ב-1944, ילד יהודי קטן עמד בשער בניין בגטו בודפשט וראה אדם מת לצדו מרסיס פגז. הוא שרד. שרד גם הפרדה מאביו, שנשלח למחנה הריכוז מאוטהאוזן ולא שב. שרד את הרעב, את הצפיפות, את הפחד. אישטוואן פאיור לא עוצר מאז. במרס האחרון, בגיל 87, שבר את עצם הירך בתאונת סקי. זה רק הניתוח ה-33 שלו, ואחרי כל מה שעבר - היעד הבא כבר באופק - אירועי מכביה 2026 בישראל ביולי הקרוב - שבהם יחליף את הקביים במחבט טניס.
"כבר ביצעתי תרגילי בוקר: שכיבות סמיכה, כפיפות בטן, סקוואטים. את המספרים אני מעדיף לא להגיד כדי שלא יחשבו אותי למשוגע", הוא מגלה בשיחת טלפון בהונגרית מבודפשט. והוא לא מתכוון להאט, חלילה.
קשה שלא לתהות מאיפה מגיעה אותה נחישות. פאיור עצמו, שיחגוג יום הולדת 88 באוגוסט הקרוב לא צריך לחשוב יותר מדי. הוא נוהג לחלק את סיפור חייו לשלושה פרקים ברורים. הראשון, הוא אומר, שייך לעולם שכבר איננו. "נולדתי למשפחה ממוצעת, לא עשירה ולא ענייה. היו לנו חיים רגילים", הוא משחזר. "אבי ניהל חנות בגדים, והמצב הכלכלי אפשר למשפחה לחיות בדירה שנחשבה טובה יחסית. בקיץ היינו יוצאים לטיולים בטבע, ובחורף - לסקי. אני זוכר את עצמי, בן ארבע או חמש, ואבא שלי מלמד אותי לגלוש על ההר".
יותר מ-80 שנה עברו מאז. הזיכרונות מהשנים ההן נותרו לו כרגעים מטושטשים בזמן. ובכל זאת, ישנן תמונות מילדותו המוקדמת שחרוטות בו במיוחד. "אני זוכר את עצמי ילד קטן שמתגלגל בשלג. השלג היה נדבק אליי והייתי נראה כמו איש שלג", הוא מספר בערגה.
"עמדתי בשער הבניין עם אחי הגדול. בינינו עמד אדם נוסף. פתאום הבניין ממול קיבל פצצה של כוחות הברית, ומהפיצוץ עפו רסיסים. רסיס אחד פגע באדם שעמד בינינו - והוא מת במקום. אני חושב שלאלוהים היו עוד תוכניות עבורנו"
זיכרון אחר לוקח אותו אל נהר הדנובה. הוא אימו, אביו ואחיו הגדול שטים בסירה קטנה. אונייה ממונעת עוברת ויוצרת גלים שהופכים את הסירה. פאיור בן החמש נופל למים ואוסף אבנים מהקרקעית עד שאביו מושה אתו ברגע האחרון. "אבא שלי חשב שאין לי כישרון לסקי", הוא מוסיף ומחייך. "רק הרבה שנים אחר כך הוכחתי לו אחרת - אבל הוא כבר לא היה שם כדי לראות את זה".
לא מעט זמן לאחר מכן, התמונות הבהירות מהילדות המאושרת התחלפו באחרות. "אני זוכר מתי פרצה המלחמה", הוא אומר. "הייתי בן חמש וחצי כשבאו ולקחו את אבא שלי למחנות עבודה". בשלב מסוים הצליחה אימו להשיג מסמכים ולהחזיר את האב הביתה, רגע קצר של נורמליות בתוך הכאוס. "אני זוכר שאמא שלי פתחה את הדלת, ואבא שלי עמד שם. מלוכלך, לא מגולח, במצב נוראי. הוא התקלח, אכלנו יחד ארוחת ערב, ואז אמר שלמחרת בבוקר, בשמונה, הוא צריך ללכת לתחנת הרכבת". זה היה הרגע האחרון שבו ראה אותו. "הוא היה יהודי נאיבי. בלי לחשוב הוא קיבל את הפקודה והלך. אנחנו יודעים שהוא הגיע לתחנת הרכבת - ומשם נשלח למחנה הריכוז מאוטהאוזן באוסטריה", מספר פאיור.
נס בגטו בודפשט
אחרי היעלמות האב ניסתה האם להגן על ילדיה בכל דרך אפשרית. "אמא שלי השיגה מסמכים נוצריים, ועברנו לכפר בשם אפטפולוו, שם חיינו כנוצרים". אבל גם שם ההסתרה לא החזיקה מעמד לאורך זמן. "שיחקתי בחוץ בגינה עם ילד מהכפר. הלכנו לצד הגינה לעשות פיפי והוא ראה שהגוף שלי שונה משלו. חצי שעה אחר כך כבר הגיעו אלינו אנשי המשטר".
המשטרה ההונגרית של המשטר הנאצי – ה"צ'נדר" - לא השאירה מקום לספק. "לקחו אותנו מהבית והעבירו אותנו בלילה לבית סוהר בעיר אחרת. למחרת הפרידו אותנו ולקחו את אמא שלי לבית סוהר אחר. אותי ואת אח שלי החזירו לבודפשט, לסבתא". רק אחרי שבועיים הצליחה האם להשתחרר ולשוב אל ילדיה, ומשם כבר הועברו לגטו בודפשט. זה היה במרס 1944.
"בוקר אחד הובילו אותנו לכיכר. עמדנו שעות בתור, ואז חייל גרמני החל למיין את האנשים. כאשר הגיע אלינו, אמי משכה את המטפחת על מצחה וישבה על המזוודה כדי להיראות מבוגרת יותר. אני זוכר בבירור כיצד עמד החייל כמה שניות, חשב - והמשיך הלאה. אלה שנלקחו המשיכו את דרכם בקרונות בקר"
החיים בגטו הצטמצמו במהירות לכדי הישרדות יומיומית. "עברנו לבניין קומות, הרבה אנשים על שטח קטן מאוד. הצטופפנו רבים בדירה בקומה החמישית. בחדר אחד גרו שלוש משפחות. אחי היה מביא אוכל למשפחות שגרו איתנו. הוא היה גיבור. גם בזמן אזעקות הוא היה יוצא להביא אוכל לכולם", הוא מתאר. בתוך הצפיפות והפחד, גם רגעים אקראיים הפכו לזיכרונות מכוננים.
"בוקר אחד הובילו אותנו לכיכר. עמדנו שעות בתור, ואז חייל גרמני החל למיין את האנשים. כאשר הגיע אלינו, אמי משכה את המטפחת על מצחה וישבה על המזוודה כדי להיראות מבוגרת יותר. אני זוכר בבירור כיצד עמד החייל כמה שניות, חשב - והמשיך הלאה. אלה שנלקחו המשיכו את דרכם בקרונות בקר", הוא משחזר. "במקרה אחר עמדתי בשער של הבניין עם אחי הגדול. בינינו עמד אדם נוסף. פתאום הבניין ממול קיבל פצצה של כוחות הברית, ומהפיצוץ עפו רסיסים. רסיס אחד פגע באדם שעמד בינינו - והוא מת במקום", הוא עוצר לרגע. "אני חושב שלאלוהים היו עוד תוכניות עבורנו".
ויש גם את הרגע המכונן שבו הבין שהמלחמה הסתיימה. למרות שחלפו יותר מ-80 שנה מאז, הוא עדיין נותר אצלו חד וברור. "אני זוכר שעמדתי בקומה העליונה וראיתי חייל נכנס לחצר. הוא רץ, אבל הבגדים שלו היו שונים מהמדים שהכרתי. עשיתי לו שלום - והוא החזיר לי שלום. רצתי למטה במדרגות אליו. הוא הוביל אותי למשאית בחוץ ונתן לי חתיכת לחם. הייתי מאושר. אלה היו הכוחות הרוסים. ברגע שראינו חייל רוסי הבנו שהמלחמה הסתיימה. אנחנו מודים לרוסים על החיים שלנו", הוא אומר, ומוסיף בחצי חיוך מריר: "רק אז לא חשבתי שהם יישארו כאן עוד 40 שנה".
עם סיום המלחמה ניסתה המשפחה לחזור לחיים. "חזרנו מהגטו לדירה שבה גרנו לפני כן, אבל לא נשאר ממנה גג שלם. בלילות היינו רואים את הכוכבים. הייתי מאוד רזה, ראו את העצמות. אחר כך עברנו בחזרה למקום שבו גרנו לפני המלחמה". עם השנים, חסרונו של האב הלך והתחדד. "הרגשתי את זה אז, ואני מרגיש את זה גם היום", הוא מודה.
גם בבית הספר התקשה למצוא את מקומו. "לא למדתי טוב. גדלתי בלי אהבה של אבא. הייתי תלמיד מאוד גרוע, אבל רציתי להיות יוצא דופן במשהו", הוא נזכר. "פעם שברתי רגל של כיסא ושמתי אותה בתוך האח שהיה ממוקם בכיתה. המורה נכנסה בדיוק באותו רגע, ויום אחרי זה כבר עברתי לבית ספר אחר. נכשלתי בשישה מקצועות. אחרי חצי שנה הצלחתי לצמצם לשלושה, אבל היה ברור שאני לא ממשיך לתיכון".
את המפלט מצא בחברים. "גרנו באזור הררי, בחורף היה הרבה שלג, ובבניין שלנו היו ילדים שעשו ספורט. היינו רצים, זורקים דיסקוס, מוט, משחקים בכדור". הוא פנה לעבודה פיזית כרתך כשבמקביל הספורט החל לתפוס מקום מרכזי יותר ויותר בחייו. "התחלתי להתאמן הרבה יותר ברצינות, ואחרי הקשיים הראשונים התחילו להגיע גם התוצאות", הוא משחזר, "התחלתי להתחרות בקפיצות סקי, וגם בסקי נורדי משולב, ענף חורף שמשלב קפיצות סקי וסקי למרחקים", הוא מסביר. "הייתי אלוף הונגריה לנוער, ובהמשך גם חמש פעמים אלוף הונגריה כבוגר, בין גיל 22 ל-28. באותן שנים גם חייו האישיים התגבשו. “הכרתי את אשתי הראשונה, אנה פישר. כבר היו לי תוצאות בספורט. אחרי שנתיים התחתנו, והבן הראשון שלי נולד".
הילד היהודי שכבש את הפסגה
אבל גם כשהקריירה הספורטיבית שלו החלה לצבור תאוצה, הוא נתקל שוב במציאות שמוכרת לו מילדות, הפעם מחוץ לגטו. “באגודת הסקי לא אהבו אותי כי הייתי יהודי. לא נתנו לי לגשת לתחרויות בינלאומיות כמו האולימפיאדה, ואמרו לי ללכת להיות מאמן", הוא מספר. "הפכתי למאמן קפיצות סקי. היו לי תלמידים מאוד מוצלחים". אחד הרגעים הבולטים הגיע ב-1978, כשאחד מחניכיו התחרה באליפות העולם בשבדיה. "הוא הגיע למקום חמישי בקפיצות סקי. אפילו המלך השבדי הגיע לברך אותו. השבדים בכלל לא ידעו שיש בהונגריה סקי, בטח לא קפיצות סקי".
עם זאת, בגיל 40 נאלץ שוב להתחיל מחדש. "פיטרו אותי מאגף הסקי כי נסעתי לשבדיה בדרך שלא הייתה מקובלת על המשטר הקומוניסטי", הוא מספר. "אחרי זה התחלתי ללמד סקי אנשים רגילים". מה שהתחיל כברירת מחדל הפך למפעל חיים. "מ-1980 ועד היום אני מלמד סקי. לימדתי יותר מ-7,500 אנשים".
באותה תקופה, כמעט במקרה, נפתח בפניו עולם חדש. "בבניין שבו עבדתי הגיעו צוותים של אלפיניסטים כדי לבצע עבודות בגובה", הוא מספר. "הייתה שם ארובה בגובה של בערך 60 מטר. הייתי צריך לבדוק איך צבעו אותה מבפנים, אז ירדתי עם חבל לתוך הארובה. זו הייתה הפעם הראשונה שהתמודדתי עם גובה בצורה כזאת. זה לא היה ספורט, אלא עבודה, אבל משהו שם תפס אותי".
המפגש עם אנשי המקצוע הפך מהר מאוד ליותר מסתם קשר עבודה. כך כמעט במקרה, החל הפרק הבא בחייו. "התחלתי לדבר איתם, להתחבר אליהם. הם ראו שאני לא מפחד מגובה ושיש לי רקע ספורטיבי, אז הם שאלו אותי אם אני רוצה להצטרף אליהם למשלחת טיפוס. ב-1984 יצאתי להר הראשון שלי - אלברוס, בגובה 5,640 מטר ( בקווקז ברוסיה, בגבול עם גאורגיה)", הוא נזכר. "התחלנו את העלייה בשלוש לפנות בוקר, היינו 14 אנשים, והגעתי לפסגה. המשכתי להר נוסף בגיאורגיה - קזבק. שם הייתי האירופאי הראשון שירד בסקי מההר למטה", הוא מספר. "אחרי שנתיים הייתי בפרו. הגעתי לגובה של 5,800 מטר, וטיפסנו גם על שלושה הרים מעל 6,000 מטר, קבוצה של ארבעה אנשים".
משם המשיך לצבור הישגים. "הצלחתי להגיע לפסגות של 14 הרים גבוהים", הוא אומר. השיא הגיע בגיל 52. "הגעתי לגובה של 8,201 מטר בלי בלון חמצן. זה היה בצ'ו-אויו שבהרי ההימלאיה, הפסגה השישית בגובהה בעולם. עמדתי על הנקודה הגבוהה ביותר בארבע יבשות - צפון ודרום אמריקה, אירופה ואסיה", הוא מוסיף. לצד זאת המשיך להתחרות גם בענפי ספורט נוספים, ובהם טניס, וזכה באליפויות שונות. גם היום, לדבריו, הוא "מקפיד לחזק את הגוף כל הזמן באמצעות ספורט".
"כבר לאחר הניתוח הגדול הראשון נקלעתי לוויכוח עם מנהל המחלקה האורתופדית. הוא דגל בשיקום זהיר של מספר שבועות עם הליכון וקביים, ואני התנגדתי. העדפתי העמסה מוקדמת. חשבתי שגירוי תאי העצם סביב השתל ייצור חיבור מהיר יותר, וזה יביא לתוצאה טובה יותר. צדקתי. החלמתי מהר יותר, והיום זה כבר נוהל מקובל"
אבל שנים של פעילות אינטנסיבית גבו גם מחיר מהגוף. לאורך השנים, הוא עבר, כאמור, לא פחות מ-33 ניתוחים. בשנת 1999 עבר את הניתוח המשמעותי הראשון. "עשיתי הרבה ספורט, והעצמות פשוט נשחקו", הוא אומר, "הפגיעה הראשונה הייתה בירך הימנית, שם העצם משתפשפת יותר מדי. הכניסו לי שתל בירך. במקביל, גם פציעות ספורט הצטברו. "במשחק כדורגל שברתי את הברך, והמניסקוס נפגע. הוציאו לי חלק מהמניסקוס בניתוח משם התחיל רצף של טיפולים וניתוחים.
גם לתהליך השיקום עצמו הוא הגיע עם תפיסה ברורה משלו, ולעיתים גם בניגוד להמלצות הרפואיות. "כבר לאחר הניתוח הגדול הראשון ב-1999 נקלעתי לוויכוח עם מנהל המחלקה האורתופדית בבית החולים השיקומי", הוא נזכר. "הוא דגל בשיקום זהיר של מספר שבועות עם הליכון וקביים, ואני התנגדתי. על סמך ידע אנטומי צנוע וניסיון, העדפתי העמסה מוקדמת. חשבתי שגירוי תאי העצם סביב השתל ייצור חיבור מהיר יותר, וזה יביא לתוצאה טובה יותר. צדקתי. החלמתי מהר יותר, והיום זה כבר נוהל מקובל להתחיל להעמיס ולעמוד כבר ביום השני".
בהמשך נדרש לעבור התערבויות נוספות. "ב-2011 עשו 'שיפוץ' למפרק הירך הימני שהושתל 12 שנים קודם לכן, בגלל שחיקה של התותבת עקב פעילות ספורטיבית אינטנסיבית”, הוא מספר. "אחרי הניתוח, ובהתאם למה שחשבתי, עשיתי העמסה מוקדמת. כבר עשרה ימים אחרי הניתוח השתתפתי, עם צליעה קלה, במשחק טניס. באוקטובר 2008 נקרע לי השרוול המסובב בכתף שמאל, כתוצאה מתאונת סקי. עשו לי ניתוח פתוח, ואחר כך עברתי 46 טיפולי פיזיותרפיה כואבים. היום אני משתמש ביד בערך ב-90% מהיכולת. בהתחלה בכלל לא רצו לנתח אותי בגלל הגיל - אמרו שבגיל 70 כבר לא נהוג לעשות זאת. אבל התעקשתי, והניתוח הצליח".
גם הלב עבר שיפוץ. "ביולי 2012 הושתל לי קוצב לב. הפצע החלים במהירות, וכעבור עשרה ימים כבר חתרתי שמונה קילומטרים בדנובה, בלי תלונות". עם זאת, לצד ההצלחות, הוא גם מודה בטעויות. "בשתי הזדמנויות הלכתי רחוק מדי", הוא אומר. "ב-1999, אחרי שקיבלתי תותבת ירך וגם עברתי תיקון בבוהן, יצאתי לגלוש עם שקית ניילון על כף הרגל כי הפצע עוד לא החלים. קיבלתי זיהום חמור ונאלצתי לנוח ארבעה שבועות. ב-2010 חיכיתי לניתוח ערמונית, עם קטטר, והלכתי לשחות. התוצאה הייתה זיהום חמור ומסכן חיים. זה כבר לא היה מוצלח".
אך גם אחרי כל זה, הוא לא עצר. "ב-2015 קיבלתי שתל גם בירך השמאלית, בגיל 77", הוא מספר. "באותן שנים המשכתי לעשות ספורט: לרוץ, לשחות, לשחק טניס, לרכוב על אופניים. בחורף המשכתי לעשות סקי, ריצת סקי וסנובורד". גם את מרתון ירושלים הספיק לסיים ב-2015. "הגעתי למקום שלישי לגילי במקצה של 10 קילומטרים. זה מרתון קשה, הכול עליות וירידות, אך בעזרת ברכת ה', תפילות ומערכת חיסון חזקה וספורטיבית, אני תמיד משתדל לעשות כל מה שאפשר כדי להחלים מהר יותר".
מהבטחה משפחתית למטרה לאומית
גם היום בגיל שבו רוב בני גילו כבר מזמן ויתרו על תחרויות, פאיור ממשיך להציב לעצמו יעדים חדשים, והפעם, היעד הזה מוביל אותו לישראל ולמכביה. הקשר שלו לאירוע התחזק בשנים האחרונות, אך מבחינתו הוא נשען על חוויות עמוקות יותר. "ב-2018 הלכתי שוב למרתון ירושלים. כשרצתי את המרתון נשבעתי לעצמי שאני רוצה שכל אחד מהמשפחה שלי בשנה הבאה יגיע לירושלים”, הוא מספר. "ב-2019 רצו איתי כבר שמונה בני משפחה".
באותה שנה השתתף גם במכביה האירופית, חוויה שהשפיעה עליו עמוקות. "היו שם כל מיני מדינות שבזמן המלחמה רצו לרצוח את היהודים", הוא נזכר. "עשו הליכה ביחד עם הילדים והנכדים של היהודים שהיו גרים במדינות האלה. זה ריגש אותי כל כך שהחלטתי שאני רוצה להגיע למכביה בישראל. החלטתי שאני רוצה להיות שוב חלק מהחוויה הזאת. זו האולימפיאדה של היהודים. להשתתף בתחרות הזו זה משמעותי אף יותר מתחרות עולמית רגילה".
הקשר האישי שלו למעמד הזה נטוע גם בתחושות שליוו אותו לאורך השנים. "כל חיי הרגשתי תחושות שליליות בגלל שאני יהודי”, הוא אומר. "אם זה בספורט שלא נתנו לי להתחרות באולימפיאדה או בעבודה. ניסיתי להוכיח שלמרות שאני יהודי אני יכול להיות מספר אחד, אז ניצחתי אליפויות בהונגריה. ההונגרים הוכיחו לכל העולם איזה ספורטאים יהודים יש להם".
המכביה, בעיניו, היא המשך ישיר לכך. "זו תחושה נפלאה להיות יחד עם אנשים שכולם יהודים", הוא אומר. "להראות שאנחנו ניחנים גם בכוח, בהתמדה, ברצון וביכולת לנצח. לא פחות חשוב, אנחנו ממשיכים ראויים של אותם ספורטאים יהודים שהצליחו להגיע להישגים יוצאי דופן. במכביה האירופית היו מ-60 מדינות, וזה מראה מאוד טוב כמה יהודים יכולים להתחרות בספורט השונים".
"המכביה היא פסטיבל חגיגי של העם היהודי. למרות ניסיונות רבים של הרוע להשמיד אותנו, לא הצליחו”, הוא אומר. "עצם העובדה שאנחנו חיים, קיימים ועוסקים בספורט, היא עדות ונחמה גם עבור אלה שנרצחו. לעלות על המגרש בישראל זו עמידה איתנה נגד האנטישמיות"
אך המשמעות עבורו חורגת הרבה מעבר לספורט. "המכביה היא פסטיבל חגיגי של העם היהודי. למרות ניסיונות רבים של הרוע להשמיד אותנו, לא הצליחו", הוא אומר. "עצם העובדה שאנחנו חיים, קיימים ועוסקים בספורט, היא עדות ונחמה גם עבור אלה שנרצחו. לעלות על המגרש בישראל זו עמידה איתנה נגד האנטישמיות. זה פסטיבל שבו אנחנו מראים שהשטן לא הצליח להשמיד אותנו. העובדה שאנחנו חיים ועוסקים בספורט היא העדות והעוצמה של המשך קיומנו כעם. כל ההישגים שהוזכרו הם בעיקר עדות למכוונות מטרה, להתמדה ולכוח הרצון", הוא מדגיש. "בלעדיהם, אני יכול לומר שחיי היו עוברים ללא תחושת הצלחה".
אחרי כמעט תשעה עשורים של חיים שנעו בין קצוות פאיור כבר לא מנסה להוכיח דבר. במקום זה, הוא מבקש לזקק את הדרך הארוכה שעבר לכמה עקרונות פשוטים. ויש לו גם מסר לדור הצעיר. "יכול להיות שיהיה להם קשה יותר ממה שהיה לנו”, הוא אומר. "מצפים להם אתגרים רבים יותר, ועליהם להתכונן לכך היטב. נדרש גוף חזק, שאפשר להשיג רק באמצעות ספורט ותזונה בריאה ומודרנית, כי היום יש בקרב צעירים רבים עודף משקל - דבר מסכן חיים. יש צורך גם בבן או בת זוג לחיים, שאיתם ניתן לחיות בשותפות טובה ולהישען על התמיכה שלהם. לרכוש ידע והשכלה שיאפשרו לנו תמיד לתת לאחרים בלי לצפות לתמורה", הוא מסכם.
