסתגלות למציאות חדשה בתוך גדוד לוחם. "המעבר הזה מהפלורסנטים של האוניברסיטה למדים הצבאיים ולמסגרת של גדוד לא היה פשוט - גם עבורי באופן אישי וגם עבור הזוגיות", הוא מגלה. "בהתחלה אתה קצת מתקשה למצוא את עצמך ואת המקום שלך, ולהבין איך אתה משתלב בתוך המסגרת הזאת".
עם זאת, הזמן והניסיון עשו את שלהם. "לאט-לאט אתה מבין שהערך המוסף שאתה מביא בתור קצין רפואה גדודי ללוחמים שלך - כשאתה נותן גם רפואה ביומיום וגם כתף מתחת לאלונקה בפעילויות המבצעיות - הוא משהו שאין לו אח ורע בשום מקום אחר", הוא מוסיף. "זה התגבר מאוד אחרי 7 באוקטובר. כשאתה מבין שלוחם צועד קדימה רואה אותך לידו - מישהו שמבוגר ממנו בעשור, שיש לו כבר דרגות - אותו לוחם הולך בביטחון, כי הוא יודע, ולצערי כנראה חווה את זה ממקור ראשון, שאם יקרה משהו או כשיקרה משהו יש רופא שנמצא צמוד אליו, שיעשה הכול כדי להגיע אליו ולטפל בו ולהילחם על החיים שלו. אתה מבין שאתה חייב ללכת שם לידם, כי בזכותך הם ממשיכים ללכת".
החלטות של חיים ומוות
את כובד האחריות למד על בשרו ת' בתחילת אוקטובר 2024, במהלך קרב קשה של יחידת אגוז במרחב אל-עדייסה בלבנון, כחלק מהלחימה מול חיזבאללה, שבו נפצעו כ-48 לוחמים ונהרגו שישה. באירוע רב-נפגעים שנמשך שעות ארוכות תחת אש, האחריות לא הסתכמה רק בנוכחות בשטח, אלא בקבלת החלטות רצופות בזמן אמת. אף שעל הקרקע פעל מערך שלם של פרמדיקים ורופאים, חלקם בעלי ניסיון רב ממנו ובכירים במערכת האזרחית, מי שנדרש לשאת באחריות הכוללת היה קצין הרפואה היחידתי. ניהול המטופלים, קביעת סדרי העדיפויות, ההכרעות מי מטופל קודם ומתי ואיך מתבצע הפינוי - הכול התנקז אליו, בתנאים שבהם כמעט שאין מקום לטעויות.
"זה היה קרב שנמשך קרוב ל-12 שעות, אירוע שחקוק לי מאוד בזיכרון. היינו שם יותר מעשרה רופאים ופרמדיקים שנלחמו הלכה למעשה על החיים של הלוחמים. יש לוחמים שנפצעו שם פציעות קשות מאוד והיום הולכים על הרגליים, בזכות אנשי הרפואה שהיו צמודים אליהם, טיפלו בהם ונלחמו על החיים שלהם", הוא מתאר. "אני זוכר את עצמי נמצא עם הלוחמים בחזית של החזית כשירי מתנהל בצמוד אליי ומעל הראש שלי, ובמשך שעות על גבי שעות אנחנו מטפלים ומפנים פצועים ועושים הכול כדי שכמה שיותר לוחמים יוכלו לצאת מהקרב הזה בחיים".
חששת לחיים שלך?
"כן. כשהתחיל האירוע, הוא התחיל ב-04:17 לפנות בוקר. בחשכה שמענו את הדיווח הראשון על זה שיש היתקלות, והתחלנו לחבור ולעבור בציר רגלי. היינו בתוך יער מלא עצים, סבוך ומבוצר שחיזבאללה הפכו למבצר. באיזשהו שלב בהתקדמות בציר אנחנו מבינים שנכנסנו לתוך שדה מטענים ואנחנו עוצרים במקום. מבינים שאנחנו חייבים להמשיך להתקדם כדי לחבור לפצועים, אבל שאנחנו נמצאים כרגע בתוך זירת מטענים שאנחנו לא יכולים להמשיך להתקדם בה בחופשיות. אנחנו הולכים בטור אחד, ממש אחד אחרי השני, כשאני דורך ממש בנקודה שבה כף הרגל של מי שהלך לפניי דרכה לפני כן, כדי לא לגעת ולא לפגוע בשום דבר בדרך".
הוא ממשיך: "בשלב הזה אני מרגיש את הגוף שלי בוער ואומר לי שאני צריך לקחת את הרגליים שלי וללכת בכיוון ההפוך, אבל אני מבין שאין לי ברירה. יש פצועים ויש לחימה, ואני חייב להמשיך להתקדם וחייב לעבור את הדבר הזה כדי להגיע אליהם. למזלי אנחנו מצליחים לעבור את השטח הזה בשלום. ואז אנחנו מגיעים למבנה שבו נמצאים הפצועים ומתנהלת לחימה מעל הראש שלנו, ירי ללא הפסקה, כשבכל רגע עלול לצוץ מחבל מאחת הפינות או הסמטאות. זה רגע שבו אתה לא חושב על הדברים האלה, אלא מבין שהמשימה שלך היא להגיע לפצועים, לטפל בהם ולפנות אותם כמה שיותר מהר, וזה הדבר היחיד שאתה מתמקד בו".
היית צריך לעשות החלטות לא פשוטות
"למזלי, בזכות היערכות מקדימה טובה, לא היה שום שלב שבו היה לנו מחסור באמצעים. בשום שלב לא הייתה חסרה לי מנת פלזמה או חוסם עורקים, ולא הייתי צריך להתלבט בין פצוע אחד לפצוע אחר. ההיערכות החזקה של כוח אדם ואמצעים הייתה מספקת כדי לתת טיפול אופטימלי לכל הפצועים שהיו לנו, גם במכת פצועים כזו מורכבת וגדולה. הבעיה העיקרית של הקרב הייתה פרק הזמן שלקח לנו לחלץ פצועים, בגלל שהתנהלה לחימה ובגלל המקום שהיינו בו".
סרן ע': "בשנה שעברה היינו בהתקפה על מרחב שהיה בו תוואי של מנהרה. חייל עמד בעמדה באחד הבתים והמחבלים ירו עליו נ״ט. הוא נפצע מאוד קשה והיה גם חובש. הכרתי אותו, זה היה כבר בשלב שאתה מכיר את כל הלוחמים. טיפלנו בו ופינינו אותו במסוק. זו הייתה חוויה מטלטלת, אבל היינו רגילים"
בעוד סרן ת' נזכר באירוע רב הנפגעים בלבנון, סרן ע' חוותה את המלחמה מתוך עזה, יום-יום, לאורך חודשים ארוכים. שם, בתוך שגרה מתמשכת של לחימה, האחריות לא מגיעה בגל אחד גדול אלא בטפטוף קבוע: יום אחרי יום, משימה אחרי משימה. שגרה רגילה. כשמבקשים ממנה לבחור סיפור אחד שנשאר איתה, היא חוזרת לאירוע שהתרחש במהלך התמרון בג'באליה.
"בשנה שעברה היינו בהתקפה על מרחב שהיה בו תוואי של מנהרה", היא מספרת. "תמיד כשהיינו מתקרבים לאזורים האלה היינו דרוכים. באותו יום הגענו לשם בשעות הבוקר המוקדמות, ולא עברו שעתיים-שלוש ודיווחו לנו בקשר על פצוע. חייל עמד בעמדה באחד הבתים והמחבלים ירו עליו נ״ט. הוא נפצע מאוד קשה והיה גם חובש. הכרתי אותו, זה היה כבר בשלב שאתה מכיר את כל הלוחמים. טיפלנו בו ופינינו אותו במסוק. זו הייתה חוויה מטלטלת, אבל היינו רגילים.
"אחרי שחזרנו עשינו סיור רגלי, אני, מפקד לבנת הפינוי ועוד שני חיילים שלי - לוחמים שהם גם חובשים. מאחת הסמטאות הגיח מחבל וירה עלינו נ״ט. המפקד עף קדימה מההדף, ושלושתנו עפנו אחורה. היינו חברים. ראיתי שהוא נפצע. הוא קם ורץ בצליעה לכיוון הנמרים, ואני רואה שהוא בסך הכול בסדר ומחלץ את עצמו. אנחנו מחלצים את עצמנו אחורה, ותוך כדי כמובן חיילים מתחילים לירות ולחפות על האגף שקיבלנו ממנו את הנ״ט. המפקד שנפצע אומר בקשר שהוא לא יודע מה קרה לנו. הוא חושב שאנחנו פצועים. הם באים לחפש אותנו ולא מוצאים אותנו. מפנים אותו באיזושהי הבנה שאני והחיילים האחרים שלי כבר לא בין החיים".
היא מוסיפה: "זה היה אירוע מאוד מטלטל לגדוד שלי, ובדיעבד גם לי. כל אחד מאיתנו נפצע בקטנה. אנחנו מבינים שלמרות שאנחנו בלחימה כבר מעל שנה באזור שהיה יחסית מוכר לנו, אלו ממש סיטואציות שפוגשות אותנו בכל פעם שאנחנו מגיעים לתת-קרקע ומנהרות. זה היה רצף של ימים לא פשוטים".
זוגיות תחת אש
גם זוגות שחיים חיים "רגילים" יודעים להגיד שזוגיות היא עבודה: לשמוע, ללמוד ולהתאים את עצמך למי שמולך. אצל ת' וע', העבודה הזו אמנם מתרחשת בתוך מציאות קיצונית בהרבה, אבל העיקרון נשאר זהה. אך מה שעלול להתפרש כחיסרון מהווה גם יתרון. הקשר ביניהם נבנה לא רק מרגש, אלא מהיכולת להתייעץ, להיעזר ולהיות שם אחד בשביל השנייה.
"אני יכולה להגיד שבגלל שחזרתי לשירות כמה חודשים אחרי ת' וגם נכנסתי למרחב חודש אחריו, היו הרבה מאוד דברים שלמדתי ממנו, אפילו דברים שנראים קטנים כמו איך להתייחס בישיבות, על מה להתעקש מול מפקדים ואיפה פחות. למדתי הרבה מהגישה שלו", אומרת סרן ע'. "בהתחלה, בערך ארבעה וחצי חודשים היינו ביחד באותה גזרה ונלחמנו ביחד. היינו גם חווים את אותם האירועים. לצורך העניין, אם ל-ת' היה אירוע באיזשהו מרחב, הגדוד שלי היה הגדוד השכן והיינו קופצים לעזור אחד לשני. היינו מתראים לפעמים במנחת ולפעמים בזירת האירוע עצמו. לפעמים היו ישיבות משותפות של שנינו כשני גורמי רפואה שנלחמים באותו מקום, תחת אותה מעטפת ואותה משימה. שנינו מבינים שאם אני לא רואה אותו, זו אותה דילמה שהוא עובר יום-יום ולהיפך".
"אין אף אחד שמבין אותנו יותר מאיתנו", מוסיף ת'. "דברים כמו לחזור הביתה אחרי 28 ימים רצופים בתוך נמר, או לאכול מנות קרב ולהתחלק עם כל החיילים שלך. נראה לי שעם כל הקושי יצאנו מזה מחוזקים. בסוף, בדבר הכי בסיסי, אתה מתגעגע לחבק אותה, לנשק אותה ולשבת ולאכול ביחד, לחיות חיים נורמטיביים, ללכת לטייל ביחד. עשינו מסלול בדרום לפני שלושה שבועות, וזו פעם ראשונה שיצאנו לטייל אחרי כמעט שנתיים שלא עשינו את זה. קשה להסביר למשפחות מה אנחנו עוברים ביחד, כי שני הצדדים בתוך הדבר הזה. מי שמגיע מבחוץ - נורא קשה לו להבין".
סרן ע': "העיסוק בחתונה מתוך חאן-יונס היה הזיה. הייתי עולה על גג כדי לדבר עם אמא שלי שסגרה את הכול מחו"ל, כי ההורים שלי גרים בחו"ל. המג״דים שלי לא היו בנוח עם האירוע. הם אמרו 'אנחנו לא רואים איך זה קורה'. בסוף המג״ד פשוט קרא לי ואמר: 'ע', את תתחתני ואנחנו נבוא'"
איפשהו בדרך הם אפילו הספיקו לעשות את הבלתי-אפשרי: למצוא זמן לקיים חתונה. "הצעתי לה באוגוסט 23'. הפתעתי אותה בתאילנד", מספר סרן ת'. "היא טסה לחופשה עם המשפחה. עבדתי עליה שאני בפעילות מבצעית ושלא אהיה זמין כמה שעות, עליתי על הטיסה ושם הצעתי לה. התחלנו לחפש אולמות, עוד לא הספקנו לסגור שום דבר, ואז הגיע השביעי. איפשהו בשמיני באוקטובר היא התקשרה אליי בשנייה אחת של קליטה ואמרה לי 'טוב, אני סוגרת, אני מקווה שתגיע'. והיא סגרה.
"התחתנו בנחשונים ב-21 באפריל 24'. כשסגרנו את התאריך באוקטובר אמרנו 'טוב, זה חצי שנה מעכשיו, בטח ניכנס כמה חודשים, נסגור את האירוע ונצא'. לא דמיינו שהדברים יתגלגלו כמו שהם התגלגלו. למזלנו זה בדיוק היה שבוע שכל אוגדה 98 יצאה מחאן יונס, שבוע-שבועיים לפני הכניסה הראשונה לרפיח, ככה שהגדודים שלנו היו בחוץ. כמעט כל החברים שלנו היו בחוץ אחרי חצי שנה של לחימה. אנשים באו לשמוח ולפרוק את כל מה שהם צברו בחצי שנה שלפני כן. אמנם אני לא אובייקטיבי, אבל זו הייתה פשוט חתונה מטורפת".
"בגלל ששנינו היינו בגבעתי, כל השושבינות לבשו סגול, וכל המלווים היו עם עניבה סגולה וכל הפרחים סגולים. זה היה מאוד יפה", מוסיפה ע'. "העיסוק בחתונה מתוך חאן-יונס היה הזיה. הייתי עולה על גג כדי לדבר עם אמא שלי שסגרה את הכול מחו"ל, כי ההורים שלי גרים בחו"ל. המג״דים שלי לא היו בנוח עם האירוע. הם אמרו 'אנחנו לא רואים איך זה קורה'. בסוף המג"ד שלי פשוט קרא לי ואמר: 'ע', את תתחתני ואנחנו נבוא'".
ת' מוסיף: "אני זוכר ששלחתי למג"ד שלי הזמנה, ואמרתי לו שזו גם הזמנה וגם בקשת יציאה. הוא כתב לי שאני מהמר עם יד מאוד חלשה בפוקר. ביום החתונה אמרתי לו שלפעמים גם עם יד חלשה מצליחים לנצח".
עכשיו זה נרגע?
סרן ע': "לי קשה עם האמירה שהמלחמה נגמרה, כי יש חברים בחטיבות אחרות שעדיין נלחמים בעזה ויש להם קצב אירועים לא כזה נמוך, ועדיין יש את רן שהוא עדיין חטוף. אבל אין ספק שמרגע שהחטיבה יצאה מעזה, היה שם איזה קאט שכאילו סימן בשבילי שטוב, אפשר ללכת הביתה מבלי שאני בכוננות לפצוע באופן מיידי, ושאני יכולה לצאת רק אם מחליפים אותי. זה נרגע. אין ספק. אני לפחות גם זכיתי להיות אחת מהרופאות שקיבלו את אחד החטופים. גם נראה לי שאצל ת' ביחידה האופי של הדברים קצת אחר, כי עזה תופסת נפח קצת פחות גדול, אבל השינוי פאזה הוא הדבר העיקרי".
סרן ת': "מבחינתי אגיד שהמלחמה עוד לא נגמרה. אמנם יש קצת ירידה בקצב, אבל הדריכות עדיין קיימת. אני רוצה להגיד שכל יום שבו אני מסיים את היום עם מקלחת חמה ומיטה הוא לא מובן מאליו. זה כאילו משהו שלפני שלוש שנים אחורה היה נשמע לי מוזר בכלל לחשוב עליו, והיום אני אומר בביטחון מלא שכל יום כזה הוא לא מובן מאליו. ויש אנשים שעבורם זו עוד לא מציאות".
מילים אחרונות לסיכום?
סרן ת': "יש לנו תפקיד עם המון אחריות. אני חושב שהמורכבות של לעשות את זה שני בני זוג, ששניהם רופאים בתקופה הזאת, היא מאוד-מאוד קשה. אנחנו מרגישים את האתגרים, המשפחות שלנו מרגישות את האתגרים היטב, אבל אני חושב שלא ע' ולא אני היינו עושים משהו אחרת או מחליפים משהו במסלול שלנו. שנינו מאוד גאים במה שאנחנו עושים, והתפקידים שלנו מאוד-מאוד ממלאים אותנו".
מה תעשו כשיהיו ילדים?
סרן ת': "זה קרוב".
סרן ע': " נגיע לגשר ונחצה אותו".
